דברי חיים חלק א קצט

משמע דירושלמי דקאמר נעשית כמו שהיתה ידה ארוכה בכה"ג בתרא עדיף היא שאמרה היא מתחלה זרוק לי גיטי ותזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה שם דאלו בהאי גוונא קמא שהרב ז"ל מחשב יותר דהיינו שנתנו כבר (בחצרו) [בחצרה] ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי שבעכו לא ידעתי האיך היא מתגרשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידה ולא שליח דידי' ואין לך לומר שיהא אלא כאלו נתנו בידה לפקדון ובתר הכי כי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו היכי מתגרשת והא בעינן שיאמר לה הז"ג ואם בשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי הרי היא כאומרת מתחלה תזכה לי חצרי ואח"כ זרקו לה דהיינו הא גוונא בתרא שבדברי הרב ז"ל וכתב עוד דהיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה ואינה עומדת בצד ביתה מסתברא דבמקום יבם הוי' לה ספק מגורשת דהא מספקא לן בפ' האשה שלום המזכה גט לאשתו במקום יבם אי מהני דדלמא זכות היא לה הלכך בחצרה נמי חולצת ולא מתיבמת והיכי דקיימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אי זרקו לה בפני עדים ואמר לה ראו גט שאני נותן לאשתי דומי' (דידע) [דידה] מעדותו של ר"י בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אבי' שהיא יוצאה בגט ול"ד לישינה דהכא אית לה יד לזכות וכיון דאית לה יד אף חצרה קונה לה כידה מה ידה אלו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי מגורשת דלא אמרינן אינה מגורשת אלא בישינה דלא בת איגרושי היא אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת וה"ה חצרה ועוד כתב וכן נמי צ"ע אם זרקו לה בחצרה שהיא עומדת בה והיא ישינה אם היא מגורשת דאיכא למימר דלא עדיפא מידה ומסתברא דהואיל ואין לה יד אין לה חצר ע"כ עכ"ל הר"ן ולפמ"ש א"ש דאתי הרשב"א לאשמעינן דל"מ אם עשה הבעל מקודם להגט כמו שליח הולכה דהא החצר שלו לפירות וממילא כשמזכה להאשה מהני שתזכה גם בתורת גיטה וחצרה באים כאחד ולא הוי כטלי גיטך מעג"ק דהוי כמו שליחו מוסר לשליחה וכנ"ל ולא קשה האיך יוכל שליח הולכה להיות ש"ק הא לא חזרה שליחות אצל הבעל זה ליתא די"ל דבחצר שע"כ מותיב בגווה וע"כ נעשה שליח דידה לקבלה גם שאין שהות להשיב אולם באם אמרה מקודם תזכה לי חצרי דנעשה שליח קבלה שלה מקודם ואז לא יוכל להתחיל שליחות הולכה של הבעל כי מתחלת השליחות לא מתחיל כלל כיון שאינו ראוי להשיב ובכה"ג לכאורה אפי' בחצר אינו ראוי לעשות שליח והוי כמו דדבר שאיהו לא יכול למעבד לא מצי חצרו לעשות שליח והכא אין בידו לעשות שליח שלה שליח קבלה וכנ"ל בשם הרשב"א וא"כ לא מהני מה שאמרה תזכה לי חצרי קודם שמסר הבעל הגט בחצר אשמעינן הרשב"א שאעפ"כ מגורשת כי ס"ל להרשב"א ז"ל שבחצר בכל גווני זוכה בשבילה והוה מה שנותן לחצירה כאלו נותן לידה ממש וזה שפיר רבותא דסד"א דנהי דהוי גיטה וחצרה באים כאחד היא שתזכה מטעם יד אבל מתורת שליחות הא החצר הוי עד הנה שליח הבעל והאיך יבואו כאחד שליח הולכה שלו יעשה שליחה וכנ"ל ואשמעינן הרשב"א ז"ל דבחצר שפיר אמרינן (שם) [כן]

ב' שם גבי טבלא (כ' ב') בתו' ד"ה אשה לא ידעה לאקנויי כ' דטבלא דידה לא אקנוהו רבנן לדידי' וכ"כ רוב הפוסקים ולכאורה קשה מ"ש משכר סופר שנתנה לסופר שאקנוהו רבנן (להאשה) [להבעל] וי"ל דהא הטעם מטעם הפקר ב"ד שהפקירו ממונה וזכה בהם הבעל [כמבואר ברש"י דף כ' ע"א] והנה התוס' כתבו ביבמות [דף פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר] שבהפקר ב"ד אם גם לאחר ההפקר נשתייר לו זכות אין הפקר דלא הפקירו רק במקום שהפקירו ממנו לגמרי והנה במעות של האשה דיש לבעל חלק בו לפירות וא"כ האיך יוכלו להפקיר הא הזכות שהי' לבעל בו ישאר לו ג"כ לאח"כ דהא יהי' כולו שלו וא"כ כיון דלא נפקע כל המעות כי לא הפקירו חז"ל רק אם הבעל נתן גט זה שנתנה האשה שכר סופר בעדו וא"כ לא הפקיעו כח הממון לגמרי מבעליו ובאופן זה אין כח לחכמים לעקור כדברי תוס' יבמות הנ"ל אך באמת י"ל כיון שכבר נתנה השכר להסופר שוב אין להבעל זכי' כיון שכבר נתנתה להסופר וממילא הפקיעו חז"ל והפקירו לגמרי משא"כ בטבלא שלה שלקח הבעל לכתוב עליו גט בודאי לא הוסר כח הבעל ממנו לפירות ולא שייך בו הפקר א"כ מש"ה לא אקנוהו לי' רבנן הטבלא כן נלפע"ד

ג' דף (ס"ו ב') בתו' ד"ה כתב ידן הוא וז"ל וכשאמר לשנים כתבו ותנו הוי כאלו אמר להם בפירוש שישתתפו אחד עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו הם ולקמן דאמר אי סבירא לך דכתבו כתב ידן הוא הא כתב הגט כו' ה"ה דהוי מצי למימר איפכא אי סבירא לן דכתב הגט הוא כתב יד כשר כו' עכ"ל התוס' והקשו כולם דא"כ מאי קא פשיט הגמ' מהאומר לשלשה דהתם ע"כ כתבו וחתמו קאמר ונ"ל לתרץ דהנה התוס' כתבו זאת להבי רב דהם ס"ל הטעם משום קפידא וכתבו התו' דבחתימה הוא קפידא אבל בכתיבה י"ל דאינו מקפיד כ"כ והטעם הוא משום דבכתיבה לא ידע רק הסופר אבל בעדים קפיד טפי שלא להגלות הדבר ברבים כן כתבו המפרשים הטעם והנה לפ"ז באומר אמרו לפ' שיכתוב דהנה בכה"ג ודאי צריך שליחות כדכתבו התוס' לקמן וא"כ למאן דל"ל ברירה האיך יכול לכתוב הסופר דלמא א"ב ולא ע"ז כיוון בתחלה אך כבר מבואר תירוץ ע"ז ברשב"א ומביאו בקצה"ח דעושה שליח לכל שיכתבו ומי שיכתוב הוי שליחו וא"כ לפ"ז גם בכתיבה הוי קפידא ע"כ כיוון שהמה בעצמם יכתבו דאם כוונתו לאחר צ"ל דעושה שליח לכל העולם והוי קפידא ע"ז כתבו התוס' דע"כ כוונתו או לכתיבה או לחתימה דחס"ו פסול ומבעי' לי' מה כוונתו אך כ"ז לרב אבל לשמואל דלא ס"ל טעמא דקפידא אין חילוק בין שלשה או שנים בכולם הוי הספק אם דעתם אכתיבה וחתימתם או שיוכלו לעשות שליח ומש"ה שפיר פשוט ממתניתין ודו"ק

ד' דף (כ"א ב') ברש"י ד"ה על נייר מחוק פי' דהוא ועידיו על המחק והקשו הראשונים ז"ל עליו דהא מבואר בב"ב בפ' ג"פ [דף קס"ג] דעדיו ושטר על המחק כשר יעוין בדבריהם ובדברי התוס' [דף כ"ב א' ד"ה ולא] והנלע"ד דהנה התוס' ב"ב [שם ד"ה גופא] הקשו דלמה תקנו חכמים דשטר על הנייר ועדיו על המחק פסול אם לא שיהא כתוב בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על המחק ושטר על הנייר ובהוא ועדיו על המחק כש ולא ניחוש דלמא הוי השטר על הנייר משום. דאם הי' השטר על הנייר הי' העדים כותבים אנחנו סהדי וכו' הא יותר טוב לתקן שהשטר על הנייר שאין רואים בו שום פסול יהא כשר ובהוא ועדיו על המחק לא יהא כשר אא"כ שכתוב בין עד לעד אנחנו סהדי חתמנו על המחק ושטר ג"כ על המחק ואם יכתבו כן ליכא שום חשש ותירוץ התו' קצת דחוק יעו"ש. והנלע"ד לתרץ דהנה הקשו דלמה מהני בין עד לעד הא ליכא רק עד אחד ותירצו דבאמת אין כאן זיוף ורק להסיר חשש זיוף סגי אפילו ע"א כיון שאין כאן עוד חשש שימחוק הנייר דא"כ יהי' פסול דהא כתוב בין עד לעד שהשטר הי' על הנייר וא"כ לפ"ז לק"מ מה שהקשו התוס' ז"ל דהי' להם לתקן שהשטר על הנייר יהא כשר ושטר על המחק יהא כתוב בין עד לעד דזה ליתא דבשטר ועדיו על המחק ניחוש דלמא הי' על הנייר דקשה לפי הס"ד התו' בקושייתם ואי דהא כתוב בין עד לעד שהשטר הי' על המחק (וי"א) על זה לא מהימן ע"א דהא השתא הוא לעדות ממש ולא סי' וז"ב ומש"ה פסלו שטר על הנייר רק בכותב בין עד לעד דאינו רק לסימן והוא ועדיו [על המחק] כשר סתמא דליכא למיחש למידי אמנם כ"ז בשטר אבל בגיטין דאין עדים חותמים זה בלא זה [א"כ ה"ל כשני עדים דהא ביחד חתמו וע"כ כבר הי' כתוב בו זה דנחתמו על המחק עכ"ה] שפיר י"ל דהתקנה היא דגט על הנייר ועדיו על המחק כשר ובהוא ועדיו על המחק פסול אם לא שכתב בין עד לעד ודו"ק

ה' דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה מ"מ תקנו זמן בגיטין וז"ל וא"ת וגט שיחרור למה תקנו בו זמן דאי משום מעשה ידיו בלא זמן נמי יוכל לבא לב"ד ויכתבו לו שמאותו יום נשתחרר ואפי' למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו דאינו זוכה במ"י מיום הכתיבה כיון שאין בו זמן ואין מוכיח מתוכו מתי נכתב כמו בב' שטרות היוצאין ביום אחד דאפי' לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לי' זה שמסר לו תחלה קנה דבפ' ז"ב ד' כ"ח משמע דאביי סבר כר"א דאמר ע"מ כרתי ולר"א ע"כ זה שמסר לו תחלה קנה כדמוכח בפ' מי שהי' נשוי והיינו משום דלא אמרי' עב"ח זכין לו אלא היכי דמוכח מתוכו וה"ה הכא באין בו זמן כלל ואור"י דתקנו זמן דאי לא הוי בי' זמן פעמים שהי' אדם מוכר עבדו ואח"כ כותב לו גט שיחרור בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר שלך קדם לשיחרור שהעבד הוא מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד אבל הכא הבעל מוחזק ולא האשה עכ"ל והנה בחי' הראשונים מתרצים דשייך חשש שמא יחפה על בניו שיוליד כשהי' עבד ורבו ירצה לחוס על בניו יעוין בדבריהם ונ"ל דהתו' ז"ל לא ניחא להו בהך תירוצא דהנה בלח"מ [פ"א מה' גירושין הל' כ"ה] הקשה דלמא צריך בעדי מסירה זמן [לדעת הרמב"ם כפי מה שהוכיח הב"י בסי' קכ"ז] הלא בב"ב אמרינן בש"ס דף קע"ב וזל"ה דתני' גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר אם כתוב בו גרשתי' היום כשר אלמא היום ההוא יומא דנפיק בי' משמע ה"נ ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידי' משמע א"ל אביי ודלמא א"ש כר"א ס"ל דאמ' עמ"ס כרתי אבל הכא ליחוש לנפילה א"ל לנפילה ל"ח עכל"ה אלמא דלמ"ד עמ"ס כרתי א"צ זמן [עיי"ש ודו"ק] והנה