דברי חיים חלק א כג

שעה"מ שהבאתי ורק למצוה אסור משום דהמצוה אחשבי' לצריכה לגופא ומש"ה אסור מדרבנן עכ"פ לר"י וכנ"ל וא"כ בדקר נעוץ מותר כנ"ל אך עכ"פ איכא עלה שם חפירה ובמוקצה ליכא שום רמז לדאורייתא ס"ל להרשב"א דעדיף לכסות במוקצה דליכא בי' רמז מלאכה לדאורייתא אבל בחפירה נהי דהוא מקלקל ומלאכה שאצ"ל מ"מ [הוי] עלה שוב רמז מלאכה דאורייתא כמבואר בדברי הרשב"א אמנם כ"ז בוודאי אבל בספק יותר טוב לכסות בדקר נעוץ מבמוקצה דבדקר נעוץ ממ"נ אם חייב לכסות התירו בדיעבד כדר"א גם דאיכא רמז חפירה ואם הכוי פטור מכיסוי א"כ ליכא אחשבי' דהמצוה וממילא מותר כדברי שעה"מ אבל במוקצה אסור דדילמא הוא פטור מכיסוי ומטלטל מוקצה שלא לצורך ודו"ק: סימן לא

מה שהק"ל על הרשב"א דכ' בחי' יבמות [דף ו'] דמיתת ב"ד לא הוי בעידנא מה שנותן הפתילה לתוך פיו דהבערה והבישול בא מקודם והשיג עלי' [מו"ח ז"ל] בעה"מ [ס' ברוך טעם] מביצה דאמרינן בעידנא דכתיש מכסה אלמא אע"ג דליכא בעידנא ממש שקודם שנכסה הדם לא מקיים המצוה מ"מ קרי לי' הש"ס בעידנא ודלא כרשב"א ז"ל ולפע"ד ל"ד דהתם המצוה שיכסה ותיכף בשעת הפיזור העפר מקיים המצוה דמה שנכסה אח"כ ממילא נעשה ועיקר המצוה מה שמפזר העפר אבל במיתת ב"ד עיקר המצוה הוא כי יהי' וגו' והומת עיקר המצוה הוא שתמות ובזה שפיר כ' הרשב"א ז"ל דכל כמה דלא מתה לא נתקיים המצוה ודו"ק בזה וגם דברי הגמ' שמקשה במה דקאמר שם הא ל"ק דבעידנא דכתיש מכסה אלא יו"ט הוי עשה ול"ת וכו' משמע דלולי סברת בעידנא לא הוי קשה יו"ט עשה ול"ת ולפע"ד הדבר פשוט דהנה לכאורה לפי סברת הריב"א ז"ל [בתו' חולין קמ"א א'] דעשה דוחה לל"ת גם דאיכא עשה אחרינא בהדי הל"ת ולא נשאר רק העשה וא"כ קשה מאי פריך הגמ' יו"ט עשה ול"ת הא לענין ודאי כיסוי כיון שהל"ת נדחה עכ"פ בודאי (חסר) [איך יחסר] עשה ברור שיש לפנינו מצות כיסוי מספק דלמא יכתוש ויעבור על (המעשה) [העשה] דיו"ט אך באמת חלקו על הריב"א ז"ל ובפרט הרמב"ם ז"ל כ' בהדי' דעשה ול"ת דוחה העשה אלמא דלא כריב"א דהעשה נדחה לגמרי מפני הל"ת ועשה ולפיע"ד אשתמיטתי' דברי הר"מ הללו מהגאון נודע ביהודא בסופו אך באמת דברי הר"מ ז"ל הללו קשין מאד האיך מצינו שעשה ידחה עשה ובכל דוכתי אמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אבל לא לדחותו ולא תעשה בודאי אינו דוחה עשה כמבואר בכמה דוכתי אך באמת נכונים דבריו למאד לפי מאי דקי"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה וא"כ כיון דאיכא עשה ול"ת דאמרינן מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה וכיון דאיכא ל"ת בהדי' עדיף האי עשה וכיון דאסור לעשות (המעשה) [העשה] לחודה הוי מצוה הבאה בעבירה ושפיר כ' שהעשה ול"ת דוחין העשה משום דעשה לחודה הוי מצוה הבאה בעבירה אך הא קי"ל דמצוה הבאה בעבירה לא מקרי רק שבשעת המצוה נעשית עבירה וא"כ לא הוי מצי הגמ' להקשו' יו"ט עשה ול"ת דהוי אמרינן העשה דוחה הל"ת והעשה השני הוי רק ספק ובודאי אלים מצות כיסוי דהוי מצוה ועשה ודאית ואי דהעשה לא מקרי עשה משום מצוה הב"ע הא לא הוי בשעת מעשה ממש דהא הכתישה אתעביד מקודם והמצות כיסוי לאח"כ בודאי אמרינן כיון דעשה דוחה לל"ת וגם העשה דיו"ט הוא רק מספק בודאי העשה שלפנינו דמצות כיסוי [דודאי] חסר ולא נדחה לזה פריך הא עשה אינו דוחה לל"ת רק שהוא בעידנא ובלא"ה חסר ל"ת ושפיר מספק גזרו דלמא יעבור על הל"ת ולא הוי בעידנא וכעין שגזרו בשופר שמא יעבירנו ומתרץ דהל"ת נדחה דהוי בעידנא בשעת הכיסוי וא"כ פריך הגמ' כיון דהוי הכתישה בשעת הכיסוי א"כ הוי עשה ול"ת ונדחה העשה לגמרי וליכא עשה כלל ולא שייך לומר דאין לדחות עשה ודאית כיון דבאמת אם יכתוש ידחה העשה לגמרי כנ"ל ולא יהי' כלל עשה ודו"ק: סימן לב דה"ה היקר ונבון משכיל וחכם כש"ת מו"ה שלום כץ נ"י

מכתבו הגיעני והנני להשיבו על קושייתו שהקשה במס' שבת על דברי הש"ס שם דף קל"ב ע"ב וז"ל ל"א מילה דוחה את הצרעת מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת ומאי או אינו דקאמר הדר קאמר אימר דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין בה בהרת ת"ל בשר ואעפ"י שיש שם בהרת תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן אמר אביי אתי' מביני' עכל"ה. והקשה מעכ"ת דלדברי התוס' זבחים [דף ל"ג ע"ב] שעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה א"כ למ"ל בשר בגדול הלא בלא"ה עשה דכרת דוחה עשה ול"ת את"ק. ולפענ"ד אינו מוצא עשה של כרת בגדול דהנה הרמב"ם בהל' מילה פ"א כתב וז"ל וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל. וא"כ כ"ז שלא מת אין בו כרת כלל וע"כ לא אמרו ביבמות דמילה הוא עשה שיש בו כרת רק לענין דהוי פירכא דלא נילוף מיני' לכל התורה כולה דעשה דוחה ל"ת די"ל דמילה הוי עשה שיש בו כרת היינו צד כרת כמבואר שם אבל לענין שידחה עשה ול"ת אינו דוחה עשה כזו רק פסח מ"מ שהוא אם לא יקריב יתחייב כרת לכן בא העשה זו ודוחה ל"ת ועשה משא"כ במילה גם אם לא ימול עכשיו ורק לאחר זמן שתתרפא הצרעת ג"כ לא יעבור על איסור כרת א"כ אינו דוחה העשה לעשה ול"ת ושפיר הוצרך הגמ' לומר גדול דכתיב בי' בשר. והנה הראב"ד ז"ל משיג על הרמב"ם הנ"ל וז"ל אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת עכ"ל. ובאמת נפלאים מאד דבריו שכתב דהוי התראת ספק והכ"מ ז"ל דחק בזה. גם דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים שכ' דאינו חייב כרת עד שימות ויעוין בכ"מ שמדחיק עצמו ליישב זה וגם במאי נחלקו הא לדברי הכל אם מל עצמו קודם מותו פטור מכרת ואם לא מל כלל חייב לכ"ע ועיקר הפלוגתא לא ידענא טובא ונ"מ לדינא. ולכן נ"ל שי"ל הכל בזה כך ובזו הסברא פליגי דהנה מבואר בנ"י ב"ק פ"ב וז"ל אמר ההחבר ולפי' הרמ"ה ז"ל נ"ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואמר בלבו עדיין יש לי פנאי והולך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאחז"ל לא יעמוד אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה ה"ה כפושע כן נ"ל עכ"ל ומביאו רמ"א ביו"ד רל"ב. אולם בש"ע ברמ"א באו"ח מבואר דלא כנ"י בזה ורק דלרמ"ה ז"ל אפי' בתפלה וכה"ג נמי מקרי אונס יעו"ש בסי' ק"ח. והנה הרמב"ם ז"ל סובר דעיקר האזהרה ערל שלא ימול עצמו היינו שעד יום מותו יהי' ערל אז חייב כרת והוי כמצוה שיש לה משך זמן לכן אם בסוף הזמן הוי אונס פטור גם שלא מל עצמו הגם שמתחלה הי' יכול לקיים המצוה מ"מ סמך עצמו אסוף ובסוף הוי אונס וא"כ לפ"ז אם לפני הערל הזה לדחות איזה עשה ול"ת בענין המילה אינו דוחה דהא אין ענין כרת עליו עד לבסוף וגם אם לבסוף יהי' אונם פטור ואין לך אונס כזה שהוא אנוס עפ"י התורה בעשה ול"ת וכיון שעכשיו אין אחריות המילה עליו באיסור כרת רק בעשה גרידא שעובר בכל יום שלא מל אינו דוחה ל"ת ועשה וצריך דוקא בעידנא והראב"ד ז"ל ס"ל כאגודה שפליג על הנ"י ומביאו רמ"א ז"ל שם [ביו"ד] דס"ל דכל מצוה שבמשך הזמן מחויב לעשותו ואם בסוף נאנס חייב על שנתעצל בתחלתו ולכן לדעת הראב"ד ז"ל כיון שהתורה הזהירה וכל ערל וגו' תיכף איסור כרת עליו ואם אפילו יאנס לבסוף חייב כרת על שנתעצל בתחלה וא"כ לעולם עליו איסור כרת ושפיר דחי עשה כזה אפילו ל"ת ועשה אפי' שלא בעידנא ולזה קשה להראב"ד לכאורה דהא עכ"פ לא הוי ודאי עשה דכרת דהא אולי יקיים אח"כ לבסוף יהי' פטור לזה כתב וכי משום התראת ספק פוטרין אותו היינו גם שהוא ספק עליו מוטל לתקן דהאזהרה חל עליו ולא הוי כהתראת [ספק] דילמא יקיים לאח"כ דזה שייך כלפי ב"ד של מטה דגם אפי' עובר אח"כ בשעת מעשה ספק הוי לעדים אבל בב"ד של מעלה ליכא ספיקא ואם אינו מקיים לאח"כ הגם שקודם הי' ספק נעשה כודאי אפי' נאנס אח"כ כיון שמתחלה הי' לו פנאי לקיים וא"כ שפיר מקרי עשה שיש בו כרת כיון שעליו רובץ איסור כרת ודו"ק

והנה לפ"ז לפ"ד הרמב"ם ז"ל ודאי ל"ק קושית מעכ"ת דאינו מקרי עשה דכרת ואפי' להראב"ד ז"ל ל"ק דהנה כתבתי דכ"ז לסברתו שחולק על הנ"י הנ"ל וסברת הנ"י היא מוכרחת לכאורה בש"ס ב"ק ועיין בטו"ז י"ד אך י"ל דהאגודה ז"ל ס"ל דגמ' דגיטין שממנו הוציא דין זה כמבואר בט"ז שם בארוכה] פליגא אהך דב"ק וא"כ נהי שהראב"ד פסק כהאגודה וכש"ס דגיטין ולא כסתמא דב"ק לא פשיטא לי' להמקשן להקשות לזה פריך אליבא דכ"ע בשלמא בגדול כתיב בשר וק"ל. אולם עכ"ז נראה דבגדול ליכא