דברי חיים חלק א רטז

(א"א) [ערוה] או מדרבנן והא ודאי ליכא לאסתפוקי דמה"ת מצות יבום קודם כמאמר הקרא ואם לא יחפוץ אבל עיקר המצוה הוא יבום אך האמת דתורתינו הקדושה צוה עלינו ליבם בלא שום פני' ומחשבה אחרת רק להקים שם לא' בישראל ובאם לא יחפוץ בזה יחלוץ לה ואנו בענינו שידענו שאין בנו לכווין לשם מצוה ס"ל לא"ש דטצות חליצה קודם דדילמא יהי' לו איזה מחשבה והוי כאלו פוגע בערוה ומש"ה ל"ק מהך דאמרינן ביבמות דעשה דוחה ל"ת וכו' מה שמקשה הב"ש [בסי' קע"ד ס"ק ג'] כאשר אביא לקמן דהגמרא איירי במכווין בוודאי לשם מצוה כמבואר כל זה בתשו' ש"י אך בזה יש להסתפק אם באמת אינו מכווין לשם מצוה אם מה"ת הוא כאלו נוגע בערוה או שאינו רק מדרבנן ובנ"י [בריש] פ' הבע"י מבואר דמה"ת מותר אפי' שלא לשם מצוה והוכיח זה מסתמא דמתניתין דהבע"י בין בשוגג בין במזיד קנה ומזיד היינו שמתכווין לזנות כפי' רש"י ז"ל א"כ ש"מ דאפי' ביאה זנות מותר ביבמה מה"ת דאל"כ אמאי קנה שוב הביא הב"ש [הנ"ל בסי' קע"ד ס"ק ב'] ראי' דהוא מדרבנן דאי תימא מדאורייתא מצות חליצה קודם אמאי אמר בגמ' יבמות דף ך' גבי פ"ד וכו' חולצין ואם בועלה קנה כו' עד אמר רבא כו' כ"מ שחתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את ל"ת ה"נ אפשר בחליצה ומסיק הגמ' מיתיבי ואם בועלה קנה וכו' ולבסוף מסיק הגמ' כי אמרינן היכא דאפשר לקיים שניהם מוטב היכי דמקיימי מצוה אבל הכא חליצה במקום יבום לאו מצוה הוא א"כ להני פוסקי' דפוסקי דמצות חליצה קודם אינה עשה דוחה ל"ת כמימרא דרבא דהא חליצה מצוה יותר וכו' עד צ"ל מצות חליצה קודם דרבנן אבל דאורייתא מצות יבום קודם לכ"ע את"ד הב"ש וכוונתו דגם במכווין לשם זנות הוא מדרבנן דבתר הכי רוצה לחלק בין מכווין בפירוש לשם זנות ובין סתמא יעו"ש בדבריו והנה לפע"ד דאין מכ"ז ראי' די"ל לעולם מצות חליצה קודם וגם מה"ת הוי כאלו פוגע בערוה אם מכווין לשם נוי ואעפ"כ קנה דהנה לכאורה צריך להבין לפי מה דמבואר בר"ן [פ"ק דמסכת'] קידושין [בסוגי' דתחילת ביאה קונה] וברשב"א בחידושיו יבמות [דף כ'] דעיקר מצות יבום הוא גמר ביאה ולא העראה וז"ל וא"ת א"כ למה לי משום ביאה שני' תי"ל תחילת ביאה אטו גמר ביאה הא ליתא דאע"פ שקנה משעת העראה מ"מ מצוה עד גמר ביאה [איתא] וכו' א"נ משום דכתיב להקים לאחיו שם בגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף העראה עכ"ל

הנה דעיקר מצוה רק הגמר ביאה והעראה מתרבה רק לקנין א"כ איך דוחה העשה הל"ת הא אינו בעידנא דעל הלאו עובר תיכף בהעראה ועשה אינו מקיים רק בגמר ביאה אך באמת כיון דלא אפשר גמר בלתי העראה בוודאי דוחה אותה כאשר האריכו בזה הראשונים רשב"א ריש יבמות והנמ"י ז"ל בשם הרנב"ר והריטב"א ז"ל ויעויין בנו"ב מ"ת [סי' קמ"א] האריך בזה יעו"ש בענין דחיית ל"ת כה"ג אך עכ"פ נ"ל כיון דזה באמת אין העראה מצוה רק דדוחה הל"ת דא"א בלעדו א"כ אם מכווין בהעראה לשם נוי והגמר יהי' לשם מצוה דשפיר דמי כיון דבלא"ה העראה אינה מצוה ועיקר המצוה להקים שם בגמר ביאה ואז באמת מכווין לשם מצוה מאי איכפת לן כוונתו בהעראה כיון דבלא"ה אינה מצוה. והנה לפי"ז כיון דקיי"ל דקונה אותה בהעראה לחוד משום ריבוי דקרא כדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל ממילא ל"ק קושי' הנמ"י דאמאי קנה במזיד הא לא מתכווין לשם מצוה דלפמ"ש זה ליתא דהא קנה אותה בהעראה לחוד והעראה מותר גם שלא לשם מצוה כנ"ל הן אמת שאם עשה הגמר ג"כ שלא לשם מצוה ממילא גם העראה הוי בעילת זנות לא"ש אבל מ"מ הקנין שנתהוה קודם הגמר לענין אם בא אחר וקדשה או מאמר שאר האחין לא מהני בה כיון שאז עדיין אינו איסור קודם הגמר שיוכל לגמור עדיין לשם מצוה ואז אין איסור בהעראה כנ"ל וכי בשביל שהוא עשה שלא כהוגן וגמר ג"כ לשם זנות וכו' יפקע קנינו שהי' לו בה זה ודאי אינו ומש"ה שפיר קאמר א"ש דהבע"י לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערוה כיון דלא מכווין לשם מצוה הוי כולו ביאת איסור אבל מ"מ קנה אותה בהעראה קודם שעשה הגמר שלא לשם מצוה דאז עדיין שם היתר על העראה כנ"ל ודו"ק. רק דלכאורה קשה לפמ"ש דהעראה מותר שלא לשם מצוה א"כ הגמר בודאי מותר שלא לשם מצוה כיון דקי"ל דקנה אותה בהעראה א"כ נעשית כאשתו לכל דבר כמבואר בש"ס בוודאי שמותר לעשות בה כל רצונו אך באמת אם יגמור שלא לשם מצוה למפרע עשה איסור בהעראה דלא הותרה לו רק להכשיר מצות גמר ביאת מצוה אבל לא לזנות לכן ניהו דקנה אותה בהעראה מ"מ עשה איסור בהעראה בא"א שלא על דעת גמר ביאת מצוה וזה ברור למבין. עפי"ז א"ש מה דנתקשה לי הרבה מה דקאמר א"ש הבא על א"א לשם נוי וכו' כאלו פוגע בערוה דהא וודאי לאו ברשיעי עסקינן שיכווין שלא לשם מצוה רק לזנות כי אם שכוונתו לא לשם מצוה לחוד רק גם לשם נוי וכו' ומש"ה אמר דמצות חליצה קודם דהגם שמכווין למצוה מ"מ דלמא יהי' כוונתו גם לנוי וכו' וא"כ קשה לי ע"ז דמ"ש מצוה זו מכל מצות שבתורה דקיי"ל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחי' בני וכן הבודק חמץ ומחפש אחר מחט דקיים המצוה והרי זה צדיק גמור כמבואר בש"ס ומ"ש מצוה זו דיבום שצריך שלא יהי' כוונתו רק לשם מצוה וא"ל שאני הכא דגלי קרא יבמה יבא עלי' למצוה זה ליתא חדא דהא לרבא ביבמות דף ל"ט ע"ב משמע דלא"ש לא מיתורא דקרא קדריש יעו"ש ותו דהא גם גבי מצה תאכל יש ג"כ ריבוי ואעפ"כ לא דרשינן כן יעו"ש בש"ס ד' הנ"ל ומה שמחלק רש"י ז"ל [שם דף מ' ע"א] דביבמה אם אינו מכווין לשם מצוה הוי כאלו בא על (א"א) [ערוה] לא הבינותי דהא (לפמ"ש) [י"ל] גם הכא יוצא ידי המצוה והוי צדיק גמור גם אם כוונתו להנאת עצמו ולמה יהי' כאלו פוגע בערוה ויעויין בנו"ב מ"ק סי' נ"ד נתקשה ג"כ כיוצא בזה

אולם לפמ"ש לעיל א"ש דבשלמא בכל המצות המצוה עומד לכך א"כ גם אי מכווין לטובת עצמו ג"כ לא איכפת לן בזה בכוונתו דהמצוה ממילא הוי ואדרבא לשיטת כמה פוסקים אמרינן אפי' בהנאת הגוף [בהדי מצוה] מצות לאו להנות ניתנו ואף שמכווין להנאת עצמו לאו כלום דמצוה ניתנה לעול כמפרש ברש"י [ר"ה דף כ"ח ע"א] אך כ"ז בכל המצות אבל הכא במצות יבום דבשעת העראה אין איסור בכוונתו לזנות כנ"ל דיוכל לעשות בכל אופן שירצה רק שיוגמר לשם מצוה וגם לאח"כ שקנה אותה ונעשית כאשתו מותר לעשות בה כחפצו ורק האיסור ממילא על העראה דלמפרע מש"ה צריך שיכווין דוקא וזאת כוונת הקרא יבמה יבא לשם מצוה דאל"כ שמכווין לשם זנות לא נעשה המצוה כלל דמתחילת הביאה אינו עומד לשם מצוה דוקא דדי שהגמר ביאה יהי' לשם מצוה וגם הגמר אינו עומד לשם מצוה דוקא כיון שיוכל לגרשה ולהחזיר דנעשית כאשתו מש"ה שפיר הוי ביאת זנות אם אינו מכווין לשם מצוה כאלו פוגע בערוה ורק רבנן ס"ל דיבמה יבא עלי' ריבה ביאה מ"מ כמבואר ביבמות דף הנ"ל וא"כ לפי"ז לפי דברינו אלה י"ל דבחייבי לאווין גם א"ש מודה דמותר גם במכוין לשם נוי דהנה מבואר בר"ן קידושין [בפ"ק הנ"ל] הא דיבמה נקנית בהעראה משא"כ אשה לאיש משום (דדעתה) [דדעתו] אגמר ביאה אבל היבמה א"צ (דעתה) [דעת] נקנית בהעראה לחוד ע"כ וא"כ בחייבי לאוין דרק משום דחיית עשה מותרת היא לו בוודאי בעינן דעתו דאלת"ה לא מקיים העשה כלל אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה אם לא ידע שהיא יבמתו ובא עלי' לא קיים המצוה העשה כמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' חמץ ומצה [פרק ששי הל' ג' וע"ש במגיד משנה] ואם ידע שהיא חייבי לאווין והתרה בו ולא ידע שהיא יבמתו בוודאי לוקה [א"ה עיין בשעה"מ פ"ו מה' יבום וחליצה] וכיון דבעינן דעתו אינו קונה בהעראה וכיון שאינה נקנית בהעראה הרי עומדת כל שעה למצוה עד גמר ביאה ממילא לא איכפת לן בכוונתו דמ"מ קיים העשה מש"ה גם לא"ש דוחה העשה לל"ת דמצות יבום קודם דגם במכווין להנאת עצמו לית לן בה [ומתורץ קו' הב"ש הנ"ל] ודו"ק

וא"כ היוצא לנו מזה די"ל דמה"ת הוי כאלו פוגע בערוה אם מכוון לשם נוי וכו' אך באמת בלא"ה ראי' ברורה ממתניתין דהחולץ [דף ל"ה ע"ב] דתנן אם הולד אינו של קיימא [יקיים ומדלא הוזכר קרבן משמע דבאמת] פטורים מקרבן ואמאי הא קיי"ל כר"ל [שם בגמ'] דביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ הוי בא עלי' שלא לשם מצוה ואמאי פטור מקרבן א"ו דגם לא"ש מה"ת אין איסור א"א עלי' גם אם בא עלי' שלא לשם מצוה וזה ראי' ברורה שאין עלי' תשובה וכיון דאינו אלא מדרבנן מקום שאין ראוי לחליצה כנידון דידן מותרת להתיבם ובפרט כיון דראינו שאין רצונו ליבם בוודאי לכ"ע מצות יבום קודם כמבואר בתוס' דף ל"ט [ע"ב ד"ה אמר] ולפמ"ש לעיל נ"ל ראי' ברורה מדברי התוס' דהיכא דא"א בחליצה מצוה ביבום גם לדידן דס"ל כא"ש דהנה התוס' [דף כ' ע"ב ד"ה אטו] כתבו דעיקר מצוה הוא העראה דלא כהרשב"א הנ"ל א"כ לדבריהם יוקשה מה שהקשיתי לעיל דמה לנו בכוונתו כיון שעכ"פ מקיים המצוה א"ו צ"ל כיון שאפשר בחליצה אסור ליבם שלא לשם מצוה וא"כ במקום שא"א בחליצה ודאי מצוה ביבום וכן העלה גם הב"מ [בסי' קס"ט סעי' ל"ד] להלכה וכל דבריו נכונים שס זולת מש"כ (דהראוי) [דכל שאינו עולה] לחליצה וכו' הוא דוקא באם אפשר להמתין [ומביא ראי' מרש"י דף מ"א ע"ב] וזה לכאורה שגגה דרש"י מיירי התם במילי דרבנן דמדרבנן לא חזי ליבום יעויין בדבריו ותבין. והנה באמת לא מצאנו חולק ע"ז דבכה"ג מצוה