דברי חיים חלק א ריד

לא מהני עבידא לגלויי לחוד וא"ו דהאבעי' רק למ"ד משום דאמרה בדדמי והר"ם ז"ל שפסק לחומרא כמ"ד שמשקרת [א"כ א"ש מה שפסק] אין ע"א נאמן הגם שקיי"ל שהטעם משום שעל"ג דעכ"פ בעי קצת דיוקא כדברי התוס' ז"ל ולא מבעי' לן רק למ"ד שאמרה בדדמי דאז יש לספק דלמא הטעם דע"א משום דעל"ג ומצרפי קצת דיוקא דידה וכמ"ש התוס' ז"ל אבל להרמב"ם ז"ל שפסק משום דמשקרת ורוצת לאסור ע"ע בודאי שאין ע"א נאמן ושפיר פסק לחומרא שאין ע"א בקטטה נאמן והטעם כמו בכל התורה שאין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק באשה האמינו משום שהדבר בעצמו אמת משום דיוקא וכעין שכ' התוס' [הנ"ל] כן נמי לשיטת הרמב"ם ז"ל אבל אם מתכוונת לאסור ע"ע לד"ה אין ע"א נאמן וחיישי' למשקר היינו שהיא שוכרתו והא דבגמ' לא הזכיר טעם זה דבגמ' אזלא האבעי' אליבא דמ"ד משום שאומרת בדדמי ואליבי' לא שייך חשש שוכרתו ומש"ה א"ש נמי שפסק הרמב"ם ז"ל ולא מחלק בין התחיל הוא הקטטה וכנ"ל משום די"ל דבאמת הך סברא רחוקה דבהתחיל הוא אינה שונאתו הרי חזינן לפנינו ששונאתו שאמרה שקר בפנינו מה שאין אשה מעיזה כלל ורק כיון שלא מצאו שום נ"מ אחריתי ביניהם לזה הוצרכו לדחוק כדי לאשכוחי איזה חילוק ביניהם דאל"כ במאי פליגי וא"ל דהנ"מ הוא בע"א דאם הטעם משום דמשקרת לא מהני ואם הטעם בדדמי מהני ז"א דהא לא איפשטא האבעי' ודלמא הטעם נאמנות ע"א משום דייקא ולא משום על"ג ואז אפי' למ"ד דהטעם בקטטה בדדמי ג"כ לא מהני ע"א דלא דייקא ומש"ה הוצרך לאשכוחי נ"מ דארגיל הוא קטטה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דהטעם משום על"ג כמו [שפסק פי"ג מה"ג דע"א במלחמה נאמן והיינו כהרי"ף ביבמות דקט"ו] שפשטינן מהא דדגלת [דע"א הוא משום דעביד' לגלויי] וכמבואר בדבריו בהדי' [בסוף ה"ג] א"כ למ"ד דבקטטה הטעם משום דאמרה בדדמי ע"א נאמן משום דעל"ג ודייקא קצת וכדברי התוס' דף נ"ג הנ"ל ולמ"ד משים דמשקרת ומתכוונת לאסור א"ע א"נ ע"א בקטטה א"כ שפיר יש נ"מ בין המ"ד לא צריך לחילוק הרחוק לומר דבארגיל הוא קטטה לא משקרת ודו"ק כי זה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל לפע"ד וא"כ לפ"ז י"ל דבזה תלי' נמי אם מומר הוי קטטה דאם הטעם משום שנאה ורוצית לאסור ע"ע במומר לא שייך זה דבלא"ה אסורה עליו ולמ"ד משום בדדמי גם במומר שייך הטעם בדדמי ואינו נאמן וזה היפוך מדברי הב"ש ז"ל [סי' י"ז ס"ק קמ"א] וכן רוצה לומר בתשו' נ"ב [מה"ק סי' מ"ב חא"ה] וא"כ בנ"ד דבלא"ה נאסרת על היבם משום שנישאת בלא גט מבעלה בעודו בחיים וכיון שנאסרה לא שייך הטעם דמשקרת לאסור ע"ע דבלא"ה אסורה ולא נשאר הטעם לאסור רק למ"ד דלא דייקי ולהא לא חיישי' לדידן דקיי"ל דע"א נאמן מטעם על"ג וכדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל ורוב הראשונים וא"כ בכל גווני נאמן ע"א ואך דזה קשה לפסוק כן משום דהא בעי עכ"פ דיוקא זוטא והייני משום חומר שבסופה והכא מאי חומר איכא דהא בלא"ה נאסרת בכל החומרות ויעוין בנ"ב [שם] מה שמפלפל בענין דייקא לנגד השני אך בלא"ה לא קשה דהא כתבו התום' [הנ"ל בדף צ"ג ע"ב] דרגילה לדקדק עכ"פ וא"כ שפיר מצרף דיוקא המעט עם ע"א (דלא) משום דעל"ג

והנה באמת בהג' [היינו בהמומר] בלא"ה יש להקל כדברי מהרי"ק ז"ל הנ"ל דהא בלא"ה יש מקילים (בס') [במומר] ופוטרים מחליצה אך גם באח השני ג"כ נאמן עליו ע"א מטעם שכתבתי וגם עוד נראה דלאח השני זה לא מקרי קטטה מה שאמרה נתגרשתי כיון שאין עדים שיכחישו אותה ובספר עצי ארזים כ' בהל' אישות סי' י"ז ס"ק קע"ח וז"ל א"ו דהוי בכלל קטטה דכל שאין אנו מאמינים לה שנתגרשה הוי בכלל קטטה כיון שאמרה גירשתני וה"ה נמי בתובעת כתובה לדעת האומרים שאינה נאמנת לענין נישואין וא"כ י"ל דה"נ לדידן כיון שאמרה גירשתני הרי אנו רואים שיש קטטה ביניהם והיא אינה נאמנת לדידן וכמ"ש שם עכ"ל ובאמת כן נראה מדברי חידושי הרשב"א יבמות דף קי"ז וז"ל אלא באומרת לבעלה גרשתני וליהמנה מדר"ה דא"ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת כו' מהכא איכא למידק דר' המנונא אפי' להתירה להנשא לכתחלה קאמר דהא מתניתין דהכא דאמרי' האשה שאמרה מת בעלי נאמנת להתירה לכתחלה קאמר וכי קתני דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת אקשי' ולהימנה מדר"ה כלומר למה לה למימר מת בעלי כדי להתירה הא מכיון שאמרה לבעלה בפניו גרשתני הי' לנו להתירה שאלמלא כן מאי קאמר להימנה הא ודאי אנן הימנוני מהמנינן לה להחמיר דאלו קבלה קידושין מאחר צריכה גט אלא שתתגרש מן הראשון או שימות אין מתירין אותה לינשא וע"כ היא צריכה להעיד עליו שמת ודאי משמע כדאמר וכבר הארכתי בזה בפ' התקבל בס"ד עכ"ל [משמע דאי ה"א דא"נ להנשא הוי ניחא גם בהס"ד דלא הכחישו אותה העדים דהוי קטטה ודו"ק עכ"ה] אך באמת בנ"ד שהרבה יצא הקול שנתגרשה לא יצא מידי ספיקו וכמבואר בתוס' ב"ב [דף ל"ב ע"א ד"ה והאמר] דקול עדיף מע"א ולכן י"ל שהיא סמכה על הקול ובאמת אינה שונאתו רק שסמכה על הקול שנתגרשה ושזרק לה הגט היינו שהי' גט כשר מה שזרק לה ומש"ה נישאת אבל באמת אינה שונאתו ומש"ה אם ע"א מעיד על מיתתו תדקדק שפיר כיון שאינה שונאתו כלל וא"ל שאינה נאמנת משום שחזינן שהיא פרוצה שנישאת בעבריינית שלא צייתה לקול ב"ד שאסרוה דזה ליתא דודאי לא חילקו חז"ל והתירו ע"א בעדות נשים אפי' הפרוצה זולת במקום שנאה או אומרת בדדמי ולכן בזו האשה דנ"ד גם שהיא פרוצה מ"מ אינה שונאת לבעלה רק שסמכה על הקול שהי' גט וגם לא תמנע מלדייק על מיתת היבם ודו"ק: סימן צט

בדבר השאלה שנשאלתי על אשה אחת שנשאת לאיש והיא היתה מקדם נשואה לבעל ונפטר בלא בנים אך לא נודע כי הי' לו איזה אחים ולאחר נשואין השניים נתוודע שהי' לבעל אח בחור ונסע על הספינות ובלילה כשהלך מספינה לספינה נפל למים ולא עלה ועד אחד ראה כל זה כי הלבנה היתה מאירה וראה הטביעה וראה כל סביבותיו שלא עלה ושהה שם העד כמה שעות יותר מכדי שתצא נפשו ומעשה הטביעה הי' קודם נשואי האשה הנ"ל ולכן גזרו על האשה שלא תשב עם בעלה עד שיבורר היתרה וקצת מהב"ד אומרים שנודע הדבר לאשה קודם נשואין אך זה ברור שהבעל לא ידע מזה

הנה באמת דעתי הי' למנוע חוות דעתי בזה מחמת כמה טעמים אך כי בא הבעל לפני והפציר בי למאוד לא יכולתי להשיב פניו כי הוא ש"ב לכן באתי בדברים האלה ולא אאריך בהבנת דברי הסוגיא ופלפול כפי אשר יאות בלימוד הזה כי נחוץ הדבר להשיב ואין הפנאי עמדי לכן אקצר ועולה רק בשרשי הדין הנה יש כאן כמה ספיקות חדא דעד אחד בטביעה אי הוי כע"א במלחמה. ב' ע"א ביבמה מבואר פלוגתות הראשונים [בסי' קנ"ח]. ג' שהעד הי' בחור בן ט"ו שנים ומי יודע אם הי' לו בשעת ראיות [המעשה] סימני גדלות. ד' דהוי מים שאין להם סוף דבדיעבד לא תצא לפי דברי רמ"א דווקא שנשאת עפ"י חכם וכו' [יעיי"ש בסי' י"ז סעי' ל"ד] והנה בדין ע"א בטביעה נראה לפענ"ד דלכ"ע בזה ע"א נאמן כמבואר בגמ' [יבמות דף קכ"א ע"ב] במעשה דחסא דאמר רב נחמן האלקים אכלה כורא לחסא ואזלא אתתא אפומי' דר"נ ואינסבא ולא אפקעינה אלמא דבזה פשוט דלא שייך בדדמי וכ"כ הרא"ש ז"ל לדחות ראיות הראב"ד מהא דחסא דמביא הראב"ד ז"ל ראי' מכאן דע"א במלחמה נאמן בלא קברתיו וכ' הרא"ש [בדף קט"ו ע"ב] דבטביעה לחוד לא שייך כלל בדדמי ואף שלשון הרא"ש ז"ל במים שיל"ם מ"מ בוודאי גם במים שאל"ס לענין דיעבד נמי הדין כן כמבואר למעיין בדברי הרא"ש ז"ל וכ"כ בהדי' בס' בית אפרים [בתשו' סי' י"ג] וגם אפילו לשיטת הרז"ה וסייעתו [שם בדף הנ"ל] דאבעי' הוא בלא קברתיו ולפי דבריהם פשיטות הגמ' [שם קט"ו ע"א] משני ת"ח היינו דהטביעה הוי כמלחמה מ"מ בוודאי לא יפלגו על סתמא דגמ' דחסא הנ"ל ורק שאני בשני ת"ח שהיו באים בספינה שנשברה דבזה שפיר בטביעה לחוד שייך בדדמי אבל בנפל למים לכ"ע לא שייך בדדמי וכן כ' האחרונים אבל אין לחלק בין היכי שהעד ירא לנפשו ובין היכי שאין לו יראה לעמוד ולראות הטביעה כי מבואר למעיין ברמב"ן ובהרא"ש דחילוק זה ליתא כלל ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שיאמר כן בטביעה עכ"פ בנ"ד לכ"ע מחמת דע"א בטביעה לא תצא וכן מורין דברי הש"ע [שם] וכן האשה שהעיד ע"א שטבע בעלה במים שאל"ס וכו' אם נשאת לא תצא ולא השיגו רמ"א כלום [א"ה לענין ע"א רק לענין מים שאין להם סוף ועיין בב"ש] אלמא דבטביעה בכל ענין לא תצא. החשש השני מחמת ע"א ביבמה הנה כבר מבואר [בסי' קנ"ח] שדעת הרי"ף והרמב"ם להתיר רק שהרא"ש ז"ל כתב דלא אפשיטא האבעי' אולם לפי דברי הב"ש [סי' י"ז] ס"ק קמ"ד שכ' נראה דס"ל להרא"ש דע"א במלחמה עכ"פ איכא ע"א ע"כ נראה דה"ה בע"א ביבמה כיון דאיכא עכ"פ עד אם נשאת לא תצא וכבר הורו רבים להתיר בע"א ביבמה אפי' לכתחלה במקום עיגון ונעשה מעשה על פיהם כמבואר בתשו' בי"א [סי' קל"ח] אבל א"ל היתר מטעם שלא נתחזקה לאיסור כיון דהספק נולד קודם דבזה נפלנו לפלוגתא דרבוותא הרב המחבר ספר קצה"ח בספרו ש"ש [ש"ה] ובתשו' ב"א [סי' נ"ט] מדחה דבריו ומהרי"ט [ח"א סי' פ"ב] האריך הרבה מזה ומי יכריע הגם שבעז"ה