דברי חיים חלק א קצד

והעצי ארזים [סי' מ"ב הנ"ל] כתבו דגם הרשב"א ז"ל מודה דמהני ידיעה לחוד ורק דשם שאני דהאשה לא ידעה שהעדים ידעו בהוכחות והוי כמו שקדשה ואין האשה יודעת שיש עדים דאינן קדושין דצריכים שניהם לידע שיש עדים יעו"ש ולעד"נ שא"א לומר כן בדעת הרשב"א ז"ל דז"ל בתשו' סי' אלף קצ"ג והלכך אפי' שמעו שהוא אמר אתרוג זה אני נותן לך לקדושין והיא שותקת אין כאן בית מיחוש אפשר שלא קבלתהו ולא עוד אלא אפי' ראינו אתרוג יוצא עכשיו מתח"י והיא מודה שקבלתו מידו ולשם קידושין איני רואה בו חשש קידושין שאין כאן ראי' אלא כעין ידיעה ולגבי קדושין עדות ראי' וידיעה בעי' ותדע לך דאפי' גבי ממון שהעדות מתקיימת בו בידיעה בלא ראי' ובראי' בלא ידיעה ואמרינן ראי' בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פ' ופ' ויבואו ויעידו אפ"ה קאמר אם הלה טוען במתנה נתנם לי נאמן ופטור עכ"ל א"כ הרי להדי' דטעמא משום שאין העדים יכולים להעיד מתוך הידיעה ולא משום שאשה אינה יודעת שעדים יודעים כאשר עלה על לב הקצה"ח והע"א ז"ל הנ"ל ובאבני מילואים והב"מ כ' דהרשב"א ז"ל מודה דידיעה לחוד מהני בקדושין רק דהמעשה שם לא הי' ידיעה ברורה ולכן הניחו בצ"ע דברי הב"ש שתלה הדבר במחלוקת אי קדושין לד"נ או לד"מ [דמי'] ושוב הקשה הב"מ ז"ל דמאי ראי' מייתי הב"ש מהרמב"ם ז"ל הלא הרמב"ם מיירי בהודאה וזה לא מהני בקידושין וגם מטור סי' צ' אין ראי' דגם בד"מ אין דנין בראי' דלא קיי"ל כר"א ורק בנחבל הוא קרוב לודאי ובאומדנא כזה מודה הרשב"א יעו"ש. גם למה לא מביא ראי' מדברי הגמ' גופא ולמה לי' להביא דברי הטור הלא בש"ס מבואר דנחבל במקום שאין ראוי לחבול [בעצמו] נוטל בל"ש ע"כ באמת נלע"ד דברי הב"ש נכונים דמדכ' הרשב"א ועוד דאפי' בד"מ כו' משמע דבממון מהני ידיעה בלא ראי' ובקדושין לא מהני ובד"מ ודאי בעינן ידיעה ברורה דהרי לא קיי"ל כר"א א"ו דכוונת הרשב"א דבממון מהני עכ"פ ידיעה ברורה ומינה דבקדושין אפי' ידיעה ברורה לא מהני וע"ז קאמר הב"ש ז"ל שפיר ויעוין ברמב"ם פי"ז מהל' עדות הל' א' שכתב וז"ל ואין לך עדות שמתקיימת בראי' או בידיעה אלא עדות ממון וכל המעיד מפי אחרים ה"ז עד שקר ועובר בל"ת שנ' לא תענה ברעך ע"ש עכ"ל הרי דכ' דאין עדות בידיעה רק בד"מ משמע בהדי' דבקדושין לא מהני ידיעה כמו ד"נ ויעוין בטח"מ סי' צ' שכ' בשם הרמ"ה וז"ל כתב הרמ"ה מסתברא היכא דאיכא אחר עמו דברור להו לסהדי דלא חבל בי' ההוא אחר כמאן דליכא ההוא אחר דמי ונוטל בל"ש וה"ה אי ברור דלא איקרב לגבי כותל כל היכי שאינו יכול לחבול נוטל בל"ש וה"מ דנוטל בל"ש בתרי דמנצו בהדדי ונכנס א' מהם לתוך ידו של חבירו שלם ומצא חבול דמוכח מילתא דאיהו חבל בי' כיון דהוי קטטה בינייהו אבל אי לא מנצו בהדדי לא משתבע ושקיל אפי' אי ברירא מלתא עכ"ל. והנה לכאורה מה הוסיף הרמ"ה אדברי הש"ס שמביא הטור בתחלה שהוא דבר פשוט בש"ס א"ו שכוונת הטור והרמ"ה ז"ל דל"מ היכא שהעדים מעידים שנכנס שלם ויצא חבול במקום שאינו יכול לחבול בעצמו ואחר לא הי' עמו בזה ודאי פשוט דמהני כמבואר בש"ס אלא אפי' ודאי יש אחר עמהם ורק להעדים ברור שאותו האחר לא חבלו נמי נוטל בל"ש והטעם פשוט כיון שברור לעדים הוי כעדות בידיעה בלי ראי' ולזה שפיר מבי' הב"ש ראי' מהרמ"ה הנ"ל דאי מהש"ס דנוטל בל"ש היכא שאין אחר עמו אין ראי' לקדושין די"ל דהתם הוי כמו שידעו בבירור אך בקדושין לא מהני כמו דהודאת בע"ד שהוא דבר ברור ולא מהני דגזה"כ צריך דוקא עדים ומש"ה לא מהני בקדושין כמש"כ התומים באמת להשיג על הב"ש. ואולם באמת הב"ש מביא מהרמ"ה שהוסיף על דברי הש"ס אפי' באחר עמו ורק שברור לעדים שלא חבלו נוטל בל"ש וע"ז שפיר קשה למה הלא אין הדבר נודע רק עפ"י העדים והאיך יוכלו להעיד באומדנא דלבם בשלמא בדינא דש"ס שאין אחר עמו כיון שעדים מעידים דבר ברור כמו שהי' המעשה שנכנס שלם ויצא חבול ואין אדם אחר עמהם בזה שפיר הב"ד מקבלי העדות דייני על מעשה זה דהוי דבר ברור לנו שזה חבלו אבל בדיני דהרמ"ה דאינו ברור לפי סיפור המעשה שהוא חבלו רק העדים ברור בלבם שזה חבלו ולא האחר וע"ז קשה ולמה יהני עדותם א"ו דס"ל להרמ"ה דבד"מ מעידין בידיעה שלא בראי' וא"כ י"ל שפיר דכן נמי בקדושין בדבר הברור לעדים גם שלא ראו המעשה רק ברור בלבם שכן הוא דהוי עדות ותלי' בפלוגתא אי דמי קדושין לד"מ או לא וז"ב

וא"כ לפ"ז להך שיטות דקדושין דמי' לד"מ כמו בנ"ד נמי מהני דזה ודאי מה שידעי' שהשליח לקח הגט וגם בשעת מעשה הי' הב"ד ועדות ואמר שזוכר הסימן הוי הוכחה יותר מכפי המעשה שמובא במרדכי בהאומר שפסק דסגי בידיעה (עם) [גם] שלא ראה (הכתיבה) [נתינת הטבעת לידה] כן ה"נ לשיטתו מהני הכא גם שלא קראו להגט והנה באמת לכאורה ק"ל על שיטת הרמב"ם והרשב"א דס"ל דל"מ ידיעה לחוד למה מהני בעדי יחוד בקידושי ביאה והאחרונים כ' דהוי כמו ראי' ממש משום דגם בה והנראה דבאמת דזה הוי כמו ראי' ממש דכ' הרמב"ם בפי"ז מהל' עדות דלא מצינו ידיעה בלא ראי' רק בממון א"ו דלדידהו זה הוי כמו ראי' ממש. והנה בתה"ד סי' ר"ו כתב [לענין חוששין לסבלונות] וז"ל וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנה לה כאשר צוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרי' בפ' האומר דלב"ה ה"ה עדי יחוד ה"ה עדי ביאה ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה דחשוב עדות וה"ה שלוח סבלונות כדפרישי'. א"כ ה"נ בנ"ד גדולה ההוכחה ושע"ש הוי כמו ראי' ממש וכן נראה מדברי רמ"א ז"ל שפסק בסי' מ"ב כדברי הרשב"א ובסי' מ"ה באה"ע כ' וז"ל ויש מחמירים אם שלח בעדים אע"ג דלא הי' עדים בנתינה לאשה א"ו דס"ל לרמ"א ז"ל דההוכחה גדול ממש כמו במקדשי והדר מסבלי הוי כמו ראי' ממש כמ"ש הר"ש ז"ל וא"כ בנ"ד נמי מהני וז"ב [א"ה עיין בסי' שאח"ז]: סימן פח

שאלה בעיר קושטא' נוהגין לזכות גט לאשה במקום יבום ביש חשש עיגון והגיע לרב אחד מהרב דקושטא' אשר זיכה לאשה אחת גט בעירו עפ"י מנהגם ונתקיימת חתימת הרב דקושטא' אך לא הי' רק הוא לבדו

הנה באמת לזכות הגט בזמן הזה במקום יבום הח"ץ ז"ל כתב בתשובה [סי' צ"ו] דאין מתירין לאשה להשיאה ע"י זיכוי בגט ורק בתשובה אחת הארכתי די"ל דגם הוא ז"ל לא איירי רק בזיכוי גט (לאחר מיתה) [למומרת] **([א"ה עיין לעיל סי' פ"ז]:)** כי אין הזכות ברור אבל במקום שיש זכות ברור כ"ע מודים שיוכל לזכות וכתבתי שם דלכאורה גם במקום יבום הוא קצת חוב דנהי דלאחר פטירת האיש אין לה שום צד חוב דבלא"ה אין מיבמין בזמן הזה אך הלא אכתי חוב הוא לה להתגרש ע"י זיכוי מעתה פן יחי' הבעל ובגמרא [יבמות קי"ח ע"ב] ובפוסקים אשר לא הזכירו מזה דחוב הוא לה פן יחי' הבעל י"ל דהם מיירי בגט ע"ת אם ימות והעלתי שם דאין שום חוב לה בזה דאם יחי' לא תתגרש דהנה בהא דאין שכ"מ חוזר בגיטו כמו שחוזר במתנתו מבואר ברש"י גיטין [דף ע"ב ע"ב] לפי שיטתו שהוא מטעם תיקון חז"ל שלא יאמרו יש גירושין לאח"מ ופי' התוס' ז"ל שם [בד"ה אמר] הוא משום דלא הוי רק ג"ד והנה באם יהי' הגט ע"י זיכוי לא שייך הגזירה דיש גט לאח"מ ורק דיאמרו' הגט חוב הוא לה לכן אינה מתגרשת וגם טעם ג"ד לא שייך דבאמת לא נעשה רק לזכות ולא ע"מ באם יחי' והוי ג"ד הבעל בצירוף מעשה השליח מעשה ממש שלא מגרשה רק אם ימות ולפוטרה מיבם והארכתי שם בביאור דברי המלחמות בקדושין פ"ק גבי זכי' אך באמת לפי מה שנראה מדברי האנשי שם באלפסי יראה דבאמת הכל נכנס בגדר ספיקא דבעל אבעי' אם הזכות דשנאה לי' ליבם מכריע להך ספיקא פן יחי' הבעל יעו"ש ולפ"ד גם במקום יבום אין לזכות גט אפי' בזמן הזה שאין מיבמין עכ"ז אין בידינו לחלוק על מהרש"ל וט"ז [סי' קמ"ה] ובית מאיר [סי' ק"מ] שפסקו כן בפשטות בדיעבד להתיר ובפרט שמנהג כן שם וכבר נעשה מעשים במדינתינו עפ"י גדולי זמנינו להתיר וגם אני נצרפתי אתם בתשו' הנ"ל אך במה שאין ניכר רק חתימת הרב ואין כאן מעשה ב"ד כלל הנה בודאי פשוט שאין ע"א נאמן במקום שנתחזקה לא"א לומר נתגרשה ורק אפי' היו תלתא צריכים להכיר עכ"פ חתימת שנים מהם וכן הכריע הנ"ב [מה"ת סי' קל"ו] הגם שהב"א [בסי' ק"י] כתב להתיר במעשה ב"ד בלא קיום לפע"ד שלא ראה דברי הנ"ב שלא מביאו כלל ולכן מהראוי להחמיר כדברי נ"ב ז"ל ומחמת טרדותי אפסיק ואומר שלום: סימן סט

שאלה שכיב מרע גירש אשתו על תנאי כמבואר בסידור גט ע"י שליח ושכחו הב"ד וקרעו הגט בקרע ב"ד אך האותיות לא נתקלקלו כלל כי לא נגע רק באות אחד ולא נתקלקל האות כלל ונשאר מונח אצל הדיין קרוע עד שנפטר השכ"מ ושבק לן חיים ונשאר אחריו אחיו מה דינה של אשה זו אם צריכה חליצה או לא: