דברי חיים חלק א קצ

המעשה לגלות על המחשבה. והנה מבואר בחולין שגם סופו מוכיח על תחלתו [אמרי'] יעו"ש בדף י"ב בפירש"י [אולי כוונתו לדף י"ג שפי' העלום חש"ו אף בשנתכוין לכך פרש"י לאחר שירד הטל עליהם וכו' שאין מחשבתם מחשבה ומשמע הא הי' מחשבתם מחשב' הי' סופו מוכיח על תחילתו והי' בכי יותן מעת שהעלום דסופו שנתכוין לכך מוכיח על תחילת העלאתו דאל"כ מאי ענין נתכוין אח"כ להא דהעלום ע"ש עכ"ה] והנה לפ"ז לפי מה דמבואר בגיטין [דף כ"ב ע"ב] דגדול עע"ג מהני דיש מחשבה לקטן באם גדול מלמדו וא"כ כאן דאביו יאמן ע"י ויש להקטן מחשבה עתה אגלאי מילתא על מחשבתו דלמפרע דבשלמא בעלמא לא אמרינן דמגלי מחשבתו ע"י המעשה שתורם דבתרומה בעינן מחשבה דוקא ובכה"ג לא אמרי' דמעשה [יוכיח] על מחשבה אבל באם ידעינן לבסוף שמחשבתו כן כיון דהגדול מלמדו דאמרי' עתה ודאי מחשבה יפה לו ממילא יש לנו לומר דהוכיח מחשבתו שבסוף על המעשה ומחשבה שבתחלתו והוי להיות תרומה למפרע ורק בזה פליגי ר"נ (ור"י) [ור"ה] בגיטין [דף כ"ב ע"ב] אי מהני גדול עע"ג וא"כ זה גופא אבעי' לי' להירושלמי אם כוונת החכמים שהוא התורם היינו האב גופא הוא התורם אבל מחשבת קטן אינו כלום אפי' בגדול עע"ג א"כ אינו תרומה רק להבא או דלמא כוונת החכמים דהוא התורם היינו שהוא מלמדו לתרום ועומד על גביו ומש"ה מהני אפי' על למפרע דמחשבה דהשתא מוכיח על תחלתו לזה שפיר פשיט לי' מהא דכלך אצל יפות דמסתמא לא איירי בשליח והתרומה רק מכאן ולהבא כמו כן בקטן התרומה רק מכאן ולהבא וס"ל להפשטן (כר"י) [כר"נ] דלא מהני גדול עע"ג ורק אביו הוא התורם ומש"ה לא מהני למפרע אולם רבא דס"ל (כר"נ) [כר"ה] בגיטין דמהני מטעם עע"ג וכן ס"ל לאביי כדמוכח בעירובין א"כ שפיר פריך לאביי מכלך אצל יפות דבודאי הוא תרומה למפרע דומי' דרישא דקטן שתרם ואביו אימן על ידו דהוי תרומה למפרע דמחשבה דסופו מגלה על תחלתו לדידהו דס"ל (כר"נ) [כר"ה] דעע"ג מהני ומש"ה מוקי לי' דווקא בעושה שליח וא"ש בזה התסברא דאמרי' בב"מ [הנ"ל] שנתקשו בו [המפו'] בש"ס דב"מ [איך הוי ס"ד דמיירי בלא עשאוהו שליח ע' בש"מ שם ולהנ"ל ניחא דהא קאי על להבא ודו"ק עכ"ה] וכיון דמיירי דעשאו שליח (והוי) [שפיר הוי] תרומה למפרע אולם הרמב"ם ז"ל [עיין בפ"ג מה' גירושין ובמפו' שם] דס"ל דלא מהני גדול עע"ג בתורם וס"ל כר"נ א"כ ע"כ בקטן לא מהני רק מכאן ולהבא ממילא גם הא דכלך אצל יפות לא מיירי רק מכאן ולהבא ולא צריך לאוקמי בעשאו שליח ודו"ק. וא"כ בודאי בנ"ד אם נימא דזה הוי כבירור שלא עשאו שליח רק עד ר"ח אדר וא"כ אם נתן לה לאח"כ הגם שמסכים לזה לא מהני דהוי עבר ע"ד משלחו וא"כ גם ההסכמה דקודם הנתינה צריך להיות ע"י עדים דהוי מינוי חדש אך בנ"ד לא ראיתי כלל שום ענין שליחות לזמן דמ"ש בכתב השלישות שעד ר"ח אדר יחזיר לו הרב המעות להבעל זה הוא כענין השכירות דהשליח קנס עצמו כשיאחר הזמן יהי' שליח בחנם ויותר י"ל שגם זה אין כוונתו רק שהרב יחזור המעות להבעל ואח"כ כשיברר השליח שעשה שליחותו יקוב הדין ביניהם אבל איני רואה כאן ביטול השליחות וגם כי באמת נאמן השליח לומר שעשאו בעדים ומ"ש לו הבעל בכת"י הוי כמו שעשאו בעדים דכת"י כעדים דמי. ומה שרצה מעכ"ת לומר דנראה שמשקר בזה כיון שלא חש לשמרו היטב זה אינו ראי' כ"כ ויותר לפ"ד התו' [בגיטין דף ס"ד ע"א ד"ה שליש] שכ' דאפי' נגד עדים הימנוה דהימני' אם יאמר כך שיהא כרצון של השליח וא"כ לכאורה קשה באם שינה שליחותו אמאי בטל הגט הא הימני' הבעל במה שיעשה כרצונו של השליח אך באמת כי לא הימני' רק אם ישקר אבל אם יודה בשליחותו ויעשה עיוות ע"ז לא מינהו שיבוטל דעתו וא"כ הכא כיון שהשליח אומר שהבעל מינהו לשליח להבא גם לאחר ר"ח אדר ורק שהשליחות הב' לא הי' בעדים זה לא איכפת לן כיון שהי' עדים שהימני' לעשות כרצונו ואם יאמר שהוא שליח אפי' לאח"כ יהא שליח וא"כ לשיטת התוס' ז"ל ודאי א"צ לעדים במינוי השליחות הב' ולשיטת הרמב"ם א"צ כלל עדים [כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' י"א] ולכן אין להחמיר לחששא שמא לא עשאו בפעם ראשון לשליח בלא זמן. ועתה אבא קצת לפלפל בדברי מעכ"ת מה שרוצה להוכיח מדברי הרא"ש ז"ל דלא מהני בשליח מחילה משום דל"ש דתנאי חידוש הוא וא"כ מש"ה לא מהני מחילה המעיין בהרא"ש ז"ל [יראה] שכ' רק הטעם משום דיבור מבטל דיבור כמ"ש מעכ"ת בעצמו ואולם כבר הוכחתי דבאמת כל הפוסקים שוים בזה דבשליח לא מהני מחילה ואך מה שרצה מעכ"ת לתרץ בזה דברי הרא"ש דצריך יחוד גבי כנסה סתם דאיירי בקידשה ע"י שליח דאז התנאי חזק כפי הנראה מכותלי מכתבו דהאשה עם השליח שווים ולפע"ד ז"א דבשליח לא מהני מחילה דנתבטל השליחות אבל אם שליח עושה שליחותו הוי כמו הבע"ד בעצמו שקידש והמעשה קיים והתנאי הוי דיבור ודיבור מבטל דיבור וכן מבואר כדברי בגט פשוט סי' ק"כ שכ' וז"ל ומהרח"ש כתב עליו בסי' כ"ז וז"ל ואני בעניי אחר המחילה לא ראיתי שום תפיסה ע"ד הגאון הרא"ם דבהדי' חילק הגאון הנזכר בין נתינה לשליח לנתינת הגט ביד האשה שבנותן הגט ליד השליח בגילוי. מילתא דמגלה דעתו שאינו רוצה לגרש אלא בתנאי סגי שודאי רוצה שיתן השליח בתנאי המועיל כדי שיתקיים התנאי ולא הוצרך לומר משפט התנאי כיון שאינו נותן אז ביד האשה אבל בשעת המעשה כשנותן ביד האשה אז צריך לומר התנאי ככל משפטו כדי שיועיל ודברי ר"י שנסתפק במי שאמר סתם שיהא התנאי כתנאי ב"ג כו' והובא בהגהת מרדכי היינו כשאומר כן בשעת המעשה כגון בשעת נתינת הגט ליד האשה וכיוצא שאז צריך לפרש משפטי התנאי כאמור עכ"ל ולע"ד דברי מהרח"ש הם ברורים עכ"ל אלמא דליד האשה גם שנעשה ע"י שליח אם התנאי אינו כתנאי ב"ג וב"ר המעשה קיים ומה שהעיר מעכ"ת לתרץ קושית המקנה על דברים שבלב הא הוי קדושין בלא עדים וכ' מעכ"ת דקשה למה לא מהני הודאתה בביטול התנאי וכ' מעכ"ת הטעם משום שאשה בלא"ה אסורה לעולם וא"כ מהני הודאתה נגד העולם את"ד. וזה הוא דבר שאינו שהרי מפורש במקור הדין בר"ן בגיטין שאפי' התנאי שתלה באשה לחוד מהימנה שקיימה ובזה בודאי לא נאסרה אעלמא דבידה שלא תקיים ולא תתקדש וגם הא בתנאי אם מותרת לעלמא וגם לר"מ ע"מ לאו כמעכשיו דמי וגם האיך יתרץ בגיטין דלמה מהני הקיום בלא עדים וגם הא דעת הרמב"ן דאפי' הבעל נאמן והר"ן ז"ל לא פליג עליו רק מטעם דהו"ל כמנה לי בידך ואיני יודע אם הלויתני אבל לא מטעם קדושין בלא עדים ולכן טעם שכ' מעכ"ת לענין קיום התנאי בלא עדים אינו כלל והטעם הוא כפשוטו דא"צ עדים רק לעיקר הקדושין אבל בקיום הענין סגי בנאמנות האשה לחודה עפ"י אופנים שנתבארו בר"ן ז"ל שם אך לפ"ד הראב"ד שצריך עדים בביטול ולא בקיום התנאי ומפרש בב"מ שהטעם משום שהתנאי עומד להתקיים אך להתבטל צריך עדים ועפ"י דברי ב"מ הנ"ל יתכן תירוץ מעכ"ת ומה שהעיר בסוגי' דהמקדש בע"א בקונטרס אשר הי' לי בעזה"י הארכתי ועת לקצר: סימן פז

שאלה איש אחד נשא אשה והיא לא ידעה אשר הוא נחלה על הריאה וכאשר נתוודע לה תיכף רצתה להתגרש ממנו ונסעה לבית אבי' ולאח"כ כשהגביר עליו החולי ונתיירא שלא תפול אשתו לפני יבם קטן נתן גט לאשתו אך נתייראו שמא ימות קודם הגעת הגט לידה למדהו הרב והב"ד להבעל שיזכה לה הגט ע"י אחר שיזכה בשבילה לקבלה שתתגרש בקבלת השליח הנ"ל וכן נעשה המעשה שזכה אותו פ' [השליח להולכה] הגט [לשליח לקבלה] עבורה והבעל שבק לן חיים. ועתה שאל השואל אם מותר לסמוך על זכות גט הנ"ל אם לא גם לא קראו הגט רק ששמעו השליח להולכה אמר שמכיר הסימן של הגט

תשובה הנה בגמ' יבמות (דף קי"ח ע"ב) וז"ל בעא מיני' רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסגי' ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו א"ד כיון דזמנין דרחמא לי' חוב לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינא וחוששין לדברי' וחולצת ולא מתייבמת א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדי' זכות הוא לה א"ד ניחא דגופא עדיף לה ת"ש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלי משמע מזה דהיכא דליכא חשש דרחמא לי' זוכין לאשה הגט וכ"פ היש"ש וגם הט"ז סי' קמ"ה וכן משמע פשט הסוגי' דאי לאו דזמנין דרחמא לי' זכין לה הגט ובזמנינו דאין מיבמין והיבם קטן בודאי זכות הוא לה וזוכין לה הגט ולא ידעתי מה שהחמיר מורי זקני הח"ץ ז"ל בשו"ת לענין גט מומרת בסי' צ"ו וז"ל ואני בעניי חוכך להחמיר מאד שלא להתירה לינשא כלל בקבלת השליח את הגט כי דבר שהראשונים נ"נ בעלי התלמוד לא אמרו בו טעם מי זה ערב את לבו להתיר א"א החמורה חלילה כו' עד ותלמוד שלנו ביבמות קי"ח משמעו הוא בהפך אף שיש לדחוק ולחלק בין הפרקים אשינויי' לא סמכינן באיסורין כאלה עכ"ל. ולכאורה משם משמע איפכא דכל היכא דלא שייך זמנין מרחמא לי' או ט"ל טן דו זוכין לה הגט ואשר נראה לי דבה"ג ביבם קטן במדינתינו שאין נוהגים ביבום לכ"ע שרי' להנשא בגט כזה ושאני מומרת שהחמיר בו זקני הח"ץ ז"ל

ומתחלה נחקורה בזה הזכי' גבי גט אם הוא מטעם זכי' או מטעם שליחות וידוע מחלוקת הקדום אם זכי'