דברי חיים חלק א ריז

ביבום זולת הש"י ז"ל [מובא בב"מ הנ"ל] רוצה לחדש משום שא"א חליצה אינה עולה ליבום וזה דבר שא"א לומר כלל דא"כ הלא קיי"ל קטן (הראוי) [ראוי] ליבום כמבואר יבמות דף קי"א [ע"ב] ואמאי הא אינו ראוי לחליצה א"ו דכל שאינו ראוי היינו מחמת איסור אבל מחמת מה שאינו יכול בגופי לעשות חליצה בשביל זה לא מקרי אינו ראוי. והנה לכאורה מדברי התוס' קידושין דף י"ט משמע דביאת קטן אינו רק מדרבנן אבל באמת א"א לומר כן מכח דברי הש"ס דיבמות דף קי"א שהבאתי. לכן נ"ל כוונת התוס' בדרך אחר וז"ל התו' ד"ה ומדאורייתא פי' בקו' דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנה ליורשה ולטמא לה וקשה דז"א אלא מדרבנן ולפסלה מן האחין וכו' אבל ליורשה ושאר דברי' לא הוי כאשתו וכו' ע"כ ונ"ל דכוונתם להקשות על רש"י שנראה מפירושו שקנה מה"ת וע"ז כתבו דלא הוי אלא מדרבנן אבל לא ליורשה וכו' אך כ"ז לענין קנין אבל בוודאי שבביאתו מותרת לשוק דביאתו הוי ביאה גמורה מריבוי דקרא לאביי או מסברא לרבא כמבואר בדף קי"א הנ"ל אבל לקנין נתמעט מקרא דא"א [שם בקידושין] וא"ל ע"ז דא"כ אמאי כתבו דז"א אלא מדרבנן ולפסלה על האחין הא כיון דביאתו מה"ת פסולה ממילא על האחין דזה ליתא דכיון דאין לקטן בה קנין ניהו שמותרת לשוק דנפטרה בביאתו מותרת נמי לאחין כמבואר בחידושי הרשב"א ביבמות [א"ה אולי כוונתו הק' לדברי הרשב"א בדף מ"א וע"ש] ומביאו האחרונים ומש"ה כתבו דרק מדרבנן פסלו דעשאוהו כמאמר ולא כנב"י [א"ה עיין בנ"ב מה"ק חלק אה"ע סי' נ"ד וסי' ס"ד ובמה"ת סי' ק"מ וסי' קמ"ט] שדחה דבריהם דאדרבא דבריהם נכונים בזה דודאי שאינה קונה אותה מה"ת דאי נימא שקונה אותה מה"ת א"כ אמאי אמרינן בסוף האשה רבה בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת והשני' או חולצת או מתייבמת ואמאי הא כיון שחלץ לראשונה קם על השני' מה"ת בלאו כיון שלא בנה וכו' א"ו דמה"ת אינו קונה אותה כדברי התוס' ואין להפליא האיך משכחת לה שיפטרנה בביאתו ותהי' מותרת לשוק בלא כלום דזה שמעינן מקרא לאביי כדאית לי' ולרבא כדאית לי' שביאתו ביאה ועולה ליבום לפניו גם זאת ריבוי דקרא [בקדושין הנ"ל] מוכי ינאף א"א פרט לאשת קטן. ועפ"י מש"כ יש ליישב דברי הש"ס בפ' הערל דף ע"ט ע"ב דאי' שם מכדי שמעינן לרע"ק דאמר חייבי לאווין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו עד מיתיבי פ"ד וכו' ואם בועלה קנה ע"כ והקשו כל הראשונים והתוס' ביבמות דף (יו"ד) [ט' ע"א ד"ה והרי] הא עשה דחה ל"ת וליכא כאן חייבי לאוין ונ"ל דכיון דלרע"ק אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ניהו דעשה דחי ל"ת מ"מ לענין קנין לא קנה אותה כמו קטן דגלי קרא דביאתו ביאה הוי מ"מ אין קונה אותה דנתמעט מאיש כי ינאף הכי נמי חייבי לאוין לרע"ק דס"ל אין קידושין תופסין ולא בני קני' נינהו ניהו דעשה דוחה הל"ת מ"מ אינו בר קנין ושפיר פריך הגמ' מאם בועלה קנה ול"ק מפ' הערל [הנ"ל] אולם מה שהקשו מיבמות דף ט' דאמרינן והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגו רע"ק ורבנן דמשמע דלרע"ק לאו בני חליצה ויבום נינהו כלל ג"כ ל"ק דכיון דאינו בר קנין לרע"ק לא קרינן בי' לקחת ממילא פטורין ודו"ק היטב בכל זה: שוב נ"ל ראי' לדברי הנ"ל דכל שאינו ראוי לחליצה מחמת גופא ראוי ליבום מדברי הרשב"א ריש יבמות [וז"ל] ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דבתנאי' לא קא מיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר [אחר] גרם לה להאסר דהיינו תנאי חולצת אעפ"י שאינה מתייבמת ואעפ"י שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה מ"מ אין אסורה עכשיו אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט [מידי] דהוי אתנאין דעלמא והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימי' עלי' בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר עכ"ל הרי דלא אמרינן דכל שאינו עולה רק במקום איסור אבל לא מחמת ד"א הן אמת שגוף דברי הרשב"א תמוהים במה שהביא ראי' מנודרת הנאה הלא שם הטעם משום [דבחייבי לאוין יש] ריבוי דיבמתו דיש לך יבמה שעולה לחליצה ולא ליבום כדמפרש בש"ס דף ך' ביבמות אבל לעולם י"ל דגם מחמת ד"א אם אין עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכן להיפוך וכבר הניחו בצ"ע השעה"מ ז"ל [בהל' יבום וחליצה פ"ו] אולם נלפענ"ד דלפי מה דמבואר [שם] בגמ' יבמות אמר רב גידל אמר רב א"ק ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו מה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות א"ק אם לא יחפוץ האיש לקחת הא חפץ מייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי לאוין תפסי בה קידושין חייבי כריתות לא תפסי בה קידושין ע"כ הרי מבואר הא דמרבינן מחייבי לאוין משום דתפסו בה קידושין והנה מבואר בש"ע [באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א בהג"ה] באשה שנדרה הנאה מאחד וקיבלה קידושין ממנו אינה מקודשת וגם בקידושי שטר הרבה שיטות דאינה מקודשת וכן בביאה לפי מה דמבואר שם בס' המקנה [בק"א] יעו"ש א"כ כיון דלא תפסי בה קידושין לא נתרבה מיבמתו הנ"ל וצ"ל כסברת הרשב"א כיון שאינו עולה ליבום מחמת ד"א לא מקרי כל שאינו עולה ליבום וכו' רק דקשה קצת דמדברי רשב"א גופא שם בחידושיו מבואר כיון דעכ"פ תפסי קידושי לעלמא מקרי לקחת ומרבינן מיבמתו דא"כ הכי נמי בנודרת עכ"פ תפסי קידושין מעלמא ושפיר נתרבה מיבמתו אולם יש לחלק ודו"ק

עפ"י דברי אלה יש ליישב דברי רבינו חננאל מובא בחידושי רשב"א שכ' לפרש דברי אביי ורבא בדף קי"א שהבאתי לעיל שכוונתם להקשות על ר' מאיר דס"ל קטן אינו מייבם שמא ימצא סריס א"כ אין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' והקשה רשב"א עליו דזה מקרי ראוי לייבם דלא גרע ממעוברת יעו"ש ולפמ"ש י"ל דכוונת הר"ח הוא כיון דלר"מ אינו מייבם ממילא א"ל ראוי לייבם כיון דאינו ראוי לחליצה בשלמא לרבנן דמותר לייבם א"ל כל העולה לחליצה וכו' כיון שהוא מחמת ד"א ולא מחמת איסור לא אמרינן בו כל העולה וכו' כנ"ל משא"כ לר"מ דאינו מייבם רק שרצונו לומר דהי' ראוי לייבם אם הי' נתוודע שאינו סרים ע"ז י"ל שפיר דאין לקרותו ראוי לייבם כיון שאין ראוי לחליצה ודו"ק

והנה ראיתי תשובה בזה להרב הגאון מופת הדור בעה"מ ישועת יעקב שגם הוא מתיר להתייבם וברוחב פלפולו שהרבה לדבר יש דברים אשר לא הבנתי לפי קוצר שכלי אמרתי להעלותם בריש מה שמשיג על הב"ש שכ' דגם אם מה"ת הוי כאלו פוגע בערוה מ"מ קנה בדיעבד והקשה הרב הנ"ל ז"ל עליו מחייבי לאוין דאם אינו עולה לייבם לא קנה כמבואר בש"ס [הנ"ל] ולפענ"ד לא דמי דהתם לא רמי' כלל לייבם ואיסור א"א עלי' כמבואר ברשב"א אבל הכא באמת רמיא לייבם שיכוון למצוה א"כ י"ל דבדיעבד ניהו דלא קיים המצוה מ"מ קנה אותה ובלא"ה הראיתי פנים דקונה מחמת העראה כנ"ל

שוב רצה לחדש הרב ז"ל דהעשה לא חל עלי' כלל הגם שאין משיבין כו' מ"מ תורה היא לא ידעתי היאך נוכל לומר כן כיון דפשטא דקרא דואם לא יחפוץ ועלתה יבמתו משמע דכל המצוה עלי' וכן פטורה מן הקרבן אם בא עלי' בנדתה משום דעשה מצוה כמבואר בש"ס (יבמות) [פסחים דף ע"ב ע"ב] ובכמה דוכתי' משמע דהמצוה גם עלי' גם סוף דבריו אינם מובנים לי גם מה שהשיג על הש"י במה שכ' דעשה דוחה הא דמצות חליצה קודם כיון שאינו אלא מדרבנן והשיג עליו הרב ז"ל מאחות זקוקתו ולפענ"ד המעיין בש"י יראה להדי' דכתב דהגזירה גמורה ודאי גזרינן ולא נדחה מחמת המצוה רק דהא מצות חליצה קודם הוא רק חומרא בעלמא נדחה מחמת מצות יבום באם א"א בחליצה יעו"ש בדבריו ובשארי הדברים דברי הרב ז"ל נכונים וברורים ראוים למי שאומרם ורק ברוב ענוותנותו רצה לצרף עמו עוד שני ת"ח לכן הנני למצותיו גם אנכי לא אמנע מלהיות נמנה לדבר מצוה זו להתיר אשה זו לייבמה: סימן קא שוי"ר לידידי הרב המאה"ג החסיד המפורסים מו"ה ישראל בער נ"י

מכתב קדשו הגיעני ומחמת גודל טרדותי אבא בקצרה הנה גוף הדין מבואר בבית מאיר סי' קס"ט וז"ל ובזה נלע"ד שאף האידנא ואפי' נקטעו שני רגליו ואפי' יש לו אשה מחויב לייבם כו' והברירה אח"כ בידו לגרשה ולע"ד אף בע"כ ולא מיבעי' דפשיטא לע"ד דבכי הא לא גזר רגמ"ה שלא ליקח על אשתו אלא אף הגזירה שלא לגרש בע"כ לא גזר עלה דיבמה שמתחלה לא נשאה לקיום אלא רק לקיים מצות ייבום עכ"ל אך מחמת שכתב בלא שום ראי' הגם שראוי לסמוך עליו מ"מ נתתי אל לבי לחקור מקום מוצאו מפוסקים ראשונים וראיתי שהוא נכון מאד ודבריו כראי מוצקים דהנה ידוע דברי הרמ"א ז"ל [סי' א'] שהכריע כהב"י ורוב הפוסקים שהחרם אינו לאחר אלף החמישי ורק תקנה בעלמא כמבואר בד"מ וא"כ בדבר מצוה שמחלוקת בין הפוסקים אי גזר במקום מצוה או לא מהראוי להקל דספיקא לקולא ורק לחומרא בעלמא נוהגים להחמיר במקום מצוה אך עכ"פ