דברי חיים חלק א קסט

כינוי אבל אם כותבים שניהם בפירוש [ר"ל שכותבין שני השמות בלא דמתקריא או מכונה כמו התם בפעסלין אסתר עכ"ה] להקדים בוודאי מקדימין שם שהרוב קורין אותו כי זה הוא העיקר רק המכונה כותבים על שם החול להודיע כי זה אינו רק שם כינוי אבל לא שמות העצם הגם שרוב קורין אותו מ"מ אינו שם העצם רק כינוי שקורין בין העכו"ם וא"כ (לפענ"ד) [לפ"ד] רמ"א ז"ל וודאי שראוי לכתוב בכאן נפתלי המכונה זימל וגם אפי' לדעת הב"י ולבוש אשר כתבו לילך בתר רוב [ע' ב"ש הנ"ל] ואחרונים הסכימו כן (ואם) [אם] חתימתו מכריח את הרוב או שנותן לו השם לאחר מילתו ואינו פי' לשם לילך בתר רובא. ולכן באמת הוי ראוי לכתוב לכתחילה זימל דמתקרי נפתלי מ"מ נלענ"ד דבדיעבד וודאי כשר הגט דלא מיבעיא לפי מה דמבואר בש"ע [סי' קכ"ט סעי' ב'] באם כתב שם הטפל (על) [ועל] שם העיקר דמתקרי כשר א"כ ה"ה אם כתב (על) [עליו] המכונה לא גרע. ולזה הסכימו הב"ש [שם בס"ק ד'] והרא"ש ז"ל וכל האחרונים. דבכה"ג הגט כשר עכ"פ לאחר הנתינה ולא כמו שראיתי באיזה תשו' מחכמי זמנינו דיש מקום לפסלו ובמחילה מכבודם אין לזה שורש ועיקר בראשונים ולא באחרונים אשר מימיהם אנו שותים כמבואר למעיין היטב בהסוגי' ורק דלפענ"ד בכה"ג שכתב המכונה אפי' אם לא נתן [עדיין] הגט כשר וכדי שיתברר הדבר היטב נציע סוגי' הש"ס בפ' השולח [ל"ד ע"ב] התקין ר"ג הזקן שיכתוב איש פ' וכל שום שיש לו. אר"י א"ש וכו' שלחו לר"ג בני אדם ההולכין משם לכאן שמו יוסי וקורין לו יוחנן היכן מגרשין את נשותיהן עמד ר"ג והתקין איש פ' וכל שום שיש לו מפני תיקון עולם. אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמא תני' כוותי' דר"א הי' לו שתי נשים וכו' עד שיגרש את אשתו ביהודא ושם דגליל עמו ואמרי נהרדעי רובא מרים ופורתא שרה כותבין מרים וכל שום דאית לה וכו'. והנה הרמב"ם ז"ל [בפ"ג מה' גירושין] לא הביא כלל החילוק דשני מקומות והוא דאתחזק ורק הביא היו לו ולה שני שמות כותבין שם הידוע ביותר וכל שם שיש לה כתב חניכתו וכו' כשר כתב שם [שאין ידוע] ביותר וכל שום פסול כתב שם אחר וכל שום אינה מגורשת ותמה עליו למה לא הביא החילוק דשני מקומות וגם מה שהפסיק באמצע הענין מן חניכה וגם בפירוש דבריו נחלקו המפרשים ובב"י [סי' קכ"ט] כתב שני דרכים לפרשו לדברי כולם קשה טובא על הרמב"ם דלמה פסול כשכתוב שם הטפל וכל שום דמאי פסול הוא זה הא שמו כתב בגווי' ומוכח מתוכו דהא וודאי דלא אתחזק אחר דאל"כ משלשין שמותיהם וא"כ כיון דליכא אחרינא על שם הטפל מכירין אותו ולמה פסלו הרמב"ם ז"ל ויעוין בתשו' הרד"ך מביא בספר נטע שעשועים שהרבה לתמוה בזה (והי"ש) והב"ש [ס"ק ג'] בחריפתו רצה לומר שם הטעם משום שהקדים השם הטפל ועשאוהו לטפל עיקר ולא ידעתי דמ"מ תקשה למה פסול והרשב"א ז"ל בתשו' לא כתב רק לענין לכתחלה שיש להקדים גם בכתיבה בפירוש שניהם אבל לענין [דיעבד] אינו מתברר הטעם לפסלו. ונלענ"ד דטעם הדבר כך הוא. דהנה הא וודאי משמע מסוגי' הנ"ל דר"ג רק מפני תיקון העולם תיקן אבל מד"ת כשר גם בלעדי תקנתו וכן מפורש בהדיא בתשובת הרשב"א ז"ל. והיינו בוודאי משום דבאמת קודם תקנת ר"ג לא הי' שום פסול גם אם לא נכתב (שום) [שם] מקום הנתינה משום דדרך העולם דמחמת (מכירין) [מרדין] או איזה הטעם (משום) [משנים] שמותיהם ומש"ה כתב הר"ן ז"ל בתשו' [סי' ל"ג] דשמם אינו סימן כלל ולא אזלינן רק בתר מקום הכתיבה ואם הוחזק שמו ושמה כך כשר כיון שכתב מקום הכתיבה ואם באמת שם שמותיהם כך ועידי המסירה יודעין זה שפיר ומוכח מתוכו לאיש אשר במקום הכתיבה נקרא כך גירש לאשתו ששמה כך (שמה) ורק משום לעז לחוד תיקן ר"ג הזקן שיהי כותבין שם מקום הנתינה משום דתיקון הוא לידע במקום הנתינה שהיא מגורשת בלא קלקול מש"ה תיקן ר"ג לכתוב שם מקום הנתינה אבל מד"ת אין לנו אלא שם שנתחזקו במקום הכתיבה וכיון שתיקן ממילא אם לא כתבו כן הוי שינוי גם למקום הכתיבה כיון דידעינן גם במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה וצריכים לכתוב עיקר שם מקום הנתינה א"כ גם להם איכא שינוי. אולם כ"ז אם יודעים כאן שיש לו שם אחר במקום אחר אבל אם אינם יודעים מזה הדרינן (לכולא) [לכללא] דד"ת דכשר בשם אחד לחוד ועפ"ז א"ש דברי הרא"ש ז"ל שכתב אבל אם לא אתחזק כאן בתרי שמא וגם בני מקום הנתינה אינם יודעים שיש לו שם אחר אין כותבין וכל שום והקשה הב"י [בסי' קכ"ט] ע"ז דהא מכש"כ אם יודעים שא"צ וכו' וגם הקשה על דבריו בתשו' [כלל ט"ו דין ד'] שכתב וז"ל אם אין [יודעים] במקום הנתינה שם אחר א"צ לכתוב וכל שום דמסתברא איפכא ע"ש בב"י ולפמ"ש א"ש כשאין יודעין במקום הכתיבה משני שמות א"צ לכתוב רק במקום הכתיבה ורק אם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום כתיבה א"צ לכתוב וכ"ש דהא מאי מהני וכ"ש הא לדידהו הוי זה שם אחר וע"כ צריך למסמך נפשו (על) אד"ת א"כ למ"ל וכש"ו. וגם אם כתבו וכ"ש לא מהני מידי כיון דהוי לדידהו כשם אחר אבל כשיודעים מהני עכ"פ לשיטת הרא"ש דס"ל אם כתבו על העיקר וכ"ש כשר בדיעבד כך היא שיטת הרא"ש ז"ל בסוגי' זו כמבואר למעיין דלא כתורת גיטין שכתב איפכא דכוונת הרא"ש ז"ל הוא באם לא ידעו במקום הנתינה משם אחר במקום הכתיבה כותב שם של מקום הנתינה ולפעד"נ כמ"ש וכן מוכיחים פשט דברי הרא"ש ז"ל שם בפסקיו ובתשובותיו

אולם בתשו' פ"י להרב המג"ש זצ"ל נראה דהבין ג"כ בדברי הרא"ש זצל"ה כהתו"ג ז"ל והספר אינו כעת ת"י לעיין בו וכ"ז לשיטת הרא"ש והר"ן ז"ל דס"ל דגם אם יודעים רק (כל) שיש לו שם אחר הוי הוחזקו בתרי שמא. אולם הרמב"ם ז"ל נ"ל דס"ל כשיטת הי"מ ז"ל שהובא בר"ן ז"ל דבאם ידעו שיש לו שם אחר ואינם יודעין בו ממש זה לא מקרי אתחזק ורק כשיודעי' שמו ממש וא"כ אם יודעים כאן שיש לו שם במקום הנתינה הוי כמו פורתא שרה ורובא מרים דהא עכ"פ יודעים גם כאן משם האחר ולא גרע הא דכל בני הכתיבה קוראין אותו כן וידוע לנו כאן במקום הנתינה ממעוטין שקורין אותו כך וא"כ להרמב"ם ז"ל כל הסוגי' בחדא מחתא הוא דבמתניתין אשמועינן תקנת ר"ג שכותבין וכש"ו משום תקנות לעז ואח"כ אשמעינן ר"א דהוא דווקא דאתחזיק בתרי שמא אבל בלא אתחזק כותבין רק השם אשר הוחזק לפנינו במקום הכתיבה והא דנהרדעי אשמועינן דבמקום אחד הדין כמו בשני מקומות דאזלינן בתר עיקר השם שיודעין בו ולכן כשכתב הרמב"ם ז"ל ואם יש לו שני שמות כולל בלשונם הן במקום אחד והן בשני מקומות כותבין השם היותר ידוע הוא מפני תיקון היינו מקום הנתינה כמבואר בהש"ס דאם יכתבו השם שאינו ידוע ביותר יהי' לעז למי שאין [מכירו] בו ורק משום חשש אין לפוסלה כמבואר בתשו' מג"ש. אך (אם מטעם) הפסול משום שלא נעשה כתיקון חז"ל ושינה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין אבל אם כתב חניכתו הגם לכתחילה לראשונה צריך עיקר השם ועל החניכה יכתוב וכש"ו אך בדיעבד כשר הגם (דכך) [דרק] מיעוטא קורין לו בהחניכה סתם חניכה הוא שם אשר ידוע לכל דזה אינו שם העצם ורק שיש לו שם אחר שם העצם וזה היא החניכה ויעויין בג"פ שם ומש"ה ליכא לעז דבשלמא אם רובא קורין אותו ראובן ומעוטא שמעון וכתב שמעון יש קלקול דהא לא ידעו בו רבים ששמו כן דמורגלו לקרותו בשם ראובן אבל בהחניכה הכל מכירין אותו בחניכה כזו דהא אין לו שם חניכה אחרת ומה שמרגלו לקרותו בשם העצם לא יטעו בשביל זה לאיש אחר דהא יוכל להיות שאיש כזה אשר מורגל בפני' בשם כזה יש לו אותו החניכה ומש"ה כשר בדיעבד אם כתב החניכה וכ"ש אבל אם כתב שם (שמה) [שא"י] בו וכ"ש פסול משום דיטעו לומר שאחר הוא דהוא לא ניכר להם בשם עצם כזה והואיל ואיכא לעז וגם שינוי ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין פסול בדיעבד וזה ברור לפענ"ד בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ עכ"פ זכינו לדין דגם לדברי הרמב"ם ז"ל אינו פסול רק משום שיטעו לומר אחר הוא כיון דהוא אינו ניכר להם בשם עצם כזה. וא"כ בגוונא דנ"ד דהי' לו לכתוב זימל דמתקרי נפתלי וכתוב נפתלי המכונה זימל (דבין כך ובין כך) ניכר להם דבין כך ובין כך שם זימל הוא [הכינוי] רק מחמת שהרוב קורין אותו כך וגם הונח לו שם זה בעת המולו הי' לו להקדימו בשביל זה אינו פסול בדיעבד גם לדעת הרמב"ם ז"ל עוד יש מקום לומר כיון דלא ידעו אז שהונח לו זה השם בעת מילתו אלא נתברר להם [אח"כ] זה לא עשו שלא כתיקון חז"ל והוא כשר כמבואר (בא"ז) [בתשו' א"ז] במג"ש והובא דבריו בס' נטע שעשועים [סי' פ"ג] והוא משיג שם על דבריו במה שכ' המג"ש (דעפ"י) [דאפי'] באם כתב מקום הנתינה לבד כשר מדברי התוס' יבמות [צ"א ב' ד"ה ת"ש שינה] דכתבו שם התוס' על הא דאמר ר"א שינה שמה מאי הוי לי' למיעבד הי' לכו לאקרי גיטא ופירשו התוס' דשינה השם היינו הי' לו שני שמות וזה לא הוי כ"כ פשיעות במה שטעתה ומתרץ הגמ' דהוי לי' לאקרי ולאסקא אדעת' ולפי דברי המג"ש קשה דהא הוא פשיעות גדול דהא אם כתב בגט שם של מקום הנתינה כשר לדברי המג"ש ובע"כ איירי שכתב שם של מקום (הנתינה) [הכתיבה] א"כ בוודאי ידעו מזה תיכף שאין זה שמו אלו תורף דבריו ובמחילה מכ"ת לא ידענא מאי קשי' לי' הא בהדיא מבואר שם בתוס' דהוי לי' לשאלה והיינו שבאמת כתוב שם (בגליל) [דמקום הכתיבה] והאשה יודעת מזה שיש לו שם אחר [במקום כתיבה] והיא סברה שכשר ועיקר פשיעות הוא מה שלא שאלה להב"ד וזה אין כ"כ פשיעות דהוי אומר מותר דאונס הוא ודו"ק: אולם באמת אין הנידון דומה לראי' דשם דבני מקום הכתיבה