דברי חיים חלק א קפב

דאמר מי דמי וכו' ולדברי הרמב"ם דעיקר כוונת המתרץ דאין כוונת הבעל לבטל הגט רק לשליחות הוי להגמ' למימר שאני הכא דאינו מבטלו לגט והא דמאריך בלישנא התם דיבור ודיבור הוא שפת יתר ואינו שייך לכאן כלל יעויין דבריהם. והנלע"ד די"ל דיש להרמב"ם ראי' נכונה מהש"ס גופא שמביאו הרמב"ן והרשב"א וכל קושיות הנ"ל יתישבו. דהנה הרמב"ן והרשב"א בעצמם הביאם פר"ח גבי שמא פייס [בגיטין דף י"ח ע"ב] היינו [דהחשש הוא שמא] ביטל ואי דאמרינן לר"נ דחוזר ומגרש בו חילקו דקודם החתימה יכול לבטל ובאמת לכאורה מה חילוק בין קודם החתימה או לאחריו דקשה ג"כ וכי יוכל לבטל מה שכבר כתב וא"ל דכוונת דבריהם דהוי כמו שביטל שליחות הסופר והעדים וכמו שכתב הרמב"ן בפ' חזקת [דף מ' ע"ב] מביאו ב"י ז"ל [בר"ם קל"ד] דז"א דהתם בשביטל קודם הכתיבה אבל לאחר הכתיבה מה מהני הביטול מה שנכתב כבר וא"ל דכוונתם הוא מטעם מודעה זה ליתא כמבואר מתוך לשון הרמב"ן אשר הביא בסמוך וגם דא"כ מאי פריך לי' [שם] לריב"ל הא אמר ר"ל [לא הכשיר ר"ש וכו'] חיישינן שמא פייס דילמא ציוה לבטל מודעות ומשמעות לשון הגמ' שם דליפסלו לגט גופא. ולכן נ"ל דזה כוונתם דז"ל הרמב"ן ז"ל [שם בגיטין ור"ח ז"ל כתב שמא פייס וביטל הגט וא"ת והא קיי"ל חוזר ומגרש בו בשלמא התם אינו חוזר ומגרש אבל כאן שהוא נותנו לה למאי ניחוש (א"ו) [א"ל] כי אמרינן חוזר ומגרש בו ה"מ כשנחתם משום דלא אתי דבורא ומבטל מעשה אבל כל זמן שלא נחתם לא מעשה הוא ואתי' דבורא ומבטלי דבורא ומסתבר דאי אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד יום פ' בטל הוא בטלין ואינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס ובטל הגט שהיא חתימת העדים שיחתמו בה בטלה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי ליחתום וליגרש בו לעולם. והנה לכאורה מובן מפשטא דכיון דלא חתמו בו עדים הוא רק דיבור. אך אאל"כ דא"כ מאי ומסתבר וכו' דקאמר הא סגי לי' בזה דכתב דעד שלא חתמו העדים הוי דיבור ויתר דבריו הוו מיותרים לגמרי כמבואר למעיין. וגם קשה דר"ל [שם בפ' האומר הנ"ל מבואר דרק דיבור בלבד] הא דיבור עם קצת מעשה הוי כמעשה ואינו יכול לבטל והכא אליבא דר"ל קיימין [א"כ אף בלא החתימה עכ"פ כמעשה דמי] ולכן נ"ל דזה כוונתו דהנה מבואר בב"י ז"ל [בסי' קכ"ט בשם הרשב"ץ] (דאם) דקודם שנחתמו העדים עדיין לא עשו שליחותן ויכולים לכתוב אחר. ובאמת הב"ש [שם ס"ק וא"ו] כתב דזה דווקא למאן דס"ל ע"ח כרתי. אבל למ"ד עמ"ס כרתי נגמר שליחותן משעת כתיבה ובאמת נלפע"ד כיון דעכ"פ צריכין עדים מפני תיקון העולם ופסול לכתחלה כ"ז שלא עשו כראוי לא עשו שליחותן וכעין שמבואר בר"ן [גיטין דף ס"ג ע"ב] גבי נפאוותא וכתב תפאתה דיכולין לכתוב שטר אחר הגם שאינו רק פסול דרבנן מ"מ מקרי לא עשו שליחותן וכמבואר בג"פ באותו סי' כן ה"נ גם למ"ד ע"מ כרתי כיון דמפני תיקון העולם צריכים עדים כ"ז שלא עשו שליחותן כהוגן יכולין לכתיב גט אחר ולא עשו שליחותן. וא"כ כל כי האי גוונא לא הוי מעשה כלל רק דיבור כיון דעשייתן עדיין אינו כלום והא ראי' שיכולין לכתוב אחר אם ירצו ואפי' לשיטת הפוסקים דא"צ שליחות בכתיבת הגט מ"מ לענין זה מקרי עשו שליחותן לענין לכתוב גט אחר כמבואר זה בפוסקים וגם לענין שטרות כן כמבואר באו"ת סי' מ"א ומ"ג א"כ ש"מ אם גמרו הגט הוי עשייתן עשוי' ואין יכולין לכתוב אחר וכיון דבלא חתמו יכולין לכתוב אחר א"כ לא הוי עשייתן כלום וודאי לא מקרי רק דיבור אך דמ"מ אכתי קשה לר"ל דהוי דיבור עם קצת מעשה וס"ל לר"ל [בפ' האומר הנ"ל] בכה"ג דא"י לחזור לזה מפרש הרמב"ן ז"ל דכיון וודאי הא מסתבר שיכול לבטל קודם (הכתיבה ו)החתימה שלא יחתמו והא וודאי אם מפייס עם אשתו מבטל שלא יחתמו העדים כלל וכיון שלא ניתן לחתום בוודאי לא הוי מעשה כלל בשלמא קודם שביטל חתימת העדים הגם שלא עשו שליחותן דתלי' עדיין בחתימת העדים מ"מ הוי קצת מעשה אבל כיון שדיבור של [חתימת] העדים כבר בטלה לא הוי רק דיבור לחוד דהמעשה כליתא דמי דהא אינו עומד להחתם כלל וזה היטב מפורש בדברי הרמב"ן ז"ל ומסתבר דאי אמר וכו' כל גט שאכתוב יהא בטל אינו כשר עד שיבטל דבריו הילכך חיישינן שמא פייס וביטל כדרך המתפייסין וכו' ולא יהא ראוי ליחתם ולגרש בו א"כ וודאי לא הוי אפי' קצת מעשה רק דיבור בעלמא וזה לפענ"ד ברור כוונתו. וזה נמי כוונת הרשב"א בגיטין וז"ל עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור ה"נ כל שבטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי לי' סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא יעד שלא חתמוהו מודה ר"ל דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכ"פ אינו חוזר ומגרש בו ודר"נ בחתום לפיכך אעפ"י שבטלו אינו מבוטל לכ"ע ואפי' לר"י דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר עכ"ל עיי"ש הרי שכוונתו משום דיכול לבטל חתימת סהדי דהוי דיבור גרידא ממילא מבוטל לגמרי אפי' הכתיבה דהכתיבה כ"ז שלא חתמוהו אינו מעשה כלל ואם יבטל החתימה לא הוי אפי' קצת מעשה כיון דאינו עומד לחתום וכדברי הרמב"ן ז"ל

והנה לפי"ז נ"ל דע"כ לא אמרינן דמשחתמו סהדי הוי מעשה רק למ"ד ע"ח כרתי או לשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דגם לר"א נמי ע"ח כרתי כמבואר בחידושיו ובר"ן ז"ל [בפ' המגרש בסוגי' דג' גיטין פסולין] בארוכה שיטתם. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל לפי מה דמפרש הר"ן ז"ל כוונתו שם דעידי חתימה לא כלום הוא רק כשנותנו להאשה הוי כעידי מסירה וא"כ שפיר גם לאחר חתימתם לא מקרי מעשה דהא עד שלא חתמו לא הוי מעשה ומה שחתמו לא הם עשו המעשה רק בשעה שנמסר הם במקום עמ"ס וא"כ מעולם ליכא מעשה עד שיתנהו ליד האשה ונהי דלענין אם יכולין לכתוב גט אחר מקרי עשו שליחותן כיון דכבר עשו מה שציוה להם מ"מ לענין דמקרי מעשה דנימא בי' לא אתי דיבור ומבטל מעשה זה וודאי לא מקרי מעשה דלאו כלום עבדי דקודם שחתמו העדים לא עשו ולא כלום וחתימת העדים למ"ד עמ"ס כרתי לאו כלום הוא רק בשעת מסירתו וא"כ שוב לא הוי רק דיבור ואתי דיבור אחר ומבטלו לפיכך שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כיון דבגמ' גבי שמא פייס מוכח דגט לאחר כתיבה יכול לבטלו כשיטת הר"ח ז"ל ממילא לאחר חתימה [נמי] כן הוא דהחתימה לא מעשה היא לשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק. ועפ"י דברינו אלה יתישבו כל הקושיות על הרמב"ם ז"ל דהנה צריך להבין מ"ש דלענין עשי שליחותן לכתוב גט אחר אמרינן לאחר החתימות העדים אינם יכולים עוד לעשות גט אחר ומ"ש לענין ביטול אמרינן דלאו מעשה הוא הא אם אינה מעשה יוכלו העדים לחזור ולכתוב אחר כרצונם דלא עבדו עדיין מעשה דלשיטת הסוברים דאין צריכין שליחות בגט אינו רק מטעם כיון שכבר עשאו מה ששמעו מפי הבעל ואין יכולים לעשות מעשה אחר ואם נימא דלאו מעשה עבדו בכתיבה וחתימה רק דיבור למה לא יכולין לעשות גט אחר אולם לפי מה שמבואר בג"פ [סי' קכ"ה ס"ק ד'] לתרץ על הא דאין העדים רשאים לעשות גט אחר מחמת חומרות והלא אם נאבד רשאים לכתוב גט אחר משום דלאו למינקט בכיסתא צוה לכותבו ה"נ אם אינם רוצים ליתן להאשה מחמת חומרות יהיו רשאים לכתוב גט אחר מטעם הנ"ל דבכי למינקט בכיסתא כתבינהו ומתרץ דבאמת אם העדים רוצים להחזיק הגט לעצמם ולצור עפ"י צלוחית יכולים לכתוב גט אחר ורק אם נפסול משום חומרות יתירות. באמת לפי דעתם אין זה פסול וכשר ליתן להאשה ורק שהם רוצים לצאת ידי המחמיר מש"ה כבר עבדו שליחותייהו ויע"ש כוונתו מבוארת דהיכי דבאמת אינו רוצה ליתן גט זה להאשה יכולין לכתוב אחר אבל היכי דגם גט זה כשר לדעתם ויכולין לגרש בו אין רשאים לכתוב אחר דכבר עבדו שליחותייהו וא"כ א"ש נמי מה דיכול לבטל הגט לאחר החתימה ולא הוי מעשה משום כיון דמבטלו מבטל הנתינה וכיון דאין דעתו ליתן להאשה לאו מעשה איכא כמו גבי עדים אם רוצים שלא ליתנם יכולין לכתוב אחר כנ"ל ומש"ה א"ש מה דאמרינן דגיטא גופא מי קא בטל דאינו מכוון רק לבטל הנתינה משום דאם לאו דביטל הנתינה גוף הגט מקרי מעשה ואינו בטל בדיבור רק דכיון דבטל הנתינה ממילא ליכא מעשה ויכול לבטל גם גוף הגט וא"כ שפיר אמרינן [שוב באמת] דאין כוונתו בסתמא רק לבטל הנתינה של השליח כיון דקי"ל דגילוי דעתא בגיטא לא מהני א"כ כיון דהנתינה של השליח לבדו [ע"כ מתכוין להיות] בטל ועל גוף הגט י"ל שלא ביטל שפיר אמרינן דאין כוונתו על הגט ולא קשה קושית הר"ן ז"ל דיותר משתמע לישנא דבטיל על גוף הגט מעל ביטול השליח דזה ליתא דהא אינו יכול להיות ביטול גוף הגט בלתי אם נימא דביטל השליחות ומש"ה א"ש נמי מה דקאמר הש"ס התם דיבור ודיבור הוא וכו' דהכי קאמר כיון דהכא הוי מעשה כתיבת הגט ואינו יכול לבטל רק אם נימא דביטל הנתינה מלתתו לאשה והדר הוי כתיבת הגט רק דיבור כיון דכן גיטא גופא מי קא בטיל דילמא באמת לא נתכוון רק [על] נתינת השליח ואי דהלשון משתמע יותר על ביטול הגט זה לא הוי רק גילוי דעת דלא מהני בגט ודו"ק. אך כ"ז אחר הכתיבה והחתימה אבל אם ביטלו קודם הכתיבה לא מהני לשיטת הרשב"ם בפרק חזקת [דף מ' ע"ב] והרמב"ן ז"ל בפרק הנ"ל השיא גם דעת הרמב"ם ז"ל לדעתו דלא מהני הביטול קודם הכתיבה רק מטעם מודעא והסכים ג"כ לזה בתירוץ הראשון ורק שכתב שיש להחמיר ולומר דביטל