דברי חיים חלק א כ

איתרע לפנינו דהא מעל"ע שבנדה טהור לחולין גם שדם לפנינו וגם במקוה דווקא משום דתרתי לריעותא אלמא משום חדא לריעותא הוי אזלינן בתר חזקה קמייתא וכן גבי נגע בא' בלילה. וגבי מחט שבורה שנמצאת לא אזלינן בתר חזקה קמייתא לומר עכשיו נשברה ומטהרין אפי' לקדשים וגדולה מזו הקשה במקור חיים תמ"ז דהא התוס' ריש נדה כתבו לתרץ דמש"ה בנגע אזלינן בתר חזקה קמייתא משום דדרכו לחסור בב"א וא"כ קשה גבי מחט למה לא אוקמינן אחזקה קמייתא דוודאי לא נשבר רק בפ"א כמו נגע וגם דברי התוס' שם בנדה שמקשים היאך מוכח מייצא הכהן דגבי נגע שאזלינן בתר חזקה היכי דאיתרע ותירצו דהכא גבי נגע נמי איתרע שנמצא חסר בסוף שבוע והקשו דא"כ נימא הרי חסר לפניך כמו גבי מקוה ותירצו דדרך הנגע לחסר בב"א וכו' וכשיצא הכהן מהבית טמא הגם שנחסר תוך ימי הסגירו את"ד. וזה כולה מוקשה דא"כ אמאי איתרע החזקה והיכי למידין כלום דאזלינן בתר חזקה היכי דאיתרע ותו דהא שכתבו דאין דרך הנגע לחסר כ"א בב"א משא"כ מקוה הוא כהלכתא בלא טעמא וכדברי נביאות וזקני הגאון ח"צ ז"ל בתשובתו רוצה להעמיס בדבריהם שיש לתלות בזמן קרוב ולפענ"ד זה קצת דוחק וגם סיום דברי התוס' הוא אך למותר כמבואר באחרונים ולכן נלפענ"ד דהנה מצינו חזקה כגון גבי בהמה שאמרינן דא"צ בדיקה בתר ח"י טריפות משום דהעמידה על חזקתה ואמרינן מסתמא לא נשתנה החזקה ושוב מצינו גם אם נשתנה החזקה כגון אם בא זאב ונטל בני מעיין והחזירן נקובים דהרי נקובים לפנינו ואמרינן אוקמי אחזקה שלא ניקבה מחיים אך בשתי אלו עדיין לא אתרע החזקה גופא דאמרינן מעולם לא יצאתה מחזקתה אך באם וודאי יצאה מחזקתה ורק שלא ידעינן אימת בזה איתרע החזקה דהרי לפנינו שבטעות החזקנו הדבר דבוודאי לא הי' כאשר נראה לעינינו דבוודאי יצאתה זה כמה מחזקת' והנה הרשב"א ז"ל כתב באמת דבכה"ג לא אמרינן אוקמי אחזקה והנה לפ"ז דברי התוס' שפיר דמקשים דנהי דמוכח מנגע דאזלינן בתר החזקה היינו כל מה שלא ידעינן אם נשתנה אבל אם איתרע כגון בא זאב וכו' ותרצו דגם בנגע איתרע דהרי חסר לפניך והקשו דלפ"ז הרי לן למימר דיצאתה מחזקתה מכבר וכמש"כ הרשב"א ז"ל כיון דבוודאי יצאתה מחזקתה לא אמרינן אוקמי אחזקה והנה התב"ש ז"ל כתב בבכ"ש דהיכי שי"ל בזו הרגע יצאה מחזקתה שפיר אזלינן בתר החזקה גם שאיתרע לפנינו יע"ש ולזה מחלק התוס' שפיר הגם שנחסר הנגע הרבה וקרוב לומר וודאי שלא בזו הרגע נחסר מ"מ לפי סברת הרשב"א דדווקא היכי שע"כ איתרע החזקה ונודע לנו שבטעות החזקנו לא נוכל ליתן זמן אימת יצאה אבל אם נוכל לומר שעתה יצאה לא נחלש כח החזקה כמ"כ גבי נגע נהי דאי אפשר לומר עתה נחסרה מ"מ הלא לאחר ההסגר אין לנו עסק בהמעטו או בהתרבו לענין טומאה ואין לנו לחזק רק מה שהי' בעת הסגרו וחזקה זו אז לא נחלש כחה וכי בשביל שנתמעט עתה נימא שגם מקודם נתמעטה ובשלמא גבי מקוה דאם תרצה לילך בתר חזקה כל הטובלים טהורים וזה א"א דוודאי לא עתה נחסרה א"כ שוב ממילא לא תוכל לתת זמן דאיזה זמן תתן. אך דעדיין קשה דא"כ לפ"ז גבי מקוה אם הי' הרבה יותר משיעור מקוה ועתה לא נחסר רק מעט דיוכל להיות שעתה נחסרה הוי להיות טהור (ובאמת כן משמע מדברי תשובות זקני הח"צ ז"ל) ופשט הברייתא משמע דבכל גווני טמא אך באמת יש לומר גבי מקוה כיון דראינו דדרכה להתחסר מעולם לא היה לה חזקה דסברת חזקה הוא שחזקה היא שלא נשתנה מכמו שהי' והרי מקוה זו הי' לה כח המחסרה מאז ועד עתה ומעולם לא הי' לה חזקה ולפי דברינו אלה יש להעמיס זה בכוונת התוס' ז"ל שתירצו החילוק בין מקוה ובין נגע גם אם במקוה נוכל לתלות בזו הרגע נתמעטה ממ' סאה מ"מ כיון דדרכה להתחסר אין לה חזקה משא"כ גבי נגע הי' לה חזקה טובה גם שרואין עתה שחסר הרבה מ"מ וודאי אין זה דבר אשר בטבעה לחסר כמבואר במפרשים ז"ל דעניני הנגע אינם בגדר טבעי וא"כ הפשיון והגרעון אינו טבעי וא"כ שפיר י"ל חזקה כמו שהי' מאז כן הי' בשעת הסגירו דלא נשתנה בטבעה ואם כי אנו רואים שנחסר הרבה וודאי לא בשעה זו נתמעטה מ"מ הלא אין אנו דנים רק על שעת הסגירו כמו שסיימו התוס' ואז שפיר הוי לה חזקה אלימתא ולא נחלש כחה במה שעתה נגרעה ונתמעטה ודו"ק כי לפי דעתי נכון וברור חילוק זה. ועפי"ז לא קשה קו' מקור חיים דגם במחט נימא כן דז"א דבמחט כיון דידעינן וודאי שעתה לא נשברה וע"כ מקודם נשברה וגם צריכין אנו לדון עלי' מתי נשברה ומה זמן תתן לה מש"ה לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא כלל משא"כ גבי נגע דאין לנו לדון רק על שעת הסגירו וא"ש נמי מה שהקשיתי ממקוה אמחט ומנדה דלפמ"ש לא צריכי למקוה לומר טעם תרתי לריעותא וכן גבי נדה רק משום שי"ל שעתה ראתה וכן גבי מקוה בגווני שי"ל שעתה נתמעטה אבל במחט שע"כ לא עתה נשברה שפיר אין לילך בתר חזקה קמייתא דע"כ אתרע ומה זמן תתן לה וא"ל דהא אמרינן בנדה חזאי ואתאי ז"א רק לקדשים אבל לחולין אמרינן השתא ממש ראתה ומצאתי להפ"מ סי' ק"ה ביו"ד כתב כעין מה שכתבתי ונהניתי שכוונתי לדעתו הגדולה

עכ"פ יצא לנו מכל מה שכתבנו דגם במקוה שדרכה להתחסר ואיתרע חזקתה [מ"מ בגווני שי"ל עתה נתמעטה] בעינן תרתי לריעותא ואל"ה הוי מוקמין לי' אחזקה דמעיקרא וא"כ גבי גל שנפל נהי שאתרע חזקת חי דדרך למות בגל מ"מ כיון שאין כאן תרתי לריעותא אוקמי' לי' אחזקה קמייתא ועכ"פ ספיקא הוי והאיך מייתי חולין לעזרה מספק וא"כ הדרא [הקו'] לדוכת' מאי מתרצים התוס' כל הטומאות כשעת מציאתן ויש לתרץ דהנה בלא"ה קשה לי דהנה זה וודאי קודם שראינו שמת דנוכל לומר כל הטומאות כשעת מציאתן הוי אוקמי' לי' אחזקת חי ואם כי שלאח"כ שנתברר שמת וי"ל כל הטומאות כשעת מציאתן מ"מ מקודם דהוי לי' חזקת חי ונהי שעתה נודע לנו שמת מ"מ הוי טומאת התהום דטהור ודמי ממש לזיבה בימי ספירה שאנו מסופקים דלמא תראה דמש"ה הוי תרבות רעה וכו' מ"מ מקרי זה טומאת התהום דאכתי לא נודע לנו ואוקמי אחזקה כמו כן הכא כל כמה דלא חזינן לי' שמת אוקמי' אחזקת חי ונהי דלאח"כ יתוודע מ"מ הוי לי' כטומאת התהום דטהור אך נלע"ד לתרץ דהנה המדקדק בדברי התוס' יראה דלא מקשים מכח חזקת חי ורק דנימא שהי' חי והוא משום דמבואר ברמב"ם ז"ל שיוכל להביא פסח שני מספק וא"כ הי' מקום לומר מה שחייב בפ"ש גבי מפקח גל היינו באמת מספק ולזה הקשו התוס' כיון דאית לן למימר שחי בוודאי פטור וליכא ספיקא כלל דהא הוי טומאת התהום וא"כ כיון שמרצה הציץ על טומאת התהום בוודאי פטור מפ"ש ולזה מתרצים דכל הטומאות כשעת מציאתן והיינו דהא קי"ל באם עומד להתברר אינו טומאת התהום ועיין בירושלמי גבי נמצא בתבן דעתיד לפנותו והנה לפ"ז קשה לכאורה מאי טומאת התהום שייך בזיבה הא עומד להתברר אך באמת לפי מאי דמבואר לענין חליצת מעוברת שהפילה [בפ' החולץ ל"ה ב' ובנ"י שם] דלא שייך בכה"ג אגלי מילתא למפרע דדילמא לא הי' למפרע עומד לכך ורק איזה סיבה גרמה שהפילה וכן לפי"ז י"ל הכא דדלמא באמת לא היתה ראוי' לראות ולסתור ורק שאח"כ ע"י איזה [סיבה] ראתה ועכ"פ לא הי' עוד בבירור להתברר וא"כ שפיר הוי טומאת התהום אבל הכא אם נמצא אח"כ שמת ואמרינן לחומרא בקדשים כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ הי' מת מאז וראוי הי' להתברר דהרי עומד לפנותו והוי כמו שנפל לעפר ועתיד לפנותו ולא מקרי טומאת התהום כלל ומש"ה חייב בספק בפ"ש ע"י תנאי לחומרא בקדשים ודו"ק

ולפי"ז מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם למה פסק בגל ארוך שפטור מפ"ש דשמא לא נגע הא לשיטתו הוי להיות חייב מספק בפ"ש ע"ת ולפמ"ש א"ש דהא הוי טומאת התהום דאוקמי' לי' אחזקת חי ואי דכל הטומאות כשעת מציאתן הא עכ"פ קודם שנמצא הוי לי' חזקת חי וא"כ הוי כמו טומאת התהום דזיבה וכנ"ל וכתבנו רק כתירוץ התוס' דלענין קדשים כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ הי' עתיד להתברר אך הרשב"א ז"ל בריש נדה כתב דלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן היכא דאיכא ספק מגע וספק ביאה יעו"ש וא"כ לפי"ז בגל ארוך לא אמרינן כלל כל הטומאות כשעת מציאתן וא"כ לא נתברר ולא עמד להתברר וא"כ שפיר הי' טומאת התהום ומש"ה פטור להביא ואפילו ע"ת כיון דכבר הורצה בציץ ודו"ק

אך באמת קשה הדבר לומר כן ולכוון בדברי הרמב"ם שכוונתו בגל עגול שחייב בפ"ש היינו מפני הספק ולכן נ"ל ליישב קו' זאת מטומאת התהום דהנה הרמב"ם ז"ל כתב דטומאת התהום טהור בנזרק בחזקת טהרה וא"כ כיון דנפל עליו הגל עכ"פ לאו בחזקת טהרה נזרק עליו מש"ה אינו מכפר אבל בספק אם נגע כגון בגל ארוך דשוב בספק מרצה אפי' אם לא נזרק עדיין דמרצה לכתחלה מש"ה פטור מפ"ש ומכאן יצא לו להרמב"ם חילוק זה שפסק דבוודאי נטמא אינו מרצה רק שנזרק בחזקת טהרה אבל בספק מרצה ודו"ק

והנה לפ"ז י"ל דמאי דקאמר הכא דנפקא לי' מקרא דטומאת התהום טהור לגבי פסח הוא לענין אם נטמא בוודאי וההלמ"מ הוא לענין ספק או איפכא והנה לפ"ז יש להקשות לכאורה מאי פריך הגמ' בפסחים [הנ"ל] גבי לא הותרה טומאת התהום אלא למת בלבד למעוטי מאי (ופריך) [וכו'] דלמא מעטין דלא הותרה לכתחלה לענין ספק רק למת אבל בדיעבד שנזרק הדם מרצה גם בזיבה אך באמת כל זה אינו מוכח דתרי מילי נינהו רק