דברי חיים חלק א רו

ונראה לר"ת כמ"ש בפי' ר"ח נעשה כאומר בכ"ף מעת שאני בעולם כלומר מהיום דקאמר היינו מחיים שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל מחיים שעה אחת סמוך למיתתו עכ"ל אלמא דרק מסברא הוי דדעתו לאחר הגט כל מה שיכול והנה אם אירע לו איזה סיבה שיצא מדעתו איזה ימים קודם פטירתו חל הגט משעה שהי' בדעתו שלימה דכן כוונתו באמירתו אם מתי היינו לאחר הגט כל מה שיוכל אבל במה שלא נוכל לאחר יהא הגט חל אז תיכף ולכן באם נשתטה קודם פטירתו הגט חל מאז דהא סתמא קאמר אם מתי היינו מהיום א"מ ורק שכוונתו לאחר אם יוכל אבל אם לא יוכל יהא הגט משעה שיוכל לחול ואפילו תיכף מיום הנתינה אם לא אפשר שיחול אח"כ (יעוין בג"פ [סי' קכ"א ס"ק ט"ז] בשם הרשב"א ז"ל) וא"כ לפ"ז כיון דמספקינן דילמא א"ב וא"כ לא יהא הגט כלל אם נאחר אותו ולכן אי ס"ד דא"ב והיינו דהדין [הוא] א"ב א"כ חל הגט מאז תיכף משעת נתינתו דא"א לאחרו דא"כ לא יהא גט כלל ודעתו שעכ"פ יהא גט אם אי אפשר לאחרו ולכן אם הדין דא"ב הגט חל מאז ומגורשת למפרע ואם הדין דיש ברירה וא"כ יש מקום שיחול קודם מיתתו שעה אחת [דעתו לאחרו] ולכן מספיקא דדינא צריך שיהא הגט יוצא מתח"י ג"כ בשעת מיתה דדלמא י"ב ואז שפיר חל הגט שעה אחת קודם למיתה ולפיכך צריך שיהא הגט קיים תחת ידה באותה שעה ולק"מ לדידן לדינא. אך יותר נראה לי דגם למ"ד דס"ל בהדיא א"ב כגון שמואל ור"י לדידהו נמי ס"ל בההוא י"ב וכהחילוק של יש"ש ז"ל ולא קשה ממעת שיהא בעילם דזה אינו עתיד להתברר וכמ"ש מהרש"א ז"ל ואפ"ה אמרינן ברירה דזה ליתא דהנה היש"ש ז"ל המובא לעיל הנה סברתו דהיכא דמתנה על א' משני דברים הגם שמתנה תנאי אם יפריש מ"מ הא ע"כ דעתו להפריש דהא אסור לאכול בלא תרומה וע"כ כוונתו להפריש א' מהסל והשאר יהא חולין ע"ז שפיר אמרינן א"ב כיון דכוונתו להפריש אחת מהם ולא ידעינן לאיזה מהם דדילמא לא יתברר דדילמא יאבד הסל עם הפירות ולכן א"ב אבל אם כוונתו רק על דבר א' ואם יהי' או לא יהי' יתברר אמרינן ברירה וא"כ לפ"ז (בני') [באומר] א"מ אפילו השעה קודם שימות מקרי עתיד להתברר דהנה לכאורה קשה לפמ"ש התוס' כתובות (נ"ו א') בד"ה הרי וז"ל ותימה א"כ אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה ע"מ שתמחול לו והרי מחלה אלא דאין מחילתה מחילה דהא תני' בפ"ב דנזיר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה עמ"ש בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואור"י דאי לאו דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפי' לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרי' דדוקא כשאינו מתנה עמש"ב דומי' דב"ג וב"ר שלא התנו עמש"ב עכ"ל אלמא דהמעשה חשוב יותר מהתנאי וא"כ לכאורה למה אמרינן דא"מ וכה"ג א"ב ובטל הגט אפילו אם ימות משום דא"ב הלא אדרבה כיון דאמר שני דברים אם ימות יהי' המעשה קיים ואם לא יהי' התנאי קיים שלא תתגרש וקשה למה נימא דהמעשה יבוטל משום א"ב אדרבה נימא דהתנאי מבוטל משום א"ב ויהא הגט קיים אפילו לא ימות כיון דדבר זה שאמר א"מ יהא גט ואם לא לא יהי' גט וזה א"א לקיים מחמת א"ב טוב לנו לקיים המעשה דחשוב ולבטל התנאי מלקיים התנאי ולבטל המעשה דהא מעשה חשוב מתנאי וכדברי התוס' הנ"ל וע"כ צ"ל דכיון דגילתה לנו התורה גבי תנאי ב"ג וב"ר דהמעשה בטל והתנאי קיים ממילא אם א"ב ע"כ תבטל המעשה משום התנאי אך כ"ז באם מתנה בפירוש אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהי' גט אם הי' שייך בזה ברירה שפיר יש מקום לומר כיון דא"א לחול הגט אם לא ימות משום דילפינן מתנאי ב"ג וב"ר א"כ גם אם ימות בטל המעשה דא"ב אבל כיון דחידש לנו התוס' דבדבר שעתיד להתברר בודאי יש ברירה ורק שהזמן א"א לברר ע"ז שפיר י"ל כיון דע"כ לא אמר על איזה זמן ידוע שרוצה שיהא הגט חל ומסתמא אמר א"מ ורק שאמדינן שרוצה שאם יהי' באפשר לאחר יאחרו הא לזה יש לומר אם א"ב א"כ א"א לאחרו א"כ דעתו ממילא שיהא הגט מעתה ולא לאחרו כיון שא"א לאחרו וא"כ כיון שכן דאם נימא א"ב יהא הגט חל בודאי מעת (מיתתו) [נתינתו] [ואך] א"כ שוב ממילא יש לנו לאחרו קודם שימות ולא שייך בזה א"ב דהא באמת דעתו שיהא הגט חל משעת נתינתו ורק באם אפשר לאחרו סמוך למיתתו יחול אז והנה א"כ אין דעתו כלל על שני דברים רק על דבר אחד אם ימות יהא הגט מעת שיוכל לחול אפילו מהיום ואם לא ימות ויוכל לאחרו יאחר שלא יחול א"כ זה עתיד להתברר בודאי דאם לא ימות כלל לא יהא גט ואם ימות הגט חל מקודם תיכף (משעת) בלא גבול רק מעת שיוכל לחול וזה הוי כדבר אחד דעיקר התנאי בעת שיוכל לחול קודם המיתה וזה תלי' באם ימות או לא וזה עתיד להתברר ובכה"ג אמרינן ברירה וזה ברור

ועפ"י סברא זו מיושב דברי הרמב"ם שכ' בפ"ט מהל' מעשר שני הל"ז וז"ל והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר עכ"ל והקשה הרמב"ן ז"ל [הובא שס בכסף משנה] דהא קיי"ל כר"י דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו וא"כ האיך מצי לפדות מה שלקטו. ועפמ"ש י"ל כך דהנה התוס' ז"ל כתבו בב"ק (ס"ח ב') בד"ה הוא דאמר וז"ל וא"ת דהיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יוכל לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידי' כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידי' לחבריה וי"ל כו' עד ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומע"ש של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי' לן באין בין המודר התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדילמא ניחא לי' למעבד מצוה בממוני' אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול עכ"ל ודבריהם מרפסי איגרי דהאיך ס"ד כלל [דיפדה] דבר שאיני ברשותו בשביל אחרי' לזכותו הא קיי"ל [א"ה במס' מעשר שני פ"ד משנה וא"ו וברמב"ם פ"ח ה' ז' וה"ח] דאין המעשר נפדה מיד אחרים רק אם נותן כסף לבעל הפירות וקנהו בכסף משום ונתן הכסף או לר"ש קנהו בשינוי ויעוין בקדושין [דף נ"ד ע"ב] ובירושלמי דמעשרו' ורק במע"ש שלו חל הפדיון כמו שיכול להקדיש דבר שלו כן יכול לפדותו וא"כ כשהוא אינו ברשותו דלא יכול להקדישו לר"י והוי כאינו שלו א"כ במאי יצא המעשר לחולין פדיותו ודיבורו אינן כלום כיון שא"ב ומשום זכי' לאחרים הי' צריך לעשות מתן כסף למי שהפירות תחת רשותו או במשיכות הפירות אבל בדיבור לחוד ודאי שאינם נפדים רק כשהם ברשותו וצ"ע מאד בזה. ואולי כוונת התוס' דהנה בהאומר שדה זה כשאמכרנה ואקחנה תהא קדושה שהוא קודש משום דבידו להקדישו [כתובות דנ"ט] וא"כ לפ"ז הכא דבידו עתה לפדות הפירות יוכל לפדותם גם לאחר שלא יהא ברשותו משום דבידו לפדותם מעתה ורק כיון שהם תחת רשות אחרים מעכב עליו מלפדותם כיון שאז תחת רשות אחרים ול"ד לשדה זו שאקחנה ממך דקדיש מעת שיהי' תחת ידו אבל הכא בשעת חלות הפדיון אינם תחת רשותו לא מהני מה שתח"י עכשיו דרשות הגזלן עליהם ולהכי כתבו התוס' דלהגזלן היינו הלוקט בגזילה ניחא לי' ואין מעכב רק מה שאינם חתת רשות הפודה ע"ז יוכל לחול הפדיון דלמפרע שפודם בעת שבידו לפדותם שיחול הפדיון לאחר מכאן. אך לכאורה אכתי קשה למי יזכותם הא אין ברירה אך ז"א חדא דלדברי הר"ן ז"ל בכה"ג לא שייך ברירה דהזכי' יוכל להיות לכל העולם בזא"ז כמבואר [בר"ן] בגיטין [פ"א בסוגי' דמעמד שלשתן] וגם כי כתבו הראשונים ואחרונים ז"ל דבכה"ג שיחול לאחר שיהא מבורר לא שייך כלל ברירה וא"כ ה"נ כיון שלא יחול הפדיון רק לאחר מכן שפיר לכ"ע אמרינן ברירה אך זה קשה כיון דאין דעתו לפדות כל הכרם כמ"ש התוס' [שם ד"ה כל] ורק מקצת מה שילקטו וזה אין בידו למפרע לעשות דהא א"ב ונהי דבידו לפדות כל הכרם מ"מ הא אין רוצה לפדות שלו רק מה שילקטו וזה אין בידו מחמת א"ב. אך באמת לפמ"ש כה"ג דאינו רוצה רק לזכות מי שיזכה בו ואם לא יהי' זכות ממילא לא יהא פדוי דהוא רק מזכה למי שיזכה בו והוי רק דבר אחד ובודאי עתיד להתברר וכה"ג אמרינן ברירה וכנ"ל כנ"ל לתרץ דברי התוס'. אך גוף קו' התוס' לא קשה לפ"ז דהנה לכאורה לפמ"ש התוס' לקמן [דף ס"ט ע"א ד"ה כל] דהקשו דהא אכתי לא יועיל הפדיון להגידולים [אח"כ] ומה יועיל הפדיון הא נתערבו מה שיגדל לאחר מיכן אחר אמירתו שיהא פדוי ותירצו שבטל ברוב והנה לפי מה דקיי"ל גבי יבמה שרקקה דם דמה שמעורב בתחלתו אין בו ביטול כמבואר במרדכי שם [בסוף חולין] וא"כ אם נימא כדברי התוס' דהפדיון יהא שיהא נפדה מאז עפ"י פדיותו שפודהו מעתה משום בידו א"כ עומרין נעשה היתר בשעת הליקוט ואז כבר מעורב עם הגידולים דעל הגידולים לא מהני הפדיון שלא הי' כלל בעולם וא"כ בא מעורבים לעולם ולכן לא מהני כלל הביטול ברוב ואסורים לאכול ולא הועילו הצנועים בפדיונם אך באמת לפי שיטת הרמב"ם [פ"ו מה' תרומות הל' ט'] דאפילו הקדישה שחת חל (משום שעבוד דגדל) א"כ חל על הגידולים נמי הפדי' ומש"ה שפיר כתב הרמב"ם לאמר מה שלקטו היינו שהפדיון יהא חל בתר לקיטה משום שעכשיו הוא בידו לפדות חל שפיר הזכי' בשבילם ורק בגמ' דמקשה אר"