דברי חיים חלק א רט

ליד מי שהי' ראוי להגיע ג"כ לא זכו וכמו גט שכתבו התוס' דאינו גט כלל ומש"ה אמר ר"י דלא הי' [שופרות] קיני חובה אבל הרמב"ם דס"ל [א"ה אולי הוא ברמב"ם פ"ה מה' פסולי המוקדשין הל' י"א] דלאח"כ לא יושלך לים המלח רק לנדבה א"כ הא יכול להתחלל גם לאחר מכן ע"ת אם הוא של המת יתחלל וא"כ שפיר יוכלו לזכות בכל המעות ע"ת דכל צרור וצרור יגיעו ליד כולם וממ"נ יזכו בו ובכה"ג אמרינן ברירה וא"ש ודו"ק: ענף ו'

הרמב"ם ז"ל פסק בהל' יו"ט [פ"ב הל' ט'] דצריך לומר מכאן ועד כאן אני נוטל והקשו עליו דהא בש"ס [ביצה דף יו"ד ע"א] אמרי' דפליגי בברירה ולב"ה ס"ל דיש ברירה וגם הרמב"ם ז"ל פסק דבדרבנן יש ברירה ולמה פסק כאן כר"א דצריך לומר מכאן ועד כאן והנלע"ד ליישב עפ"י מה דנבאר לתרץ דברי רש"י ז"ל שסתרי אהדדי דבדף יוד א' כתב וז"ל בד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנו הלכך כולם טמאים עכ"ל ובדף ל"ח כתב וז"ל [ודרך יציאתם הלכה למשה מסיני] וכבר עמדו בזה כל המפרשים ונלע"ד דהנה לכאורה קשה דלמה מטמאים ב"ש הפתחים משום דא"ב ודלמא מעיקרא הי' דעתו לצאת בפתח אחר הא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ בדבר שאין בו דעת לישאל או ברה"ר ספיקו טהור ולמה החליטו ב"ש לטמאותו בלא שום ספק ומה שנ"ל דהוא מהטעם הזה דמבואר סברת רש"י ותוס' [גיטין מ"ז ע"ב] גבי ברירה כגון בשותפין דאין הספק למ"ד א"ב דלמא הי' זה ראוי להתברר לחלק חבירו וחלק חבירו הי' ראוי לבא בידו ורק דג"כ מספקינן בכל חדא שהוא שלו ושל חבירו יעי"ש וה"נ גבי פתחים אין הטעם שמא הי' ראוי לצאת מפתח אחר רק כ"ז שלא נברר ראוי לצאת דרך כולם וכולם ראוי' ומקרי ראוי לצאת בו ומש"ה טמאים ודאי לא מספק ומש"ה שפיר בכאן מפרש רש"י שהוא מדרבנן היינו דטומאה ראויה לצאת הוא מדרבנן אולם ברמב"ם [פ"ז מהל' טומאת מת] מבואר עוד טעם שמטמאין הפתחים כ"ז שלא נפתח אחד הוא משום דהוי כקבר סתום ולמ"ד יש ברירה דהוי כאלו הוברר שיצא ולא הוי כקבר סתום ולמ"ד א"ב כ"ז שלא נפתח לא אמרינן למפרע ברירה והוי למפרע כקבר סתום והנה לטעם זה שפיר קשה דלמה יטמא ודאי הא אפילו למ"ד א"ב הוי רק ספק והוי ראוי להיות ברה"ר אף בדבר שאין בו דעת לישאל טהור ורק שעכ"פ טמא מדרבנן מטעם שסוף הטומאה לצאת וע"ז לא שייך ברירה כנ"ל אבל עכ"פ לא הוי רק דרבנן אולם לקמן (בפ"ב) [דף ל"ח] דמחלק בדאורייתא זין ברירה ובדרבנן יש ברירה שפיר י"ל דלענין זה הוי מדאורייתא דהא אם אין ברירה יצמח טומאה מה"ת ביתר הבתים ממילא גם לענין דרבנן אין ברירה ועדיף יותר מדבר שיש לו עיקר בתורה דכתבו תוס' דאמרינן א"ב: סימן צה

שאלה באשה שנתאלמנה והיתה מעוברת וילדה ומת הולד תוך למ"ד והיא זקוקה ליבם והנה הולד נולד לרמ"ב יום אחר מיתת הבעל ויום המיתה אינו מן המנין וחוץ מיום הלידה מה דינה של האשה אם היא פטורה מחליצה

תשובה הנה לפי דעת כל הראשונים יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין לבד הרמב"ן ז"ל בתה"א ס"ל שיולדת למקוטעין והוא יחיד נגד כל הראשונים בזה והריב"ש ז"ל כתב בתשובה [סי' תמ"ו] די"ל דרמב"ן ז"ל באבל אזיל לחומרא יעי"ש אבל בעלמא גם הרמב"ן ז"ל ס"ל שלא להקל לומר יולדת לט' יולדת למקוטעים ולכן הריב"ש ז"ל פסק להחמיר וסברא דנשתנה הטבעי מדחה הריב"ש ז"ל שם [ובסי' תמ"ז] בטוב טעם וגם מהריב"ל ז"ל אינו מביא כלל סברא [זו] דנשתנה הטבעי ורק הביא דעת גדולי הראשונים להחמיר והביא דברי הרמב"ן ז"ל דיולדת לט' יולדת למקוטעין אבל לא הכריע מהריב"ל ז"ל כלל בזה ואדרבה מסתמא ס"ל כרוב הראשונים להחמיר דלא כהבאר היטב שכ' על דברי רמ"א ז"ל [באה"ע סי' קנ"ו סעי' ד'] שנשתנה הטבעים כתב הב"ה וכ"כ הריב"ל ולפ"ד ז"א כלל כמו שיראה המעיין והב"י בש"ע משמיט דעת הרשב"ץ משום דלא ס"ל כוותי' וגם הרמ"א ז"ל דעתו לפסוק דלא כרשב"ץ דהא לא הביאי רק בשם וי"א ולא כתב והכי נהוג דמבואר בכללי הפוסקים דבכה"ג דעתו להלכה כדיעה הראשונה בסתמא כן מבואר בהקדמת פמ"ג ביו"ד בשם מהר"ז והפמ"ג הניח בצ"ע די"ל כה"ג בדרבנן אזלינן לקולא והנה לפ"ד בזה יש חשש דאורייתא כאשר אברר לפנינו אי"ה א"כ לפי הנראה לא מצינו לפע"ד מגדולי האחרונים שסמכו על הרשב"ץ ולכן לא אוכל בדעתי הקלושה להורות היתר הגם שמהאחרונים נראה שס"ל לסמוך על הרשב"ץ אך איש דל כמוני לא אוכל לחוות דעתי להיתר אלא בצירוף גדולי הדור אז גם אנכי אתם אולם גם אם נניח הסברא דסומכין על הרשב"ץ להתיר בלא חליצה משום דנשתנה הטבע ויולדת לט' יולדת למקוטעין אכתי ספק דלמא לא נקלטו [הזרע] רק ביום הג' וא"כ ליכא רק ח' חדשים דודאי צריכה חליצה אולם באמת יש כאן שני רובא א' כל יולדת ולד מעליא יולדת וגם רובן נקלטין ביום א' נהי דלא שייך לומר כאן חזקת היתר לשוק ע"י הרוב שולד מעלי' יולדת דהא קיי"ל שולד אינו פוטר עד שיצא לאויר עולם וטרם יציאת ב"ק בחזקת איסור לשוק עומדת ויעוין במהרשד"ם ז"ל [חלק אה"ע סי' ר"ח] שהניח דבר זה בצ"ע אם שייך בזה לומר חזקת היתר לשוק ע"י רוב ולפע"ד כמ"ש אך עכ"פ איתרע חזקת איסור לשוק ע"י תרי רובי וה"ל למשרי' כאשר כתב כיוצא בזה הגאון בנ"ב מ"ת סי' קל"ט להתיר מטעם זה ליבם דמהני רובא (דנקלט ביום ראשון) [דניכר עוברה לג' חדשים] לחזקת היתר ליבם ומעכ"ת הביא סברא זו בשם אחרון לא ידעתי אכנהו אך למה לן כל הטורח הלא התב"ש ז"ל [בסי' ט"ו ס"ק י"ו] בעצמו כתב דאם הי' רוב הנקלט ביום ראשון הי' מותרת לשוק ורק שכתב מי הגיד לן רוב זה ובאמת יפה כתב וכי בזמנינו נבדה מלבנו רוב או חזקה בדבר שאין לנו ידיעה בטבעים. אך לאחר העיון מצאתי בדברי תוספת הרא"ש ז"ל יבמות שכ' וז"ל וי"ל דחכמים תקנו דבר מסויים ג' חדשים ומשום חששא מועטת שמא לא נקלט הזרע עד יום ג' סמכו ע"ז שא"א שאם של ראשון הוא שישתהא הכרתו עד שלש ימי' עכ"ל הרי שכ' בהדיא לצרף הרוב שנקלט ביום ראשון לרובא דמכירין שלוש חדשים ולפ"ד זה ג"כ כוונת התוס' שבידינו [יבמות דף ל"ז ד"ה רוב] וכפי שהגיהם (במ"ב) [המהרש"א מהדור' בתרא] ובזה יוסר ממנו השגת מעכ"ת והנה כמה גדלה מעלת הראשונים כי המהרש"א [מהדור' בתרא] ז"ל כוון לאמת בכוונת התו' כי ידוע אשר דברי תוספת הרא"ש רובם המה כתוס' שלנו כידוע לבקי ומעיין בספרו והנה עכ"פ הרא"ש ז"ל ס"ל דרוב נקלטים ביום ראשון וכ"כ בהדי' בחי' הר"נ בנדה [דל"ח] א"כ כיון שהרא"ש העיד שזה הוא רוב שנקלט ביום ראשון ויש סמך להם מדברי הגמ' הנ"ל ואילו ראה התב"ש ז"ל דבריהם גם הוא לא החמיר כנראה מדבריו א"כ יקום לנו להתיר בפשיטות לסברת הרשב"ץ אליבא דכ"ע אולם באמת היא שהר"נ והרא"ש ז"ל ס"ל כן אבל מ"מ מחלוקת בצדם המה דברי התוס' בנזיר שכ' וז"ל הגמ' י"ג ע"א בעא מיניה ר' אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהא לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו אליבא דמאן אי אליבא דר"ש מאי תיבעי לי' הא"ר שמעון ס' נזירות להחמיר ואלא אליבא דר' יהודא דאמר ספק נזירות להקל מאי קדוש או לא קדוש מאי נפקא מינה לגיזתו ולעבוד בו תיקו עכ"ל הגמ' יעויין בתוס' ד"ה והפילה אשתו וכו' או דלמא כי האי גוונא דאיכא הוכחה לר' יהודא דלא מחית אינש לספיקא לא חלה הקדושה על הקרבן כלל מכח הפרשה ראשונה דשמא מקצת הטיפה נקלטה מיד ומקצת הטפה השני לא נקלטה עד אחרי שני ימים או ביום ג' וההוא נפל (כך מסיק הש"ס ואזיל דלר"י קמבעי' לי' דאי אליבא דר"ש הא אמר ספק נזירות להחמיר דבלא ילדה נמי הוי קדוש מספק והשתא נמי כי ילדה אינו אלא ספק אלא אליבא דר"י דאי לא ילדה חולין היא והשתא כי ילדה לי' מי הוי קדוש מספק וכדפרי' [ובד"ה] ונפקא מינה לגיזתו ועבודתו [ולא] דלילקי אהאי משום דליכא כי הך סברא דולד [אחרון] משוי לי' בספק דאי מספקא לי' להש"ס דשמא לילקי בודאי מדשני בר קיימא הראשון אינו נפל א"כ לר"ש נמי מצי למבעי למלקות דאי לא ילדה ליכא קדושה ודאית אלא הוי ספק לר' שמעון והשתא דילדה יקדש בודאי אלא ש"מ דלא משמע לי' להש"ס דלקי דקדושה ודאית אין בו כי נמי ילדה אפי' לר"ש ע"כ הג"ה) הרי דלא מחשבי לרוב דא"כ מאי מספקא לי' לגמרא הא רוב נקלטין ביום ראשון וא"כ גם ר"י מודה וא"ל דאולי ס"ל להתוס' דלר"י אפילו ברוב נמי אינו יורד לנזירות בספק זה ליתא דהא כל טעמי' דר"י דלא מחית לספיקא שלא רצה להיות אוסר עצמו לעולם כמבואר בדברי התוס' שם [דף י"ב ע"ב ד"ה הפילה] דמספק לא יוכל לגלח והנה בכה"ג דרוב הוא שהוא ולד קיימא ודאי יקריב קרבנו ולמה לא יחות לנזיר כה"ג וגם לפ"ד הג"ה [הנ"ל] דמבואר בהדי' דלכ"ע אפי' לר"ש דמחית לספיקא מ"מ לא מלקינן דדלמא לא נקלט ביום ראשון וקשה הא הוי רוב דנקלטין ביום ראשון והוי ללקות ע"י א"ו דלא ס"ל כלל דיהוי רוב ולא מסופק כלל בעל האבעי' רק אי ספק כה"ג דמוכח טובא נחית לנזיר או לא אבל ודאי לא הוי ובאמת לכאורה השב על הג"ה זו דא"א דליכא רק ספיקא הא לא מחית