דברי חיים חלק א קעא

יש לדקדק בדברי הראשונים בזה. אך פשט לשונם בלשון הש"ס משמע דממך הוי מוכח מתוכו [אבל אם אינו מוכח] גם בשטרות פסל ר"מ ויותר נ"ל אפילו לר' אליעזר דלא בעי מוכח מתוכו מ"מ אם העדים צריכין עדיין בע"פ להעיד איזה דבר להחזיק השטר אשר לא מוכח משטר גופו הוי רק עדות בע"פ ואין לו דין שטר כלל ומנא אמינא לה מהא דכתב הרשב"ם ז"ל [בב"ב] דף קע"ו ד"ה הכי גרסינן ושאני התם וכו' כשנכתב השטר נכתב כדי למוסרה בפני עדים שיהי' עידי מסירה במקום חתימה הלכך כיון דלר"א עידי מסירה כרתי כאילו נחתמו בתוך השטר דמי וכו' משמע מזה באופן דאפי' אם חתמו ולא הוו ידעינן חתוך השטר ורק שצריכים להעיד בע"פ זה לא מקרי שטר ומש"ה בשני יוסף בן שמעון [שלוו מאחר] דאינו מוכח מתוך השטר מי לוה זה לא מקרי שטר גם לר"א רק דווקא גבי גיטין דלא בעי רק בשעת מסירת הגט כשר לר"א בשני יוסף בן שמעון אבל בשטר דבעי לראי' אם לא נוכל לידע מי הוא הלוה עד שיעידו עדים בע"פ לא הוי שטר כלל ולא דמי להא דשני יוסף בן שמעון דמוציאין שטר על אחר דהתם שיעבד עצמו מתחלה למי שיוציא כנ"ל. ומש"ה שפיר כתב הבית יוסף בח"מ סימן מ' דבעינן שיאמרו זה שהעדנו עליו ולא מהני עידי מסירה ודו"ק. ולא כמו שכתב התומי' להקשות עליו יעו"ש. ויש לישב בזה דברי הרשב"ם ז"ל שפי' [בב"ב שם דף קע"ב ע"א במתניתין אין מוציאין זע"ז משום שיאמר לו החזרתי לך שטרך כשפרעת לי ובגמ' [דף קע"ג] אמרינן בהדי' טעם אחר משום כותבין שטר ללוה בלא מלוה ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת טעם הרשב"ם ז"ל אינו מספיק דהא אמרינן ביבמות [קט"ז ע"א] כיון דשמי' כשמו לא מפקיד גבי' וא"כ למה לא קרעו כשהחזירו מש"ה באמת עיקר הטעם כמו שאמר בגמ' משום כותבין שטר ללוה בלא מלוה ורק דלטעם הגמ' אם איכא עידי מסירה מהני דהא הם יעידו שמסרה הלוה למלוה והוי כמו עידי חתימה לתנא ברא דאין כותבין ללוה בלא מלוה (ולמה) [ולזה] כתב הרשב"ם דמ"מ יטעון החזרתי לך כשפרעת ואני הייתי המלוה ואי דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' זה אינו דמה [הי'] לו לירא הא לא יוכל לגבות בלא עידי מסירה והא לפ"ד דהוא המלוה א"כ לא יהי' עידי מסירה ואי דהא עדים בפנינו ומעידים שחבירו הוא המלוה מ"מ כיון שצריכין שוב להעיד ע"פ ולא מוכח מתוך השטר הוי רק עדות בע"פ ולא מקרי שטר כלל ולפ"ד שזה נכון מאד באם צריכין להעיד בע"פ אינו שטר כלל. וכן מוכח מהא דקי"ל כתב ע"ג דבר שיכול להזדייף דאינו כשר רק לאלתר כמבואר בח"מ סי' מ"ב והיינו משום שצריכין להעיד בע"פ אז אין לו דין שטר כלל והיינו כל שלא סגי דבורם שאמרו שנמסר לפניהם רק צריכין להעיד עוד בע"פ שלא נעשה בו זיוף או מי הוא הלוה אין לו דין שטר כלל. הארכתי בדברים האלו הגם שאין בו נפקותא לדינא לנידן דידן מחמת שראיתי בתומי' כמה דברים אשר תמוהים בעיני לפי קט שכלי לכן הארכתי לפרש הסוגי' כאשר חנני השם

היוצא לנו מזה דהיכא דלא כתב שמה בפירוש רק מה שכתוב בהדי' את מגורשת ושארי לשונו' דלר"מ פסול כיון שאינו מוכח מתוכו לשיטת התוס' אבל לר"א שפיר מקרי כריתות וכשר מן התורה. אבל אם לא כתב שמו זה פסול גם אליבא דר"א וזה שרצינו לבאר בחילוק הראשון. ועתה נבוא לחילוק השני. אם יש לה שני שמות וכתב א' מהן לפי מה דמשמע מהר"ן ז"ל וראשונים בפ' הזורק [דף פ' ע"ב] לא הוי רק פסול מדרבנן הגם שפני יהושע ז"ל כתב באותו הסוגי' [שם דף פ' סוף ע"א] דגם להר"ן ז"ל לפעמים פסול מדאורייתא כמבואר בפ' השולח ובאמת בפ' הזורק גופא באות' הסוגי' כתב הר"ן דהוי רק מדרבנן אך גוף הקושי' של התוס' יו"ט שמביא שמה הפני יהושע ז"ל לק"מ וכוונת הר"ן ז"ל דמתניתין בכל גוונא מיירי בין בשינוי שמו ממש ובין כתוב שם גליל ביהודא וזה פשוט אבל אם כתב שם גליל ביהודא כשר מן התורה כדמשמע מפשט דברי הר"ן ז"ל שמה ובפ' השולח [דף ל"ד] וכן מבואר בדברי רבינו אשר ז"ל דרק משום תקנה עשה כן רבן גמליאל לכתוב כל השמות ולא מדינא. אולם בחידושי רמב"ן פ' השולח כתב וז"ל אפי' מודה נמי פסול כיון שאין שמו של מקום אשתו נזכר בגט פסול הוא דבעי שמו ושמה ואין זה שם המובהק שלהם משמע דמדינא פסול. ולכאורה לא ידעתי מה פסול דאורייתא שייך בזה דאי משום כריתות זה שפיר מקרי כריתות ובאמת שמו היא כן עכ"פ באיזה מקום ולמה יגרע שם המקום שאין יודעין בו וכי צריכין כל בני המקום להכיר המגרש ואי משום דאינו מוכח מתוכו חדא זה מקרי מוכח כמבואר בתוס' פ' כל הגט [דף כ"ד ע"ב ד"ה בעדי] וגם הרמב"ן גופי' ס"ל דלא בעי מוכח מתוכו ולכן נ"ל [דס"ל] להרמב"ן ז"ל דזה לא מקרי ספירות דברים אם כותב שם שאינו ניכר כאן בשעת הנתינה. אך קשה לי ע"ז כיון שכותבין מקום עמידות הסופר והבעל א"כ הוי שפיר ספירות דברים (דמה) [דזה] שבאותו מקום הכתיבה נקרא ראובן גירש לאשתו ומה לנו בזה שאנשי המקום [הנתינה] אינן מכירין אותו בשמו אך לזה י"ל כיון דמדאורייתא לא צריך מקום עמידת הסופר והבעל וקודם תקנת ר"ג אפשר שלא היו כותבין כלל וגם אם כתבו כיון שלא צריך לכותבן אין מעידין העדים ע"ז כלל כמבואר בתוס' [גיטין דף פ' ע"א ד"ה ושם] והוי כאלו לא כתב שם מקום כלל ומש"ה לא נקרא ספירות דברים כלל דמשמע בגט שזה ששמו כן כאן הוא מגרש ושמו כאן אינו כלל [כן] וכיון שאינו מוכח מתוך הגט מי הוא הבעל המגרש אין זה כריתות כלל. ואפילו לר"א פסול כמו שהוכחתי לעיל באריכות אולם לאחר תקנת ר"ג שהוצרך לכתוב שני השמות ומתחזק בתרי שמא שפיר צריך לכתוב שם מקום עמידת הסופר כדי לכתוב השם שנקרא שם לפי שיטת ר"ת ז"ל דקיי"ל כוותי'. א"כ אם כתב שם מקום הכתיבה לחוד שפיר מקרי ספירות דברים וכשר מן התורה. והתיישב לפ"ז תשו' רבינו אשר [כלל ט"ו סי' ד'] שכתב וז"ל. אבל לא התחזק בתרי שמא שאינם יודעים במקום הנתינה שיש לו שם אחר במקום הכתיבה [אין צריך לכתוב וכל שום אוחרן וחניכה דאית לי'] דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו וכו'. שנתקשו בו כל האחרונים כמבואר בב"י [סי' קכ"ט]. ולפי מ"ש א"ש דכיון דאם ידוע לנו במקום הנתינה שיש לו שם אחר וא"כ מן התורה הגט כשר בין אם יכתבו שם מקום הכתיבה או הנתינה כיון דהעדים צריכין לדקדק על מקומו דהא אתחזיק בתרי שמא וכנ"ל. וא"כ שפיר מקרי כפירות דברים וכריתות באיזה שם שנכתב ועיקר החשש רק משום לעז. לכן צריך לכתוב שם מקום הנתינה ועל שם מקום הכתיבה דמתקרי. אבל אם אינם יודעין שיש לו שם אחר דאז אין צריכין מן התורה לכתוב מקום כתיבת הגט. וא"כ לא הוי ספירות דברים כלל. כיון שאינו מוכח בגט מי הוא המגרש וצריך לכתוב מן התורה רק שם של מקום הנתינה ולכן אין צריך לכתוב וכל שום על שם מקום הכתיבה בשלמא כשאתחזק בתרי שמא דאז מן התורה כשר באיזה שם שיהי' כנ"ל ורק משום חשש לעז צריך לפרט שניהם שם הנתינה מקרי שם המובהק ושם מקום הכתיבה יוכלל בוכל שום. אבל (באמת) [באם] אינו ידוע שיש לו שני שמות אזי פסול מן התורה אם לא יכתוב שם מקום הנתינה דשם עיקר הכריתות וכנ"ל וא"כ אין צריך לכתוב שם מקום הכתיבה אפילו בוכל שום. ובפרט לשיטת ר"ת ז"ל פסול אם כתוב בוכל שום ואין לו רק שם אחד זה הי' נראה לי לכאורה לפרש דברי רבינו אשר ז"ל. אולם מדברי הטור ז"ל נראה שלא מפרש כן דברי רבינו אשר ז"ל ולדידי' עיקר הוא שם הכתיבה שיודעין בו ולא איכפת לנו מה שיש לו שם במקום אחר אם אינו ידוע לנו וכן כתב גם הר"ן ז"ל וכן מורים פשט דברי ש"ע. כמבואר בס' גט פשוט. וא"כ לפ"ז יצא לנו בחילוק השני דכשר מן התורה אם כתב שם אחד מהן ורק משום תקנה צריך לכתוב שניהם והיכא שלא נודע לנו אוקמוהו אדינא וממילא לנידן דידן כיון דמקום הכתיבה לא היו יודעין רק ששמה רחל לאה הגט כשר. אולם באמת ע"ז לחוד אין לסמוך להכשיר דהא מבואר דעת ס' התרומות וסייעתו דלדידי' פסול אם לא כתוב שם מקום הנתינה אפילו אם לא ידעה בו במקום הכתיבה וכן מכריח מהרש"ל ז"ל ובס' גט פשוט כתב זה לספיקא דדינא וגם כי נראה לומר דגם לדברי הר"ן ז"ל ורבינו אשר והטור ז"ל דהיינו דווקא אם נקראת האשה כן באותו מקום כמו שכתבו הראשונים שלפעמים גם האשה הולכת עמו ומשתנית שמה. אבל באם עפ"י טעות שכתבו מכאן ומספר הגט ששמה רחל לאה זה לא מקרי נתחזקה בשם זה. וזה אשר נסתפקתי בחילוק הג' אם מקרי זה נתחזק אם ידוע ששמה כן. או דבעינן נתחזקה לקרוא בשם זה שם במקום הכתיבה. אולם מדברי מהרש"ל משמע ומבואר דאם נשתנה מחמת חולי (ידוע) [יודיע] לבני מקום הנתינה ומביאו בבית שמואל [סי' קכ"ט ס"ק ל"ד] אלמא דבהודעה לחוד במקום ההוא גם שלא נקרא כן שם בשם ההוא כשר. וכן נראה מדברי רבינו אשר והר"ן ז"ל שכ' הר"ן ז"ל [בפ' השולח] לדחות דברי היש מפרשים שם. וכתב שם דזה מקרי אתחזק מה שיודעין כאן שיש לו שם במקום אחר אפי' אין קורין לו באותו השם ולא יודעין מה הוא וגם רבינו אשר ז"ל כתב וז"ל [בתשו' הנ"ל] אבל לא אתחזק בתרי שמא שאינן יודעין במקום (הכתיבה) [הנתינה] שיש לו שם אחר במקום (הנתינה) [הכתיבה] א"צ לכתוב וכל שום. והקשה הב"י [שם בסי' הנ"ל] דא"כ משמע אבל היכא שיודעין בני המקום הנתינה מהשם שבמקום הכתיבה גרע טפי וזה ליתא דאדרבה כש"כ כשיודעין בו