דברי חיים חלק א קפח

ביום החדש] ע"י היום [של השבועה] הא המפורשים כתבו שם בהדיא דלחוב לא מהדרינן [לרבות בחקירות] יעו"ש א"כ אי לא אזלינן בר' לא הוי צריך באמת כלל לאיזה יום והא דחשבינן שם בברייתא [באיזה יום] וכנ"ל דאין זה מצד גזה"כ דלמה [נפקא] לן בזה ורק [ע"כ דנ"מ] אם [א' אומר בב' וא' אומר בג'] (אמרו כן) תלינן דטעו בעיבורא וע"ז שפיר כתבו דא"כ [באמת שוב אינם] יכולין לחזור [מהכחשתם] כיון שאינו [מן] ז' חקירות והוי [הפסק] יותר מכדי דבור אבל בדבר שצריך (חו"ד) [דו"ח] בוודאי קודם הדרישה וחקירה יוכל להחזיר דאם לא יגיד כתיב שאינו מחוסר רק הגדה כו' וא"כ בנ"ד ודאי לכ"ע יכול לחזור ועדותו כשר [וע"ל סי' כ"ו]: סימן פו [חסר השאלה ומובנת מתוך התשובה] תשובה מתחלה צריך לידע בירור הדין באם עשה שליח שיעשה דבר על תנאי והשליח עשה השליחות בלא תנאי והמשלח הסכים לבסוף על מעשיו אי המעשה קיים או לא. והנה לפי הנראה מכל מקומות שמבואר בש"ס וש"ע באם עבר השליח התנאי המעשה בטל בבירור ולא נתבאר בשום מקום שאם המשלח נתרצה למעשיו שהמעשה יהא קיים יעויין באה"ע בסי' קמ"ג וקמ"ד ובש"ע או"ח [סי' ת"ט סעי' י'] ערוב לי בתמרים ועירב לו בגרוגרות דאינו עירוב כלל ושם מתבאר בסעיף הקודם דברצונו תלי' ובהאי דעבר על דעת שולחו כתב סתם דאינו עירוב אלמא דלא מהני הסכמה כיון שעבר על שליחותו הוי כמו שעשה אחר בשבילו דבר וניחא לו בו שלא מהני רק מטעם זכי' במקום ששייך זכי' וכ"כ בהדיא המל"מ בה"א [פ"ז הל' כ'] אולם לכאורה לפ"ד הש"ס בב"מ (כ"ב ע"א) ז"ל הגמ' ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ואם לאו תרומתו תרומה ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו את"ת ליקטו הבעלים הוסיפו עליהם ב"כ וב"כ ת"ת. וכי נמצאו יפות מהן ת"ת אמאי בעידנא דתרם הא לא הוי ידע תרגמא רבא אליבא דאביי דשווי' שליח ה"נ מסתברא דאי ס"ד דלא שווי' שליח מי הויא ת"ת והא אתם גם אתם א"ר לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הב"ע דשווי' שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וסתמ' דבעה"ב כי תרים מבינונית הוא תרים ואזל איהו ותרם מיפות ובא בעה"ב ומצאו וא"ל כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן ת"ת ואם לאו את"ת. אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסי' תמרי ורימוני ושדי קמייהו אמימר ור"א אכלי מ"ז לא אכל אדהכי אתא מרי בר איסק אשכחינהו וא"ל לאריסי' אמאי לא אייתת להו לרבנן מהנך שפירתא א"ל אמימר ור"א למ"ז השתא אמאי לא אכיל מר והתניא אם נמצאו יפות מהן ת"ת א"ל הכי אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא לי' אבל הכא משום כסיפותא היא דאמר הכי עכל"ה אלמא דבעשאו שליח אמרינן דניחא לי' למפרע כיון שעתה מסכים ע"י ולא אמרינן דבטל השליחות כיון דסתמא דאינשי קפדי לתרום מן היפות וא"כ בטל שליחותי' ומאי מהני הסכמתו עכשיו כיון דכבר נתבטל השליחות א"ו דהשליחות לא נתבטל אם הסכים למעשיו [זולת במקום ששייך לומר משום כסיפותא הוא דאמר] אך לפי מה דמפרשים שם רוב ראשונים [ע' תוס' שם ד"ה אם יש יפות מהם] התם הטעם משום דמצוה ניחא לי' ורק דהקושי' הי' לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע כיון דלא ידע וע"ז מתרץ הגמ' דעשאו שליח וא"כ ידע מזה ולמפרע ניחא לי' במצוה ולא נתבטל השליחות וכן מבואר באס"ז שכ' וז"ל תרגמה אליבא דאביי בדשוי' שליח פי' דכיון דשוי' שליח ודאי כ"ע מודו שדנים מסופו על תחלתו דכיון דבסופו ניחא לי' הוי כאלו ניחא לי' בפי' מעיקרא וכאלו הוי יאוש מדעת עכ"ל. אך דעת התוס' שם בקידושין דאפי' בעלמא אמרינן אם (באמת) הסכים למעשיו דמהני וז"ל התוס' קדושין (נ"ב ע"ב ד"ה אם נמצאו יפות) התם מוקי לה דשוי' שליח וא"ת א"כ מאי קאמר שלא ברשות וי"ל דה"ק מה שתורם מן היפה שלא ברשות הי' וא"כ צ"ל גבי פרזימי' דשוי' שליח דאל"ה מאי מייתי כו' עכ"ל [ע' במקנה שפי' כן דברי התוס' דהכא דבשווי' שליח תו ל"צ לטעם דמצו'] וכן הביא (הכ"מ) [הלחם משנה פ"ה מה' אישות הל' ח'] בשם התוס' ז"ל ולכאורה מוכח כדבריהם בש"ס שהרי הקשו למ"ז דלא אכיל מהך דכלך אצל יפות לכאורה קשה הא (דוקא) התם עשהו שליח אבל הכא לא עשאו שליח ונתעוררו בזה הראשונים ואך לפ"ד התוס' ז"ל א"ש דהא אם לא ניחא לי' לבעה"ב ורק משום כיסופא אמר גם בשליח בטל מעשיו והוא כאינש דעלמא כיון שעבר ע"ד משלחו וגם בשליח הוי להיות המעשה בטל א"ו הוכיחו מזה ר"א (ומ"ז) [לאמימר] דלא תלינן משום כיסופא דאמר ומה דמצריך הגמ' לתרץ שעשאו שליח הוא לאביי דס"ל דלא אמרינן אגלאי מילתא למפרע ולפיכך מוקמי' בעשה שליח דאז גם אם עבר ע"ד משלחו כיון שעתה הסכים למעשיו מהני ולזה מסיק הש"ס דתלינן בכיסופא אבל בתרומה ניחא לי' משום מצוה אך בעלמא לא ניחא לי' באמת רק משום כיסופא אמר כלך אצל יפות אבל אם הי' באמת מסכים למעשיו בפירוש מהני גם בעלמא דהשליחות לא נתבטל כיון שאינו מקפיד ע"ז לבסוף. אך בס' המקנה תמה על דברי התוס' הללו וז"ל בד"ה אם נמצאו יפות. אך קשה דמשמע לעיל דף מ"ח ע"ב דאמר אביי גבי הא דמשני הב"ע דאמר לשלוחו הלוני של כסף וכו' ותני במתני' סתמא אינה מקודשת אפי' אמר אח"כ דניחא לי' בזהב כדתני בסיפא דמתני' ובכולן אעפ"י שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואמאי נימא נמי כיון דשוי' שליח ואח"כ גילה דעתה דניחא לה אף בשל זהב מהני גילוי דעת למפרע ורבא לא פליג עלי' לדינא עכ"ל. והנה באמת לקו' זו י"ל דלעולם בעלמא אם לבסוף הסכים למעשה השליחות קיים ורק בקדושין כיון שאמרה בלבי היתה הרי שלא הי' התנאי לטובתה ואפ"ה קיפדה להיות של כסף א"כ שוב לא מהני מחילתה לאח"כ אבל בסתמא אם לא הי' בלבו להיפוך אמרינן כיון שלבסוף מחל התנאי השליחות קיים וכמו שמבואר חילוק זה בר"ן כתובות פ' המדיר [בסוגי' דקדשה על תנאי וכנסה סתם] וז"ל לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה הי' להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאלו התנתה היתה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאלו היית עשיר שהקדושין היו תלוין לדעתה משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד או לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפי"כ התנתה כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושי' לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא הי' ובטלו הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ"ל. אך באמת א"א לומר כן דבשלמא אם מתנה עם האשה ע"מ שלא יהא עליך נדרים וכה"ג אמרינן שכוונתו שלא יהא עליך נדרים ואקפיד עליהם אבל אם אינו מקפיד לא התנה כלל וא"כ לא נתבטל המעשה כלל. אך בשליח שעשהו ע"ת בודאי הי' כוונתו שיתנה בשעת עשיית שליחותו התנאי כיון שרצונו שאותה האשה וכדומה תדע לקיים התנאי ונהי שלא יקפיד לאח"כ לא עשהו שליח על אופן זה דפן יקפיד וא"כ לא נתקיימה מחשבתו ואם הי' מתנה השליח התנאי היתה האשה מקיימת התנאי וא"כ בודאי עשה עיוות בשליחות והשליחות בטל ואפילו באותן תנאים שלא שייך זה כגון בע"מ שאין בה מומין או באומר ערוב לי בתמרים ולא הי' תמרים ועירב לו בגרוגרות דלכאורה י"ל בזה דלא הי' כוונתו רק כשיקפיד אבל אם יסכים לגרוגרת לא יבטל שליחותו וכה"ג אך באמת כיון דלא עשה שליחותו הוי רק כאינש דעלמא שעשה דבר בשבילו וניחא לי' דלא מהני רק מטעם זכי' אך לא במידי דבעי שליחות וז"ב. ולכן פשוט שכוונת התוס' כמ"ש המקנה שם דדוקא בסתם שלא גילה דעתו בהיפוך רק שאמרינן שסתם בני אדם מקפידין ליתן מן היפה וע"ז י"ל כיון דלבסוף מסכים גם מעיקרא לא הקפיד אבל כשעבר השליח על דיבורו בפירוש ובטל שליחותו לא מהני מה שמסכים אח"כ למעשיו כיון שלא עשה שליחותו בפירוש נתבטל שליחותו [כנ"ל אפי' בתרומה רק משום מצו' אבל בלא"ה בטל השליחות כיון דסתם הוא שלא לתרום מן היפות] וכ"כ כל הראשונים שם באותו סוגי' דלא כדברי התוס' ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בקידושין פ' האיש מקדש וז"ל ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל עכ"ל וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל בב"ב [קס"ט ע"ב] פ' גט פשוט סי' כ"ו וז"ל ההיא אתתא דיהבה לי' זוזי לההוא גברא למיזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמי' דר"נ א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל זבנא מיני' [שלא באחריות] וזבנה ניהלה באחריות לכאורה משמע שאמר [השליח] שהוא קונה השדה לאשה פ' דקאמר אזל זבן לה ועוד מדקאמר זיל זבנה מיני' שלא באחריות וא"א שלא פי' שקנאו לאשה מה הי' צריך לקנות שנית מן המוכר כיון שקנאו בסתם לעצמו קנאו א"ו מיירי שפי' שקנאו לאשה וכיון ששינה בשליחותו שסתם קונה שדה אין קונה אלא באחריות דלא שדי אינש זוזי בכדי בטלה שליחות ואין כאן מקח לכך הוצרך לקנותו שנית מן המוכר ומיהו אם ירצה השליח יחזיר לה המעות אלא