דברי חיים חלק א יט

בעע"ג רק היכא שגם הוא עושה מעשה וכנ"ל ועפ"ז א"ש דברי הרמב"ם ז"ל בהק"פ הנ"ל דהנה מצינו בערכין דף כ"א א' וז"ל הגמ' אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו כו' ופליגא דעולא דאמר עולא לא חילקו בין חטאת לעולה אלא שחטאת צריכה דעת בשעת הפרשה ועולה אצ"ד בשעת הפרשה אבל בשעת כפרה אידי ואידי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עכל"ה ובתוס' שם ד"ה מאי וז"ל ונראה לר"י טעמא דשמואל ועולא דהא דאמר שמואל עולה ושלמים צ"ד בשעת הפרשה משום דלא ניחא לי' לאינש להתכפר במילתא דלא דידי' אבל בשעת כפרה א"צ דמשום סמיכה א"צ לדעתו כיון דאין באין לכפר על חטאו אבל חטאת ואשם שהם באים על חטאת וצריכי להתוודות סמיכ' בעינן בשעת כפרה ועולא ס"ל דאפי' בעולה ושלמים רוצה לקיים מצות סמיכה הילכך בעינן דעתו בשעת כפרה אבל בשעת הפרשה ל"ב דעת אלא בחטאת משום דלא ניחא לי' לאינש לכפרה במלתא דלאו דידי' אבל עולה ושלמים דלא לכפרה קאתי כולי האי א"צ דעת בשעת הפרשה עכ"ל והנה כמ"כ י"ל דלענין פסח הוי שני דברים אם (לפרש) [להפריש] מדעתו של הזוכה או לשחוט עבורו הגם שהתוס' כתבו משום סמיכה מ"מ בפסח גופא ג"כ שייך לומר שרוצה להיות בשעת שחיטתו וא"כ א"ש ול"ק מה שהקשתי דלמה מקשה בנדרים על ר"י דאמר אדם מביא על מח"כ קרבן של"מ דומיא דאדם מביא על ב"ב כשהם קטנים מח"כ ופריך עלה מר"א (אמר ר"א) ולא פריך עלה מכמה ברייתות דצ"ד דהנה לכאורה קשה מאי ראי' מהא דאדם מביא על ב"ב מח"כ קרבן שא"צ מח"כ דעת דלמא לעולם מח"כ צ"ד והא דהתיר' התורה להביא על ב"ב הקטנים הוא משום דבמעשה גמור כמו שמבי' קדשים לעזרה ושוחטם בודאי יש להם כמו שמבואר בחולין פ"ק [דף י"ב] ובפרט היכי שגדול עע"ג וא"כ כיון דשחיטה כשר אפי' בנשים וקטנים מה"ת וא"כ יוכל להיות שב"ב הקטנים שוחטים הקרבן והגדול עע"ג והזריקה שאחרי' ממילא (יבנו) [יבא] אחרי מחשבתם הראשונה כמו גבי הכשר שהעלו לגג ואח"כ ירדו הגשמים אם הי' מעשה ממש הי' מועיל' אפילו המחשבה שלאח"כ וא"כ אין מזה ראי' שמח"כ א"צ דעת אך באמת הא אסור למח"כ לבוא למקום המזבח לשחוט וע"י סכין ארוכה א"א בחטאת דבעי צפון יעוין בתוס' [זבחים ל"א סד"ה ובטמאים] וא"כ ע"כ שמעי' דלא בעי דעת אבל בפסח יכול להיות דהקטן בעצמו ישחוט וגדול עע"ג והוי שפיר דעת אבל של"מ לעולם אינו יכול להביא פסח ולהכי ל"ק מידי מהברייתא דצריך דעת לשחוט עליו הפסח דזה אינו מוכח כלל מקטן די"ל דגם גבי קטן הוי מדעת כגון שהי' גדול עע"ג כנ"ל ולזה מקשה מהפרשה דאיך יכול להפריש עבורו ומש"ה הוצרך להביא מר"א (אר"א) דמברייתא בפסחים לא מוכח רק דהקרבה צריך להיות מדעת אבל הפרשה י"ל באמת א"צ דעת לזה מביא מר"א (אר"א) דגם הפרשה צ"ד ותו י"ל דאין ראי' כל מקטן דבשלמא במח"כ שפיר מביא ר' יוחנן ראי' מדחזינן דמביא מח"כ על ב"ב הקטנים ש"מ דא"צ דעת דאם צריך דעת למה יביא בשבילו הא אין דעת לקטן ודלמא לא ניחא לי' ולא תקשי דשאני גבי קטן מטעם זכי' דבדבר של מצוה זוכין לקטן כמו בבר קני' אך זה ליתא דדלמא ניחא לי' להקטן שיעשה המצוה מממונו וכמ"ש הט"ז [יו"ד סי' ש"ה] דאין פודין וזוכין לבכור קטן מה"ט וא"כ שפיר מדחזינן שמביאין קרבן מח"כ על קטן בלא טעם זכי' דזה אינו זכי' גמורה מוכיח מזה ר' יוחנן דמח"כ א"צ דעת אך הכא בפסח דאם לא יקריבו בעדו לא יוכל להתקין להביאו משיגדיל א"כ הוי זכי' גמורה וזכין לקטן בכה"ג אבל לגדול דלמא לעולם צ"ד וא"כ אין קושי' על ר' יוחנן מברייתות דצריך דעת של הגדול ואפי' אי שה לב"א דאורייתא וקטן חייב בפסח שאני קטן דזכי' גמורה היא אצלו שלא יוכל לתקן עוד אך מהפרשה שפיר מקשה דהא יוכל להיות שיש לקטן מעות כמבואר בתוס' סנהדרין [הנ"ל] וא"כ ניחא לי' לקטן שיעשה המצוה ממעותיו והאיך יוכל הגדול לזכות לו הקרבן א"כ שפיר פריך לר"י מר"א (אר"א) דהא חזינן שמביא פסח על ב"ב דשה לב"א דאורייתא ולמה אמר ר"א (אר"א) דאין מפריש פסח שלא מדעת חבירו ומתרץ לי' שה לבית ל"ד ולזה הרמב"ם ז"ל שפיר פסק שהקטן מחויב בפסח מדחזינן שהתורה ריבתה לפטרו מכרת ש"מ דחיובא איתא עלי' אבל הפרשה הוא מילתא אחריתי ובאמת שה לבית ל"ד ואין מפרישין בשבילו ורק אוכל מפסח שהקריבו הגדולים ולכן שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאסור להקריב חבורה שכולה קטנים משום דמאן יפריש בשבילם ואם לזכות להם הא אין להם דעת לזכות בדבר ושה לב"א ל"ד ורק שמחויב לאכול מקרבן של הגדול וגם זכי' לא שייך כנ"ל ובלא"ה כיון שאין (מכוונים) [מחויבים] הקטנים להפריש דשה לב"א ל"ד א"כ אין זכי' בהפרשה בשבילם ומש"ה לא זכו אם יפרישו בשבילם ואין שוחטין עבורם משום שאין להם דעת לזכות וזה ברור: סימן כז

הרמב"ם ז"ל פסק דמי שחציו עבד פטור מקרבן פסח וכן מחגיגה והיא נגד הש"ס חגיגה [דף ב' ע"א] דז"ל הש"ס הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ולרבינא דאמר מי שח"ע וחב"ח פטור מן הראי' הכל לאתויי מאי כו' ל"ק כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שח"ע וחב"ח עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א' דברי ב"ה א"ל ב"ש תקנתם את רבו וא"ע לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול ב"ח אינו יכיל ליבטיל לא תוהו בראה כו' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ופי' רש"י שם וז"ל אבל לאחר שהודו לב"ש שיש על ב"ד לכוף את אדונו לשחררו והוה לי' כאלו משוחרר כבר וחייב ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה עכ"ל וא"כ הרי דלמשנה אחרונה חב"ח חייב בראי' וחגיגה היפוך מפסק הרמב"ם ז"ל ויעוין בכ"מ [פ"ב מה' ק"פ הל' ג'] והנלפע"ד ליישב דהנה מבואר בגיטין מ"ב א' בחציו עבד דיום של רבו מלאכתו של רבו ויום של עצמו לעצמו ופריך הגמ' אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה כו' איסורא לא קאמרינן דהיינו לענין איסור שם עבד ושם ב"ח עליו כל הימים והנה לפ"ז קשה דלמ"ל קרא לפטור חצי עבד מראי' (או מפסח) הרי קאמרי' דלמ"ד [אנס"ר] דאשה אסורה לעשות מ"ע שהז"ג ולפרש"י [ר"ה ל"ג א' עירובין צ"ו א'] עברה בלאו דלא תוסיף א"כ בלא"ה א"א להקריב דהא עבד פטור מראי' כמו אשה וא"כ ודאי פטור כדי שלא יעבור בידים על ב"ת וצ"ל דהגמ' דהכא דס"ל דנשים סומכות רשות ואינה עובר' על ב"ת וא"כ שפיר בלא הקרא ה"א דחציו ב"ח חייב בראי' ואי דחציו הוא עבד הא אם עבד רוצה ג"כ רשאי להביא א"כ בכה"ג שהוא חציו ב"ח בודאי חייב ולזה צריך הגמרא הקרא אל פני האדון ד' מי שאין לו אלא אדון אחד לפטור את מי שחציו ב"ח שלא יהא חיוב עליו וא"כ י"ל דלפ"ז הגמ' מחלק דלמשנה אחרונה חייב בכה"ג לגמרי דהוי כאלו נשתחרר כיון דאיסורא בלא"ה ליכא א"כ בכה"ג חייב אך לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל גבי אין מעכבין התינוקות מלתקוע דס"ל כמ"ד אין נשים סומכות רשות וכן פסק בסמיכה להדיא שאין סומכות ונראה בבירור דס"ל אין לנשים לעשות מ"ע [שהז"ג] וא"כ כל השקל' וטרי' ליתא ופטיר אפי' למשנה אחרונה כדי שלא יעבור על ב"ת ול"ל קרא כלל לזה

ועד"ז יש לתרץ דברי הר"א בנו של הרמב"ם ז"ל שכתב דהפירוש בגמ' למשנה ראשונה חייב מדרבנן ולמשנה אחרונה פטור מדרבנן ותמהו כולם דאיך אפשר לחייב מדרבנן להביא חולין לעזרה יעוין בכ"מ ולפמ"ש א"ש דהר"א י"ל דס"ל כדברי התוס' [עירובין צ"ו א' ד"ה מיכל] דאף למ"ד אין נשים סומכין אינו עובר בבל תוסיף ודלא כרש"י ז"ל ואך דהתוס' ז"ל כתבו הטעם שאינו עובר על ב"ת דב"ת אינו עובר אלא בזמנו משא"כ דאין בי' צד חיוב לא שייך ב"ת וא"כ י"ל הכא שפיר דרבנן חייבוהו ואינו עובר בב"ת משום דצד עבדות אינו בזמנו דדלמא לא ישחררו כלל ויום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו אך למשנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו וכל שעתא זמנו לשחררו א"כ זמנו הוא ועובר על בל תוסיף מש"ה לא חייבוהו כלל ודו"ק: סימן כח

הרמב"ם ז"נ פסק בהלכות ק"פ [פ"ו] שטומאות התהום מרצה על הזיבה שאם נזרק הדם ואח"כ סתרה ספירתו פטורה מלעשות פ"ש וזה הוא נגד סוגית הש"ס [פסחים פ' ב'] דלא הותרה אלא למת בלבד. ב' במה שפסק דגם לכתחילה מותר לזרוק על טומאת התהום והוא לל"ב דגמ' פסחים אך בנטמא וודאי פסק דרק באם שנזרק בחזקת טהרה אזי פטור ולא לכתחילה ומנא לי' הא ונ"ל לתרץ דהנה התוס' בסוגי' דמפקח הגל [דף צ"א ע"א] הקשו דאמאי חייב בפ"ש הא אית לן למימר שחי הי' ועכשיו מת וי"ל דכיון שעכשיו מת אמרינן מת הי' בתחילה שכל הטומאות כשעת מציאתן והנה באמת זה תמי' דהא כל הטומאות כשמצ"א אינו רק להחמיר לגבי קודש ולא לענין להביא חולין לעזרה מספק והרבה האריכו בזה גדולי האחרונים הט"ז והש"ך ז"ל [בה"א סי' שצ"ז] והבאים אחריהם והנה הש"ך ז"ל בנה"כ תירץ דשאני הכא שאיתרע חזקתו משעת נפילה וכן האריך בזה הנ"ב ז"ל ובאמת י"ל דאין זה כלל במשמעות פשט דברי התוס' וגם כי לפענ"ד לא הועילו בזה כלום לפי מה שאבאר. דהנה בעניני חזקה קשה לי טובא (נבוכו הרבה המפורשים ז"ל) דלפי פשט הסוגיא בריש נדה מבואר דלחולין אזלינן בתר חזקה קמייתא גם שהשתא