דברי חיים חלק א כא

מהך מתניתין דמפקח את הגל דקשה להוי טומאת התהום ותירצו דלא הוי בחזקת טהור וכנ"ל אך כל זה קשה אם נימא דאוקי אחזקתו גם היכי שאתרע וכמו שאמרינן בריש נדה אבל אם נימא כיון דאתרע לא אמרינן אוקמי אחזקתו לא הוי טומאת התהום כלל דמעיקרא בספיקא קאי וכל זה לאוקימתא קמייתא בריש נדה אבל לאוקימתא אחרי' דאשה מרגשת בעצמה דליכא למרמי חביות אמקוה שוב בכה"ג לא אוקי אחזקה וא"כ לא הוי הכא טומאת התהום כלל וא"כ לא מוכח ממתניתין דהמפקח דתרי מילי נינהו הדרינן לכללא דספק וודאי דין אחד להם וליכא קרא והלכתא רק חדא וא"כ פריך שפיר הגמ' למעוטי מאי אבל הרמב"ם דנראה שפסק כאוקימתא [קמייתא] בריש נדה שפיר מוכח ממתניתין דהמפקח דתרי מילי נינהו גבי טומאת התהום ספק וודאי כנ"ל ודו"ק: סימן כט

הרמב"ם ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ד הל' ט"ו כתב וז"ל נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן עכ"ל והוא נגד הגמ' פסחים דף צ' ע"א דז"ל הש"ס שם מאי היא דר' אושעיא דתנן נתן לה מוקדשין באתננה הרי אלו מותרין כו' ת"ל לכל נדר לרבות את העופות כו' ת"ל לכל נדר פרט לנדור אלא טעמא דכ' רחמנא נדר הא לא"ה ה"א מוקדשים חל איסור אתנן עליהם והא אא"א דשא"ש אר"או בממנה זונה על פסחו ור' היא מאי רבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו שע"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן רבה ור"ז ח"א כ"ע ל"פ (וכו'] כ"פ במצה ומרור וח"א במצה ומרור נמי כ"ע ל"פ דכפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה א"ר החייהו לשה ורבי סבר החי' עצמך משה כו' יעו"ש אלמא דלמאן דס"ל כרבי דאפי' חלוק מותר ליקח בדמי פסח הי' חל איסור אתנן ולא מקרי זכה בו הקדש כיון שיש לו בו זכי' ליקח כל צורכו ואפי' חלוק ורק שאין חל איסור אתנן מגזה"כ דכל (נדריך) [נדר] והרמב"ם שפסק בפ"ק כרבי וא"כ קשה האיך כתב שזכה בו הקדש הלא הוא ממונא ליקח בו אפילו חלוק ושפיר הי' ראוי להיות נאסר ורק מטעם גזה"כ דכל (נדריך) [נדר] אין חל עליו איסור אתנן אבל לא מטעם זה שכתב הרמב"ם ז"ל דזכה בו ההקדש וכוונתו מטעם אא"א דשא"ש וע"ז קשה אכתי ממונא הוא ליקח בו חלוק. והנלע"ד לתרץ עפ"י מה דמבואר בריש הסוגי' שם ובתוס' שם וז"ל בד"ה החייה עצמך משה וז"ל תימ' כיון דמקרא נפיק מה צריך לטעמא שעל מ"כ הקדישו ישראל פסחיהן י"ל דקמ"ל קרא דדעתו לכך עכ"ל וזה דוחק דהתורה גילה שיהא דעת ישראל כן ע"מ כן להקדיש פסחיהן. אך באמת זה גופא קשה מאי מהני דעתם ששיירו ע"מ ליקח חלוק הלא מבואר בש"ס בחולין [דף ס"ט ע"ב] וערכין [דף ה' ע"א] דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה וכן שלמי' וקדשים קלים דפשטה קדושה בכולה ואפי' לר"מ דפליג התם וס"ל דלא פשטה בכולה מודה הוא בדבר שהנשמה תלוי' בו שפשטה קדושה בכולה ומבואר בתמורה בש"ס ותוס' ז"ל שם דכשאומר חציו של זו קודש בודאי לכ"ע תפסה קדושה בכולה וא"כ בהקדיש פסח להקריבו לצורך חיובו שחייבה תורה נהי דדעתו לשייר קצת שיוכל לקנות בו חלוק הלא תיכף פשטה קדושה בכולה לכ"ע [ומה] מהני דעתו בשיור אך י"ל דבאמת כיון דהתורה גילה לנו מגזה"כ דהחי' משה עכ"פ למצה ומרור דמותר ליקח מדמי פסח בלא טעם שיור רק מגזה"כ דגזרה חכמתו ית"ש דזה חוקת הפסח ליקח ממנו מצה ומרור כמו שמבואר בסוגי' דרבנן לית להו כלל טעם דעתו לשייר רק מטעם גזה"כ דמותר ליקח מהפסח שהפריש לצורך מצה ומרור. עכ"פ כיון שלוקח מצה ומרור לא נקרא קדושת הגוף דידוע דקדושת הגוף לא מקרי רק בהמה או עופות ומנחות שנקרבו ע"ג המזבח אך דבר שלצורך הקרבן בלתי הקרבתו מקרי קדושת דמים וא"כ כיון שהתורה התיר' ליקח מצה ומרור מגזה"כ. ס"ל לרבי דשוב ממילא מותר ליקח חלוק דכיון דהוי קדושת דמים שפיר מהני שיור כמבואר בערכין ובתמורה שם דבקדושת דמים אפילו בדבר שהנשמה תלוי' נמי מהני שיור ולא פשטה קדושה בכולה וה"פ דרבי אמר לרבנן דס"ל החיי' לצורך השה היינו למצה ומרור והוא אמר להם דכיון דהתיר להם מצה ומרור א"כ הוי רק ק"ד א"כ ממילא כוונת התורה החי' עצמך משה דע"ד כן הקדישו ישראל פסחיהן. ועפ"ז א"ש מה דמבואר ברמב"ם הק"פ פ"ד הל' י"א וז"ל עצים של צליית הפסח בפסח וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח הרי הם כפסח ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן הרי המעות חולין עכ"ל. וזה קשה ההבנה למאד כמבואר בלח"מ ז"ל שם ולדברינו א"ש דהרמב"ם אתי לאשמועינן דבר חדש לפמ"ש עיקר היתר בשיור הוא משום דבלא"ה לא הוי רק קדושת דמים שהרי ילקח ממנו לצורך מצה ומרור ובק"ד מהני תנאי וא"כ אם באמת כבר לקח זה שהפריש דמי פסחו לקח ממעות זה והמנה עמו במצה ומרור ומלבד זה המנה עמו בפסחו וא"כ לכאורה זה המעות הוי להיות כולה קדוש כיון דאין בו שום שיור דכבר לקח לצורך מצה ומרור וא"כ השיור הוא גוף הקדושה לכן הפסח כבר נפשט הקדושה משניהם דהא כבר מבין הממנה והנמנה לקחו מצה ומרור והמותר בין הק"פ ובין דמי הפסח הוא קדושה ממש ובמה יותר המעות עוד של גוף הפסח ולזה אשמעינן הרמב"ם ז"ל דאפ"ה מותר דמצה ומרור כו' הכל בגוף אחד ולכן עדיין לא נפקא מדין ק"ד דזה המעות שנתן על מצה ומרור הוי כנתן על הפסח והשיור במקומו עומד והוי רק ק"ד ומהני בי' שיור וז"ב. ועפי"ז א"ש דברי הרמב"ם דאיסורי מזבח הנ"ל דהנה כבר הקשו על הרמב"ם ז"ל דפסק כריה"ג דקדשים קלים ממין בעלים ולמה פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וא"ש דהנה קשה לכאורה דהאיך נוכל כלל לומר לריה"ג מותר למכור שלמיו הלא על הנודר והנודב להקריבו משום מוצא שפתיך תשמור וחייב בב"ת והאיך יעלה על הדעת שמותר למוכרו וראיתי להמקנה בקדושין כתב לחלק דבחייב באחריותו גם לריה"ג אינו מכור ורק באינו חייב באחריותו דאז מותר למוכרו ולפע"ד לא ידעתי לחלק דנהי דאינו חייב באחריותו אבל ודאי דכופין אותו להביאו להקריב כמבואר בר"ה בתחלתו וא"כ גם באינו חייב באחריות מ"מ אינו רשאי למוכרו רק הב"ד יכריחנו להקריבו ובלא זאת אתפלא האיך יוכל למוכרו ומשמע דמי שחייב שלמים או תודה או פסח לריה"ג מותר ליקח קרבן שהפריש חבירו וזה דבר שא"א לומר הא דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין כמבואר מגזה"כ וא"כ האיך יוכל זה לפטור חובה מדבר הקדוש נהי שמקרי ממונא אבל עכ"פ הוא דבר קדוש ולא חולין ודבר שבחובה אינו בא רק מן החולין ולזה לפע"ד לא עלה מעולם על הדעת דלריה"ג רשאי למכור ק"ק רק לפי מה שמבואר (בערכין) [בתמורה דף ל"ב ע"א] גבי מתני' דמקדשין אותו הקדש עילוי דגם על קדשים חל הערך וגם אם הקדיש העולה לבה"ב קדשו קדושת דמים מוסיף על קדושת הגוף שבה ובס"ד שם דיש בה על הגוף ענין קדושה לדמי בה"ב ורק הש"ס מסיק שם ע"ב] דאין לה אלא עיכוב גזברין ולפי' התוס' ז"ל שם היינו שמקרי חוב על המעריך אבל לא על גוף הבהמה כיון דהוא קדוש בקדושת הגוף ורק עיכוב הגזברין שהגזברין של בה"ב מעכבין על הכהנים שלא יקרבו הקרבן עד שישלם ואם אינו רוצה מוכרין אותו בט"ה היינו כמה אדם רוצה לתת שיקריבו הקרבן בעבורו אעפ"י שאינו חייב בקרבן רק שנקרא שמו בלבד וזו מקרי ט"ה כמבואר שם במשנה וש"ס וא"כ לפ"ז בקדשים קלים אליבא דריה"ג יוכל למוכרם היינו לא לחלוטין שיקרב על שם אחרים רק מכירה בט"ה כמה אדם רוצה ליתן אעפ"י שאינו רשאי כלומר שאינו חייב בקרבן זה וכמבואר גבי קדשי קדשים ורק בק"ק וכן לרבנן אפי' בקדשים קלים אין לו במכירה זו רק ט"ה ואינו רק עיכוב לגזברין מדרבנן אך לריה"ג דס"ל קדשים קלים מקרי ממונא לענין מעילה וכדומה ממילא ע"י מכירת בט"ה זו יש לו למכור בגוף הקרבן וחל המכירה על גוף הקרבן כיון שממונא הוא ונהי שאסור למוכרה לאחרים לחלוטין מטעם שכתבנו לעיל מטעם נדר עכ"פ ט"ה זו שפיר חל על גוף הבהמה שמקריבה על שם המוכר לא שיהי' הקרבה לשמה דזה אסור לשנות שם הבעלים רק לשם מצוה וכמבואר גבי עולה במשנה הנ"ל ואך לריה"ג הוי זה מכירה גמורה ולרבנן כיון דטה"נ א"מ גם זו לא מהני כלל ורק בהקדש לבה"ב הב"ד מוכרין בטה"נ אבל המקדיש עצמו אין לו למכור כיון שאינו שלו ורק בהקדיש קרבן לבה"ב או בערכו עליו דחייל מגזה"כ אבל מכירה לא שייך בו אפי' לטה"נ שבו כיון שאינו שלו ולריה"ג מהני שפיר מכירה לטה"נ עכ"פ כיון דממונא הוא וז"ב לפע"ד וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דהל' א"מ דהנה קשה לכאורה דהאיך מתרץ ר' אושעי' הא דממנה זונה על פסחו דאתי כרבי דלוקח לו חלוק ומ"ה חל עלה איסור אתנן וקשה לכאורה הא מבואר דפסח שנדחה מלהקריבו תורת שלמים עליו או שירעה ויביא בדמיו שלמים וא"כ כיון שנאסר משום אתנן שוב אינו ראוי רק לשלמים ואינו ממונא ואינו רשאי ליקח כלום וא"כ ממילא לא חייל האתנן דהא אינו נותן לה כלום דזה האתנן ראוי רק לשלמים ושלמים הוא של גבוה ואינו להבעלים כלל לרבנן דריה"ג וא"כ על מה יחול האתנן ואמרתי דזה תלי' בזה לפי מה דמבואר