דברי חיים חלק א קצב

מבואר בגיטין [דף ל"ח ע"א] דהמפקיר עבדו שיוצא לחירות מטעם שלא וקרא עבד איש שאין לרבו רשות עליו וא"כ לפ"ז באם שזיכה הזוכה בשבילו שלא יוכל רבו לחזור בו [דלזה מהני מטעם זכי' בלבד כנ"ל] א"כ אין רשות רבו עליו ולא גרע ממפקיר עבדו ואם המפקיר א"צ ג"ש גם זה א"צ ג"ש וא"כ י"ל דהרשב"א אזיל בשיטת המ"ד דהמפקיר [עבדו] א"צ ג"ש וא"כ א"צ לטעם שליחות ורק מטעם זכי' שזוכה בשבילו גוף העבדות וא"כ ממילא שיוצא לחירות ול"צ כלל לג"ש וא"כ לא הוי משום שליחות רק מטעם זכי' לחוד ומש"ה לא מצי העבד למחות דהוי זכות גמור אבל הרי"ף פסק כמ"ד דצריך ג"ש וכמבואר ברמב"ם שפסק [בפ' ח' מה' עבדים] המפקיר עבדו צריך ג"ש וא"כ א"א לזכות בג"ש דצריך דוקא שיגיע לידו שטר שחרור ובזה יופקע איסורו כמו אשה רק מטעם שליחות ומש"ה לא הוי שחרור עד שיגיע גט לידו דלא הוי שליחות כיון דיכול לבא לידי איסור וכמ"ש הפ"י אבל לענין שלא יוכל לחזור זכה בו הזוכה מטעם זכי' אך כ"ז פסק הרי"ף לדידן דפסקי' דהמפקיר עבדו צריך ג"ש אבל ר"מ דס"ל המפקיר עבדו א"צ ג"ש כמבואר בפ"י [שם באותה סוגי'] א"כ לדידי' אם יזכה עבורו יהא משוחרר גמור דל"צ לטעם שליחות ולא איכפת לנו החוב שיצמח לו מזה שכ' הפ"י ז"ל [כמש"ל] וא"כ אם יהי' משוחרר תיכף שוב שפיר אמר שאינו יכול לאכול בתרומה אם יברח אבל לדידן דפסקי' המפקיר עבדו צריך ג"ש א"א כלל למזכי עבורו ג"ש רק מתורת שליחות ושליחות לא שייך היכי דיכול לבא לידי איסור כסברת הפ"י ז"ל ומש"ה באמת אינו זוכה בשבילו מטעם שליחות שיהי' משוחרר ממש ורק שצריך שיגיע גט לידו ורק בזה עכ"פ זכה לו שלא יכול הרב לחזור בו ודו"ק

אולם הרשב"א ז"ל מפרש בגיטין דר"מ ס"ל המפקיר [עבדו] אין צריך ג"ש וא"כ עדיין קשה (לר"י) [לר"מ] למה לא יוכל למחות יעו"ש ברשב"א ותבין ולכן צ"ל להרשב"א בעבד לכ"ע יכול לזכות עבורו מטעם זכי' כמ"ש לעיל ודו"ק

וממילא מיושב דברי הח"ץ ז"ל [הנ"ל] ויש לנו לחלק שפיר דגבי מומרת נהי דהיא זכותה לענין איסור מ"מ מאן מפיס לחלק דלמא לפעמים ניחא לה להיות א"א וכעין שאמרי' בסוף נדרי' מים גנובים כו' או לאיזה סיבה ונהי דהזכות ברור שלא תהי' א"א כל ימי' והחוב אינו מרובה כ"כ במה שיצמח מזה מ"מ מאן מפיס לחלק באיסור א"א ודלמא לא ניחא לה ול"ש זכי' מטעם שליחות דדלמא לא ניחא לה אבל גבי מקום יבם קטן שאין שום צד חוב בעולם בזה בודאי נעשה שלוחה וא"ל דזה גופא הוי חוב דדלמא יקום הבעל מחליו וניחא לה הבעל זה לק"מ דהנה בלא"ה קשה על הגמ' דאמאי לא אמר הגמ' סברא זו דלמא לא ניחא לה הגט דדלמא יחי' מחליו וניחא לה טן דו אולם באמת שזה לק"מ דהנה באמת מבואר דעת הפוסקים הא דהוי גט ש"מ גט גם אם עמד מחליו ולמה לא נימא אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא גירש רק כדי שתהי' פטורה מיבום וכ' הטעם משום דהוי רק ג"ד בגיטא דלאו מילתא הוא והנה כ"ז במוסר ליד האשה בלא תנאי שפר הוי רק ג"ד אולם במזכה לה ע"י אחר דזוכה רק מטעם שליחה ובודאי לא ניחא לה אם יחי' הבעל משום טן דו וא"כ בודאי גם זכותה הוא רק לאחר מיתה וכמו שבדעת הבעל באמת ולא שייך לומר ג"ד בגיטא לאו כלום דהכא לא הוי ג"ד רק מעשה ממש דהלה לא נעשה שליחה רק על דעת הבעל כי אם יחי' הבעל חוב הוא לה ולכן לא נעשה שליח רק כפי דעת הבעל ומש"ה לא קאמר הש"ס דלמא ניחא לה בבעל אם יחי' דז"א דאם יחי' הבעל ממילא לא הוי גיטא דלא ניתן רק בעבור יבם וכו' ולכן קאמר הש"ס רק דלמא רחמא לי' ליבם אבל בזמנינו שאין מיבמין בודאי זכות הוא לה הגט שלא חל רק אם ימות ולכ"ע הגט גט גם להח"ץ ז"ל. ונ"ל דגם מהרי"ק ז"ל [בסי' קמ"א] מודה ורק במומרת החמיר דאין כאן זכות גמור אבל בנ"ד במקום יבם קטן בזמני' שאין מיבמין דזכות גמור הוא לכ"ע זוכין וכ"כ בהדי' בספר מחנה אפרים [בה' זכי' ומתנה סי' ו'] דאפי' מיחתה לאח"ז לא מהני דאמרי' למפרע הוי ניחא לה יעו"ש וזה שלא כדעת הרשב"א [הנ"ל] דלרשב"א אפי' מיחה בשעתו לא מהני ולהמח"א בשעת מעשה מהני מחאה ורק לאח"כ אינה נאמנת על למפרע ודו"ק. ועכ"פ לכ"ע במידי דהוי זכות גמור זוכין (ולא מצי לממחי) ויעויין בתשו' רד"ך ז"ל נטה (דברי) [מדברי] התוס' והרשב"א הנ"ל ודעתו דזכות לא הוי רק מה שרצונו ולא במה שהוא באמת טובתו יעו"ש אולם רוב הפוסקים הסכימו לדברי הרשב"א ז"ל וא"כ נ"ל דמש"ה במומרת ס"ל למהרי"ק ולח"ץ דאינו זוכה בשבילה דלא הוי זכות גמור ולא יוכל (לעשות) [להעשות] שלוחה לקבל גיטה דאולי יצמח לה חוב לאח"כ אבל במזכה לאשה במקום יבם קטן גט שיחול לאחר מיתה כנ"ל דלא יצמח מזה שום רעה לכ"ע נעשה שלוחה ומש"ה גם הב"מ [בסי' ק"מ] שדעתו להחמיר במומרת מ"מ ביבם קטן בזמנינו מתיר [בסי' קמ"ה] כהט"ז ואין חולק עליו והנ"ב [בסי' צ"ב ע"ש] מתיר אפי' במומר ולא מצאתי שום חולק להדיא בזה והמתירין רבו למאד דעת גדולי הראשונים והתה"ד ומהרי"ק תולין במנהג והב"ח והנ"ב והט"ז ויש"ש והב"מ בודאי ראוי לסמוך עליהם אפי' שלא במקום עיגון: אך במה שלא קראו העדים הגט בשעת מסירה הנה אם עכ"פ קראו לאח"כ קודם שיצא מתחת יד האשה יש להתיר הגם שהרמ"א ז"ל אינו מתיר בסי' קל"ה רק בדיעבד בנשאת ע"י יש להתיר לכתחלה כאשר כ' גם מעכ"ת ולא מטעמו דכ' מטעם דעבידא לגלויי ואשתמיט מיני' דברי הרשב"א גיטין ודברי הר"ן [שם דף י"ט ע"ב] דכאן לא מהני עביד' לגלויי כיון דאין עידי מסירה ראוי לסמוך עלי' הוי כנמסר בלא עדים רק דצריך להבין למה בנאבד הגט [ומצאו] דשליח צורבא מרבנן מהימן וכן הבעל היה מהימן לולא הטעם דחשדינן לי' דמשקר [כמבואר בסי' קל"ב סעי' ד' ובב"ש] וקשה גם שם הא ליכא עמ"ס ואי דשם העמ"ס סומכין על השליח או הבעל שאומר שמכירו והכא אין רשאי לסמוך עליו כדברי הר"ן ז"ל קשה מ"ש דהתם מהימן והכא לא מהימני' לי' ולכאורה י"ל דהתם הוי כמו שנאמן לומר זה אחי' של היבם [בסי' קנ"ז ס"ב] כיון דהגדתו אינו על דבר ערוה ולאחר שהוחזק שזה הוא שוב חולץ וכדברי הריב"ש בתשו' [סי' קס"ב] וכן (נ"ל) [י"ל] דגבי גט שנאבד שאומר שזה הוא הנאבד וע"ז מהימן שוב לאח"כ העמ"ס רואים שמוסר לו הגט שהחזקנוהו לשלו אבל הכא שאינו רק בשעת המסירה שזה הוא גיטך אינו נאמן לגבי ערוה להתירה וצריך דוקא שני עדים ומש"ה אין רשאים העדים לסמוך על הבעל או השליח שאומר על נייר מקופל שזה הוא גט אך זה דוחק בעיני. ולכן נ"ל דשאני התם שכבר הוחזק בגט שידעי' שנכתב לו גט ורק שלא ידעי' אם זה הוא הוי רק כמברר ומש"ה נאמן אבל בבעל שמוסר לאשה ואמר זה הוא גט כ"ז שלא נתברר לעמ"ס וכנ"ל הוי כנמסר בלא עדים דא"נ בדבר שבערוה אפי' אם הוא עבידא לגלויי ובעי' דוקא עדים ממש. ולפ"ז י"ל בא' שהחזיק בעדים לשליח להולכה ונתן בפנינו דבר שנראה כעין גט ואמר שזה הוא הגט בזה נאמן ויכולים העדים לסמוך עליו וכעין זה כ' האבני מילואים באה"ע [סי' ל"א] במה שמכסין הכלות יעו"ש דה"נ הוי כמו החזיק דהתם דלכ"ע הוי עמ"ס אך כ"ז אם קראו הגט בעת שיוצא מתחת יד שליח קבלה אבל אם לא ראינו רק לאח"כ ששוב קבלו השליח להולכה א"כ לכאורה פסול ותצא אם ניסת אליבא דכ"ע אפי' לשיטת הרי"ף ז"ל דס"ל ע"ח סגי הכא לא מהני כיון שאין הגט עתה תח"י ודלמא (זה שקראנו אחר הוא ומעולם) לא הגיע ליד שליח קבלה גט כלל ואי דהוי מילתא דעל"ג בודאי ל"מ להתיר א"א ע"י מדעל"ג כמבואר בכל הפוסקי' ורק דעת (הרמב"ן) [הר"ן] ז"ל ותוס' [לתירוץ קמא שם דף י"ט ע"ב ד"ה צריכי] שלא תצא גם בכה"ג יעויין בב"י [סי' קל"ה הנ"ל] וגם לצרף השליח א"א כלל לצרפו דהא לא מהימן ע"א בקידושין רק היכא דשניהם מודים אבל הכא שניהם אינם יודעי' לא הבעל ולא האשה ורק אחד מן השוק בא ואמר על א"א שהיא מגורשת בודאי לכ"ע לא מהימן אפי' לחומרא אפי' בדבר שהיא על"ג וא"כ נפלו כל ההיתרים שכ' מעכת"ה ואולם מה שנ"ל לפי מ"ש הר"נ בגיטין פ"ב [הנ"ל] ז"ל הני בי תרי עמ"ס צריכין למקרי' דאע"ג דס"ל לשמואל דכל שאמר הבעל שהוא גט נאמן שאני הכא דכיון דאינהו ע"מ ועבדי לי' לכריתות אין להם לסמוך בעדותן על אדם אלא כגון רב נחמן וספרי דדיני וכדאמרי' לעיל כו' עכ"ל יעו"ש א"כ משמע אי הוי יכולין לסמוך כגון בדיין מומחה וסופר שלו הוי עמ"ס [שפיר והנה] הלא מבואר בח"מ סי' מ"ה ס"ב בהגה וז"ל י"א שקורין לפני צבור וחותמין דיראים לשקר לפני צבור והוי כראש ב"ד וסופר שלו הג"מ ואשר"י פ"ב דגיטין עכ"ל וא"כ ה"נ כיון שהנתינה הי' בפני ב"ד ובפני כמה אנשים הוי כמו עדי' בחופה והוי כמו (ר"ג) [ראב"ד] וסופר שלו ויכולי' לסמוך עליו והוי שפיר עמ"ס ומותרת בלא חליצה

והנה עדיין לא בסברא כזו נתיר איסור ערוה החמורה ולכן נבוא נא לחקור הדין הזה אם לא נקרא הגט דקיי"ל דתצא אם הוא מה"ת או רק חומרא מדרבנן והנה ברמב"ם ז"ל [פ"א מה' גירושין] מבואר דספק מגורשת ומשמע סתמא בין שהי' בו עידי חתימה או לא הוי ספיקא מה"ת כמו שביאר (בסוף) [בפ"י] הל' גירושין הכלל דכל היכי שכ' בחיבור (ספ"ת) [ספק מגורשת] היינו דספיקא דאורייתא וגם מסברא נראה כן שפוסק [בפ' י"ב] בבעל שאמר גירשתי א"א דספק מגורשת שמא בגט בטל גרשה ה"נ כן ואולם הר"נ ז"ל כתב בהמביא תנינא וז"ל י"ל דנהי דאסורה להנשא בלא קרי' מ"מ אם נשאת לא תצא שכבר כתבתי