דברי חיים חלק א רח

עכל"ה אלמא דבגט נמי סגי סתמא כמו בקרבן אם עומדת להתגרש והכא למ"ד יש ברירה והוברר הדבר שעומדת להתגרש ורק הפסול משום שכתוב לה לשמה בפירוש והך אדרבה סתמא נמי כשר כמו בקרבן וצ"ע טובא וצ"ל דס"ל להתוס' דגם דהוברר הדבר שהי' דעתו לגרש מ"מ עצמות האשה אינה עומדת לגירושין ובעי לכתוב בפירוש לשמה משא"כ בקרבן שהקרבן עומד לשמה סגי בסתמא אך זה קשה לי דכיון דפירש"י גבי אנפילייא (ר"פ כל הגט) וז"ל חלצה בשמאל אמרי' ביבמות פסול וכן חלצה בלילה פסולה ופוסלת דשם חליצה עלה אלא שלא נעשית בהכשירה דיליף רגל רגל ממצורע דכתיב ימנית ולילה נמי נפקא לן התם. קטן ואנפילייא לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתיבי בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו' אלמא דבדבר שהפסול מחמת דבר אחר פוסל לכהונה וא"כ ר"י שסובר שאפילו אחרון אינו פסול לכהונה אלמא ס"ל דאין ברירה דלא נכתב בשבילה כלל והוי כנייר בעלמא אבל אם נימא דס"ל ברירה בעלמא ורק הכא פסול משום שכתוב לה לשמה א"כ עכ"פ בשבילה נכתב רק דהתורה פסלה גט כזה דצריך דוקא לשמה [מבורר] כפי' [התו'] הוי דומיא דלילה בחליצה דפוסל לכהונה וא"כ אמאי כתבו התוס' דמוכח לקמן מר"י דאפילו אם בעלמא יש ברירה הכא פסול הלא לר"י [אפי' אי ל"ה אתמר רק בגט] א"א כלל לומר דס"ל דיש ברירה בעלמא דא"כ אמאי לא פוסל לכהונה וי"ל דזה א"ש ומקודם נתרץ דברי הרמב"ם התמוהים דהנה אמרינן בגיטין (מ"ח ע"א) א"ר יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו בביהמ"ד דא"ר אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון עכ"ה והנה הרמב"ם ז"ל שפוסק [בפ"ד מה' בכורים] קנין הפירות לאו כקנין הגוף וגם פוסק [בפי"א מה' שמיטה ויובל] שמחזירים זה לזה ביובל משום שא"ב וא"כ האיך מצינו ידינו וכו' וי"ל כך דהנה קשה לכאורה דאם נימא דטעם הברירה הוא דלא ידעינן אם מגיע חלק זה לזה או לא וידוע פלוגתא רש"י ותוס' [בגיטין דף מ"ז ע"ב] והנה אם נאמר דלא ידוע חלק של מי הוא וא"כ מאי אהני החזרה ביובל הא קיי"ל המוכר שדהו ביובל אינה מכורה [עיין בערכין פ"ט דף כ"ט ע"ב וברמב"ם פי"א מה' שמיטה הל' י"א] ובודאי לכתחלה אסור למכור וא"כ האיך יחזיר לאחיו ביובל משום ספק ברירה דלמא הוא של אחיו הלא איכא נמי ספק דילמא הוא שלו וראוי לו משעה הראשונה ועתה אסור לו למוכרה לאחיו ביובל וצ"ל דס"ל לר"י דא"ב היינו שלא הוברר כלל מעולם וחוזר למה שהי' מקודם חלוקה ולפ"ז יש לכאורה לומר דלהרמב"ם דספוקי לי' אם קיי"ל י"ב או א"ב א"כ אסור באמת לחזור ביובל דדלמא יש ברירה ואסור למוכרה ביובל ולכך צ"ל דס"ל להרמב"ם דאינו מחזירה ממש רק לקיים מצות יובל לחומרא אבל לא בטלה החלוקה כלל וכ"נ שם מלשונו בה' שמיטה ויובל וא"כ מש"ה הוי קנין הגוף ממש דאינו חוזר כלל ולא בטלה החלוקה [ולכן שפיר דמביא ביכורים] אך עדיין לא הועיל כ"ז לנו דאכתי תקשי להרמב"ם ז"ל דמאי מספקא לי' בכל התורה אי יש ברירה או לא הלא מדציותה התורה להביא בכורים ואנן דקיי"ל קה"פ לאו כקה"ג וא"כ אם א"ב לא משכחת להו רק חד בר חד א"ו די"ב ולמה מסופק הרמב"ם בכל התורה אם יש ברירה או לא ולכן נ"ל דנהי דס"ל להרמב"ם ז"ל מספיקא דא"ב היינו דילמא הגיע חלקו משעה ראשונה לו או לא אבל בודאי ס"ל להרמב"ם ז"ל דלא אמרינן [אין] ברירה [משום] דלא הוברר כלל דא"כ לא משכחת בכורים רק חב"ח אך ס"ל דבאמת [אף אי אמרינן אין ברירה מ"מ] הוא של אחד מהם או שהי' ראוי לזה או לזה וא"כ שוב אסור לבטל החלוקה לגמרי ביובל דא"כ הוי כמוכרה ביובל דדלמא באמת הוא חלקו משעה ראשונה ולכך אין מבטל החלוקה לגמרי רק משום מצות יובל בעלמא א"כ הוי לעולם קה"ג ומש"ה מביא בכורים אך ר"י דס"ל דאפי' ריח הגט אין בו באומר למי שארצה אגרש ש"מ דס"ל דא"ב כלל והוי ודאי כמו שלא נכתב לשמה והי' גט בטל ולהכי אינו פוסל לכהונה וא"כ ממילא גבי אחים דא"ב והוי כלא נחלק כלל וא"כ מותר להחזיר ביובל דמעולם לא הי' שלו לבד ורק נמכר לו בשעת חלוקה וצריך להחזיר ביובל שיהי' כבראשונה שלא יהא לשום אחד מהם חלק בבירור ויהא של כולם וא"כ כיון שנבטל החלוקה מכל וכל א"כ הוי רק קה"פ ולא מייתי ביכורים רק חד בח"ד ולהכי סבר ר"י קה"פ כקה"ג ולפ"ז א"ש נמי דברי התוס' ז"ל הנ"ל דהנה בודאי ר"י ס"ל דא"ב כלל ולכן לא הוי אפי' ריח גט דאי ס"ל לר"י דא"ב היינו דילמא הי' רוצה לגרשה וא"כ אכתי פסולה לכהונה א"ו ס"ל לר"י מחמת א"ב הוי כודאי שלא נכתב לשמה ולא הוי גט כלל וע"ז אמר הגמ' שפיר דילמא בהאי קאמר ר"י משום דכתיב לה לשמה היינו דס"ל לר"י דא"ב הוא רק מספק דלא ידוע אי סי' ראוי זה הדבר משעה ראשונה או לא ואך מש"ה ס"ל דאפי' ריח הגט אין בו משים כיון דכתב לה לשמה בפירוש ונהי דמ"ד דס"ל יש ברירה בהחלט א"כ נכתב באמת לשמה והיתה עומדת להתגרש דכה"ג בקרבן כשר ורק בגט צריך יותר להיות מפורש עכ"פ ריח הגט איכא ודמי' לחלצה בלילה ושמאל דנהי דפסול דלא כהכשר נעשית החליצה מ"מ שם חליצה עלה ה"נ נהי דהתורה הקפידה להיות מבורר בפירוש עכ"פ נכתב לשמה והיתה עומדת באמת להתגרש כיון שיש ברירה וא"כ עכ"פ שם גט עלה ופסולה לכהונה משום ריח הגט אך לר"י דס"ל א"ב היינו דלא ידוע משעה ראשונה אם יתרצה לה ולכן נהי דיש ספק דלמא נתרצה לה למפרע מ"מ עכ"פ אינה עומדת להתגרש כיון דא"ב א"כ תמיד הדבר בספק וכיון שאינה עומדת להתגרש שוב לא הוי לשמה ואפי' ספק אין בה דכתיב בפירוש וכתב לה וזה לא נכתב לה בפירוש וא"כ מש"ה ס"ל לר"י דאפי' ריח הגט אין בו [ועכ"פ א"ש הוכחת התוס' דאפי' אם בעלמא אמרי' ברירה מ"מ בגט א"ב ואך ריח הגט שפיר י"ל דיש בו למ"ד ברירה עכ"ה] אבל גבי יובל כיון דעכ"פ ספק הוי אם הגיע לו משעה ראשונה א"כ אסור להחזיר דדלמא שלו הוי משעה ראשונה ואפי' לשם מצות יובל אינו צריך להחזיר כלל משום דכיון דספק הוי אם הוא שלו או של חבירו עכ"פ לא גרע ממתנה דנתן לאחיו שיהי' שלו בהחלט וממ"נ אם הוא ראוי לאחיו הוא שלו ממילא ואם ראוי לו ולא לאחיו א"כ יוכל לתת לאחיו במתנה וממ"נ א"צ להחזיר ובזה מדוייק מה דקא תפיס בגמרא לשון ירושה ומתנה דקשה לכאורה דמאי מתנה איכא הכא אך לפמ"ש א"ש ודו"ק

והנה לפ"ז מוכח דלר"י דל"ל ברירה היינו דאינו גט כלל וכמ"ש התוס' בגיטין [דף ע"ג] וכנ"ל. אך לכאורה בעירובין (ל"ז ע"ב) ד"ה אלא מעתה כתבו וז"ל ומהר"י מפרש דאי טעמא לר' שמעון משום דא"ב א"ש דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאוכלו ואע"ג דא"ב דחד מינייהו ודאי תרומה עכ"ל וקשה מאי מהני ממ"נ הא אמרינן א"ב אפי' אם אגלי מילתא שכן הוא אולם נ"ל לחלק דכל היכי דיוכל למיעבד על אופן שיתברר הדבר שפיר י"ל כיון דנתברר א"כ ממ"נ הוי תרומה או כיוצא בזה אך בגווני דאין בידו לברר למפרע אז אפי' אם נתברר מ"מ תחלתו הוי בספק ולא הי' בידו אז בשעתו לברר הוי כלא הי' אותו הדבר והמעשה כמו גט ותרומה והקדש וכיוצא ודוקא כאן בתרומה שהי' בידו לנהוג בשניהם תרומה ואז עכ"פ א' מהם הוי תרומה והיינו שהי' בידו לברר התרומה מהטבל ולתקן עכ"פ הטבל ונהי שלא ידעינן מי הוא התרומה מ"מ לענין שהוא מתוקן עכ"פ נתברר משא"כ אם אין נברר כלל שפיר א"ב והוי כלא [הי'] אפי' אם נתברר לאח"כ ודו"ק. וא"כ לפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דשקלים הנ"ל דהנה מבואר בתוס' ישנים ביומא [דף נ"ה] הא דתלי' התם בקינים בברירה היינו שלמ"ד יש ברירה הי' יכול להקדיש ע"ת אם ימות יהא מעותיו מתנה למי שיגיעו לידו והנה לכאורה קשה לפי מאי דכתב ביש"ש [בב"ק] בדיני ברירה דבדבר אחד היינו אם ימות יהא גט ואם לאו לא בזה שפיר אמרינן לכ"ע ברירה ורק אם עושה דבר ואינו מברר זמן היינו שנותן גט שעה אחת קודם מותו שאותו שעה אינו מבורר או שאינו מבורר לאיזה אדם בזה אמרינן א"ב אבל באדם אחד ובמעשה אחת הוי כתנאי בעלמא ואמרינן ברירה והחילוק נפלא דבשלמא כשאומר על דבר אחד אם יהי' כך א"כ רוצה שיהי' הדבר דוקא באופן זה אבל כשנותן גט לזמן ואינו מבורר אימת או שאומר לכשארצה דאזי רוצה באמת בשניהם בשוה ושוב א"ב יעיי"ש וא"כ קשה הכא גבי קינים אמאי לר"י לא הוי [שופרות] קיני חובה משום שחשו שמא ימותו הבעלים והוי חטאת שמתו בעלי' הא יכול להתנות במעותיו שיהי' במתנה למי שיגיע לידו דהא בזה שמתנה שאם יגיע להם יהי' במתנה ואם לאו לא יהי מתנה בזה אמרינן ברירה להיש"ש משום דהוי תנאי בעלמא דנותן להם ע"ת וע"כ עיקר הטעם כיון דא"י למי נותן ולמי יגיעו והוא רוצה לתת לכל מי שיגיע לידו ובכה"ג תלוי הדבר בפלוגתא דברירה אך לפי מ"ש הת"י שם א"כ הי' יכולין לזכות את המעות לכ"א מהחיים ולומר אם הי' ראוי לו להגיע לידו והגיע לידו הרי טוב ואם לאו יחולל על המעות שלו וככה יכפלו עם כל קשרי צרור הכסף שבתיבה לכ"א מהם וא"כ בודאי הי' זוכין בו ולא שייך ברירה דאם הי' ראוי להגיע לידו הרי טוב ואם לאו לא זכה ורק שהוא מחולל על המעות שלו אך דעדיין הי' נשאר שם מעות של אחד מהן דהא מת א' מהם ולא ידענו אותו המעות של מי הוא ונהי דממ"נ אם הוא של המת ילך לאיבוד ואם הוא של החי כבר נתחלל מ"מ כיון דעכ"פ אין יכולין לעשות באופן שיוודע הדבר בבירור שזכו בהמעות אפי' אם באמת הגיע