דברי חיים חלק א קפז

לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה ומשנינן לא הולכה אקבלה קבלה אהולכה אמאי לא משני' שאני הכא דלא קאמר כמו שאמרה עכ"ל הרשב"א דלא ק"מ די"ל דבעה"ע ס"ל דהתקבל נמי כוונתו שיקבל עבורו בשליחותו דהבעל וכמו הולך (דמי) להרשב"א ז"ל (ס"ל) אך לכאורה א"א לומר כן דמה"ת נימא שכוונתו הי' שיהי' גם שלוחו הו"ל לומר לו הולך וכיון שאמר התקבל מסתמא כוונתו שיקבל רק בעבורה ויהי' שליחה לחוד אולם באמת לדידן דהולך לאו כזכי דמי ויכול לחזור בו ולא הי' יכול לומר הולך דכוונתו הי' שלא יוכל לחזור אך מ"מ הי' כוונתו שיהי' גם שליחו וכ"ז שלא אמר כמו שאמר' הי' כוונתו שיזכה עבורה בשליחותו דהבעל וכנ"ל אך דברייתא דרצה לאוקמי ככ"ע ואפי' כרבנן דהולך כזכי דמי ולדידי' שפיר בהתקבל נעשה רק שלוחה דאם רצון הבעל שיזכה עבורה גם בשליחותו למה לא אמר הולך דהא לרבנן גם בהולך א"י לחזור א"ו כוונתו שהי' רק שליחה ולא שליחי ושפיר פריך הש"ס [מאי לאו קבלה אקבלה ולא יכול לתרץ שאני הכא דלא קאמר כמו שאמרה כיון דאתי' ככ"ע אפי' לרבנן דהולך כזכי א"כ אף שלא אמר כמו שאמרה מ"מ כוונתו רק שיהי' שלוחה לבד דאל"כ הל"ל הולך כנ"ל עכ"ה] ודו"ק

היוצא לנו מזה דגם אם דעתו הי' להיות שליח לקבלה דידה לא בטל שליחות הבעל שהי' להולכה ויוכל שוב להוליך לה הגט ובעיוני בדברים אלו ראיתי לרב הפ"י ז"ל [שם בגיטין דף ס"ב ע"ב] דברים מתמיהים שהקשה וז"ל בד"ה גמרא אתמר כו' משמע שהאשה עושה שליח להבאה כמ"ש להדיא הרמב"ם ז"ל וענין השליחות ביאר הר"ן והב"י בשם הרשב"א וכו' אבל ק"ל לפ"ז א"כ אמאי קאמר רב דאינה מגורשת והיינו לפי מאי דס"ד דאדיבורא דידי' סמוך ולמסקנא משום דעקר שליח ואמר לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאכתי לקושטא דמלתא להוי שליח לקבלה לא מיבעי' לשיטת הפוסקים שהביא הטור א"ה סימן ק"מ דהא דהבעל אינו עושה שליח לקבלה משום דחוב הוא לה היינו מסתמא אבל היכי שגילתה דעתה שרצונה להתגרש יכול הבעל לעשות שליח לקבלה דלא כשיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דלפי"ז ודאי תקשי להו הוגי' דשמעתין דאין לך גילוי דעת יותר ממה שעשתה שליח להבאה ואפ"ה לא הוי שליח לקבלה היכי דאמר לי' הבעל התקבל אלא אפי' לשיטת רוב הפוסקים שסוברים כשיטת הירושלמי דל"מ גילוי דעת שלה דחיישינן שמא חזרה בה אפ"ה קשיא דהיכי שעשתה שליח בפי' ע"כ לא חיישינן שמא חזרה בה מדלא חיישינן בכל שליח לקבלה להכי א"כ ה"נ שעשתה שליח להבאה ומסתמא לא חיישינן דהדר' בה וא"כ בדאמר לו הבעל התקבל ואיהו נמי רוצה יותר בשליחות לקבלה כדקאמר שליח לקבלה הוינא וא"כ ליהוי שליח לקבלה כיון דבכה"ג ודאי זכות הוא לה מדעשתה שליח עכ"ל הפ"י ואשתמיטתי' לפי שעה מיני' לשון הר"ן ז"ל ריש פרקין דז"ל נ"ל דה"פ דסד"א דכי תנן בהאומר התקבל רצה לחזור יחזור היינו משום דכיון דאתתא לא ניחא לה לאו כל כמיני' לזכות לה גיטה ע"י אחר דחוב הוא לה אבל כשעשאתו היא שליח לקבלה סד"א שאעפ"י שאמר הבעל לשליח שאין רצונו שיקבלנו מחמת שליחות אלא שיזכה בו מיד מחמת הבעל דלסגי ונימא דאם רצה לחזור לא יחזור קמ"ל שאם אמר הבעל אי אפשי שתקבלנו לה כלו' בשליחותה אלא הריני מזכה לה על ידך והולך ותן לה למ"ד הולך כזכי וכי' עד דדלמא חזרה עכ"ל הרי דכ"ז שלא עשה שליחותה ליכא למימר שיזכה עבורה משום זכין [לאדם שלב"פ] דדלמא הדרא בה ורק אם עשה בשליחותה נהי דהדרא בה לא מבטל השליחות במחשבתו אבל עכ"פ זכות אין הוא לה לומר שזוכה עבורה מטעם זכין [לאדם שלב"פ]

היוצא לנו מזה דהדין פשוט שיוכל שוב השליח הזה להיות שליח להולכה ולהוליך להאשה הגט בלא פקפוק וכן כ' הטור ז"ל סי' ק"מ וז"ל והבעל ג"כ לא עשהו מש"ה כיון שאמר לו הולך כמה שאמרה נמצא שאין כאן שליחות כלל אפי' נמלך אח"כ להוליכו אינו כלום כיון שלא בא לידו בתורת שליחות עכ"ל משמע הא אם בא לידו בתורת שליחות אפי' נמלך בינתים כשר ולכן בנ"ד דעדיף טפי ממעשה דריב"ש דהתם השליח נשבע בפירוש דקבלו לקבלה והי' כוונתו בזה דתתגרש בזה לבד ולא לתנו להאשה ואפ"ה מהני אח"כ אם נתן לה הגט ומכ"ש בנ"ד דהוא שיקר להאשה שקבל עבורה גט ובו נתגרשה וכי נימא בשביל זה שחזר משליחותו דלמא לא חזר כלל רק רצה לדחותה ואח"כ באמת יביא לה הגט והמעיין בפ"י יראה להדיא דזה לא הוי ביטול שליחות כלל ואפי' להט"ז שמחמיר יותר מדאי בזה ודבריו לא זכיתי להבין כלל בסי' ק"מ ומ"מ בנ"ד גם לדידי' כשר להיות שליח להולכה. ועל דבר העדות שאמר מעיקרא א"י עדותך אם נתן אמתלא נאמן כמבואר בש"פ ח"מ וברמ"א ז"ל [סי' כ"ט סעי' א'] ובב"י נתן טעם דא"י לאו כפירה היא ובנתן אמתלא נאמן והנה התומים ז"ל [שם] מקשר ארמ"א ז"ל דבשבועה ודאי לא מהני אמתלא דא"כ משכחת לה (השבועה) [השביעם] חמשה פעמים לפני הב"ד דחייבים באם נתנו אמתלא לדבריהם ואמאי אמרינן בר"פ [שבועת העדות דף ל"א ע"ב] דלא משכחת לה רק בחוץ לב"ד ולענ"ד לק"מ דהנה רש"י ז"ל פי' בשבועות ד' ל"א ע"ב במתני' וז"ל ד"ה הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות אלו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הן שיב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאין יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתקו בראשונה כפירה היא שוב אינה ראוייה להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה וע"כ כי כתב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתיב דשבועות דחוץ לב"ד שהיו משביעין שיבואו לב"ד ויעידו לא יצא לבטלה וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען עכ"ל (אבל בממ"נ) [א"כ ממ"נ] אם יש להם אמתלא ולא (זה הקד"ב) [א"ה אולי צ"ל הוי זה כפירה] א"כ הרי מושבעין ועומדין דזה לא הוי כפירה משא"כ חוץ לב"ד אפי' אם כפרו יכולין לחזור ולהגיד הוי שתי שבועות דחלוקות הן כיון שיכול לחזור ולהגיד ועפי"ז ל"ק קו' עבוה"ג [סי' ג'] על הרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' שבועות שכתב דחוץ לב"ד חייב משום ש"ב] מנשבע חוץ לב"ד דחייב חמשה הלא אינו רשאי לחזור משום שבועתו וא"כ אינו חייב רק על הראשונה דאם כפר בראשונה שוב אינו ראוי להעיד דעבר על השבועה ולפמ"ש א"ש דחוץ לב"ד מהני אמתלא ולא הוי חדא שבועה כיון שגם אלו כפר יוכל לחזור בה א"כ שבועות חלוקות הן ודו"ק. אמנם בתשו' האלשיך ז"ל חלק על הב"י בזה ורמזה הש"ך ז"ל [שם ס"ק וא"ו] הגם דאין לזוז מפסק הרמ"א ז"ל מ"מ אמרתי עוד דבנ"ד כ"ע מודים דיוכל לחזור ולהגיד דהנה כ"ז. שלא נחקרה העדות בב"ד יכול לחזור [כמבואר בטור סי' כ"ט] וז"ל הב"י [שם סי' כ"ט] וכן כ' הר"ן בתשו' סי' מ' אל תחשוב שכשתפסו זה הלשון אם עד שלא נחקרה עדותן ומשנחקרו שבא בדקדוק גמור ותלמוד ממנו שאף בד מ דלא בעי חקירה ודרישה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן כיון שלא נחקרה עדותן שזה בודאי אינו שכיון שנגמר עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו הרי הגיד ושוב אינו חו"מ והנה בנ"ד דעדיין לא נכתב הגט כלל ואינו בעולם בודאי יכול לחזור ולא מצאנו מאן דפליג ע"ז דכ"ז שלא נחקרה עדותן כפי הצורך ולפי הזמן דיכול לחזור והגם שבתומי' הש"א דעת התוס' בפסחים [דף י"א ד"ה זה ידע] דיכול לחזור בתוך הדו"ח עצמה וז"ל התומים סי' כ"ט ס"ק א' (קשה) דבפ' בן סורר ומורה כו' יליף הגמ' דאזלינן בד"נ בתר רובא מהא דמקיימינן דברי העדות באחד אומר בשנים בחדש וא' אומר בשלשה דזה יודע בעיבורו כו' ולא אמרינן הני סהדי מכחשי אהדדי והקשו התוס' דלמא בזו הטעם הואיל וכוונו ימי השבת ותירצו לולא דאזלינן בתר רובא אחד אומר בשנים בחדש ואחד בשלשה הו"ל מכחשי אהדדי וכי הדר מכווני ליום השבת הו"ל חוזרין ומגידין [הרי דהתו' ס"ל דאף בתוך דו"ח א"י לחזור בהם] עכ"ל והנה אחרי מחילות אלף פעמים אשתמיטתי' מיני' אז התוס' בשבועת העדות דז"ל ד' ל"ב ע"א ד"ה בתוך כ"ד ש"ר פי' רק שיתחילו כ"ד ש"ח אעפ"י שלא יהיו הכפירות תכ"ד וא"ת אמאי שני חייב לימא אני לא עשיתי כלום שכפר הראשון כבר ואילו הי' חוזר בו תכ"ד גם אני הייתי חוזר בי תכ"ד ואומר ר"י וכו' עכ"ל הרי משכחת חזרה דהעידו תכ"ד [וא"כ בלא"ה לכאורה קשה קו' התוס' דמנ"ל לדייק דאזלי' ב"ר דילמא משום דהדר כיוונו באיזה יום וכשהי' בתכ"ד דיכולין לחזור עכ"ה] ואולם התוס' בפסחים (ד' י"א ע"ב ד"ה זה ידע) כוונה אחרת להם דהנה ז"ל [שם] ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר מהכא דאזלינן בתר רובא בד"נ דרובא טעו בעיבורא דירחא דאם לא אזלינן בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וזה אומר בשלש מיד הו"ל מוכחשין וכי הדר מכווני ליום א' הו"ל חוזרין ומגידין תדע דהא א' אומר בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה אעפ"י שמכוונין ליום א' ולא אמרינן דטעו בשני עיבורין דבתרי עיבורי לא טעו אינשי דחשבינן להו חוזרין ומגידין נלע"ד דכוונתם כן דהנה התו' שם [דף י"ב] ד"ה באיזה יום הקשו למה להו חקירות דאיזה יום [כיון דכבר כיוונו בכמה בחודש ותירצו וז"ל א"נ נ"מ לאחד אומר בב' בחדש וא' אומר בג' כדפרי' עכ"ל. והנה אם אמרינן דלא אזלינן בתר רובא ודאי אין צריך כלל לחקור באיזה יום בשבוע ואי כדי לקיים עדותו [כשיכחיש עצמם