דברי חיים חלק א רז

ור"י ס"ל בקדושין [דף ס"ב] שאינו יכול לעשות הגידולין תרומה ורק הרמב"ם ז"ל פסק כראב"י שאמר יתר על כן יעו"ש [בכ"מ] אבל ר"י ס"ל דאינו יכול להקדיש גידולים א"כ א"א לזכות שיחול לאח"כ הפדי' משום דא"כ אין הגידולין בטלין וגם כי הרמב"ם ז"ל בלא"ה י"ל דלא ס"ל דין דהמרדכי וכבר כתבנו זה דתליא בפלוגתא דפ"ב דבכורות וגם כיון דלהרמב"ם ז"ל דברירה הוי ספיקא דדינא א"כ הוי ספק ע"י תערובות מש"ה מותר לדידי' כנ"ל

ועפ"ז יתיישב דברי רש"י ז"ל בפסחים (פ"ח ב') דז"ל המשנה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון כו' ושם בגמ' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד מתניתין במלך ומלכה ופירש"י וז"ל במלך ומלכה שתלוין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הילכך אין כאן דין ברירה דתרוייהו ניחא לי' לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט עכ"ל ולכאורה קשה וכי ברירה בקפידא והלא גם גבי מה שאני עתיד להפריש וגבי שתעלה בידי מן הכיס שג"כ אינו מקפיד ועיין בג"פ [סי' קכ"ב] ודבריו צ"ע אך לפמ"ש א"ש דהנה לכאורה קשה דלמה גבי שחט גדי וטלה למה לא יאכל רבו מן הראשון הא כיון שיאכל רבו מן הראשון נתברר שאכלו וזה דבר שעתיד להתברר בודאי דמאי נימא דילמא יאבד הפסח וכיוצא בזה וא"כ דילמא הי' אוכל מן השני צ"א דהא מן השני ודאי לא יוכל לאכול [משום דא"ב] ולכאורה זה דמי לאשה שעשתה שני שלוחין לקדשה לבעל מי שקיבל קידם הקדושין לזה היא מתקדשת דאין לקדושין שני' מקום לחול ה"נ כיון שכבר נמנה ונשחט ע"ז שוב אין השני' כלום אולם זה אינו דהא בפסח בעי' לשמה וזה הפסח נשחט על מה שירצה לאכול ודילמא ירצה לאכול מהב' ונהי שאינו רשאי הלא ברצון תלנהו השוחט וא"כ לא נשחט לשמה ומש"ה לא יאכל משניהם אך במלך ומלכה שאין בהם לומר כלל רצון והענין תלוי רק מה שיאכלו וזה שפיר הוי עתיד לברר שיאכלו מהראשון דמהשני א"א להו לאכול וזה ברור אך כ"ז לרבא דס"ל דמה שעתיד להתברר אמרינן ברירה וכמ"ש היש"ש ז"ל אך לר"מ בגיטין דלא ס"ל זה רק בכל מקום א"ב א"כ קשה וע"כ צ"ל [דמה שאמרו שם בגמ' מלך ומלכה דעתן קלה] דה"פ דעתן קלה משום שלום מלכות: ענף ד

בדבר שצריך לשמה בפירוש כגון בגיטין וקדשים אפילו למ"ד יש ברירה לא מהני וצריך לשמה בפירוש

ז"ל התוס' בגיטין (כ"ד ע"ב בד"ה לאיזו) ואור"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכ"מ בגמ' דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דא"ב משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא י"ב הכא פסול משום דכתיב וכתב לה עכ"ל והנה כולם הקשו דא"כ מאי הקשה מפסח דז"ל הש"ס שם (כ"ה ע"א) בעא מיני' ר' הושעי' מר' יהודא אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה מהו א"ל תניתוה יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו פסול לגרש בו אלמא א"ב איתיבי' האומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו עכל"ה ולפ"ד התוס' ז"ל דילמא גיטין שאני דכתיב לה לשמה וא"ל דגם בקדשים כן הא כתבו התוס' בעירובין [דף ל"ז ע"ב ד"ה לאיזה] דקדשים סתמן לשמן הן עומדין ותלי' בברירה אבל בגיטין דכתיב בפירוש לה לשמה ואינה עומדת לגירושין שפיר אין ברירה והנה הפ"י ז"ל [בגיטין דף כ"ה בד"ה בעא מיניה] דחה דברי התוס' בעירובין וכתב דהאיך סתמא לשמן עומדים כיון דעדיין לא נקבע שמן עליהם אך אכתי הניח בצ"ע דברי התוס' דא"כ לא תליא זה בברירה ורק הברייתא והמשנה קשיין אהדדי דבגיטין פסלינן כתוב לאחת שתצא בפתח משום דבעינן לה מפורש ובפסח דנמי כתיב לשמה בפירוש ואפ"ה סתמא כשר וגם לא שייך (התירוץ) [מה שמחלק שם אביי] בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כיון דלאו מטעם ברירה אתאן עלה רק מטעם לה לשמה ויעוין בפ"י ז"ל שם והנה כבר רמזתי [בענף ב'] דמש"ס גיטין (פ"ו ב') משמע דבגיטין בעי' מבורר בפירוש דכן א"ר ירמי' שם כו' הגם דכה"ג לכולם י"ב דהוי כמו כבר בא חכם מ"מ בעינן מבורר כמ"כ באומר כתוב לאחת מהם בעינן מבורר לא מטעם ברירה אפי' למ"ד י"ב דהא עכ"פ לא נתברר בפירוש וא"כ דברי ר"י ז"ל שפיר ומוכרח וכדי שלא תקשה השקלי' וטרי' דר"י עם ר"א כנ"ל צריך לשום לב ולתרץ. והנה אשר עלה בדעתי הוא כך דהנה באמת הדבר קשה כיון דלמ"ד י"ב או בגווני דנתברר כבר וכהך דמהגרש למה יגרע במה שאינו מבורר בפנינו וצ"ל דהסברא הוא כיון דסתם אשה לאו לגירושין עומדת א"כ כ"ז שלא נתברר בפירוש שאותה הוא מגרש עדיין בספיקא עומדת דאינה עומדת כלל להתגרש דאפילו אם יכתוב הגט לשמה עדיין אינה עומדת להתגרש דיוכל להשליכו ולחזור בו ומש"ה צריך בפירוש שיאמרו לשמה מבורר ולא מהני בברירה אפילו למ"ד י"ב אבל בקדשים כיון שאמרינן ברירה שוב עומד מסתמא לשמו שפיר אמרינן ברירה למ"ד י"ב וזה ברור ושפיר דברי התוס' ז"ל בעירובין ואך לפ"ז יקשה מאי פריך ר"א (לר"ח) [לר"י] מהך דהשוחט על מי שיעלה ראשון הא בקדשים י"ב אך באמת לק"מ דהנה ידוע דהקו' הי' באם ס"ל שה לב"א דאורייתא [כמ"ש בתו' ד"ה אי אמרת] דאז קטן מחויב מה"ת והנה אמרי' בנדרים [דף ל"ו] דלמ"ד שה לב"א דאורייתא יוכל אדם להביא פסח על חבירו בלא דעתו וא"כ בכה"ג לא שייך לומר סתמא לשמו עומד דהא אינו של הקטן כלל רק דהאב מביא בשבילו והיינו אם מביאו בשבילו אבל בסתמא אינו עומד בשביל הקטן דהא אם שה לב"א דאורייתא הקטן מחוייב בקרבן והאב יוכל להביא עבורו וכמו שיוכל להביא בשביל אחר אבל גם הקטן יוכל לזבוח בפ"ע לא שיזכה בשל האב א"כ לא מקרי סתמא לשמו עומד [דלמא הקטן ימנה על אחר] וא"כ מש"ה שפיר מקשה מגיטין אפסח ומקשה שוב הגמ' דהא מצי לחלק בין תולה בד"ע לתולה בדעת אחרים והנה אם נימא דאפי' למ"ד א"ב בתולה בדעת אחרים גומר ומקנה בבירור (מה) [זה] מהני אפילו בקדשים כיון דזה הוי כמבורר דגמר ומקנה דהרי מהני אפי' למ"ד א"ב דזה הוי כפירש כנלע"ד ליישב דברי התוס' ז"ל: ענף ה

הרמב"ם ז"ל בהל' שקלים (פ"ב הל' ב') פסק וז"ל ובמקדש הי' לפניהם תמיד י"ג תיבות כל תיבה כמין שופר ראשונה לשקלי שנה זו שני' לשקלי שנה שעברה שלישית לכל מי שיש עליו קרבן ב' תורים או שני בני יונה א' עולה וא' חטאת משליך דמיהן לתיבה זו [ושם בהל"ג שלישית ליקח בהן עופות חציין חטאות וחציין עולות] עכ"ל והקשו עליו (דהא אפילו מאן דס"ל יש ברירה ואפ"ה אסור בקינין משום דבכה"ג לא שייך ברירה וא"כ) לדידן דמספקא לן דילמא אין ברירה בודאי אסור להקריב חציין חטאת משום חטאת שמתו בעלי' ואמאי פסק הרמב"ם ז"ל דיש שופר לקיני חציין חטאת וחציין עולה והוא נגד הסוגי' דיומא [דף נ"ה] דאמרינן שם בהדי' דאי אין ברירה אסור להקריב חציין חטאת [משום חטאת שמתו בעלי'] ולא הי' כלל שופרות של חובה יעו"ש ויש לתרץ בהקדים לבאר הא דאין ברירה כתבו התוס' בגיטין ע"ג ב' ד"ה תנא וז"ל ועוד דבפ' בכל מערבין אמר דלמ"ד אין ברירה לא חייל עירוב כלל וא"כ ה"נ לא הי' להם לגירושין לחול כלל אע"ג דהוברר הדבר לבסוף עכ"ל אלמא דס"ל דאפילו אם נברר לאח"כ מ"מ אם אין ברירה אינו גט כלל וכן נראה מהא דאמרינן בפ' כל הגט (כ"ד ע"ב) בש"ס וזל"ה אמר רב כולן פוסלין בכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל ואזדא שמואל לטעמי' דאמר שמואל כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין במערבא אמרי משמי' דר"א שמאל ולילה פסולות ופוסלת קטן ואנפיליא פסולות ואינן פוסלות זעירי אמר כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון וכן אמר רב אסי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון ור"י אמר אף אחרון נמי אינו פוסל ואזדא ר"י לטעמי' דאמר ר"א אר"י האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא א"נ כתחלה אכל הכא אימא לא צריכא עכ"ל הגמ' וכתבו התוס' בד"ה לאיזו שארצה וז"ל בגמ' מפרש משום דאין ברירה ואור"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהי' מבורר בשעת כתיבה וכ"מ בגמ' דקאמר אי אתמר בהא בהא קאמר ר"א דא"ב משום דבעי' לה לשמה משמע דאע"ג דבעלמא י"ב הכא פסול משום דכתיב וכתב לה עכ"ל. והנה הקשו כולם על דבריהם דא"כ מאי האי דקאמר הגמ' אבל ירושה ומתנה וכו' הלא בלא"ה י"ל דס"ל לר"י ברירה ורק בגט פסול משום דכתיב לה לשמה ונ"ל לתרץ דקשה לכאורה אתוס' שכ' דאע"ג שיש ברירה מ"מ פסול בגט משום שכתוב וכתב לה לשמה שצריך לשמה בפירוש וקשה ע"ז מהא דאיתא בזבחים (ב' ע"ב) וז"ל הגמ' תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' טעמא דשלא לשמן הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה אלמא סתמא נמי כלשמן דמי ורמינהו כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול ומשני זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת