דברי חיים חלק א קסח

מביאת פנוי' בעלמא לשיטת הרמב"ם [פ"י מה' אישות הל' א'] [א"כ] בהעראה אינו לוקה אבל אם נאמר שקונה בזו הביאה לשם נשואין א"כ הא קיי"ל דבעל אינו עושה ביאה שלא כדרכה והעראה דילי' כגמר דמי וא"כ שפיר מקשה הר"ן ז"ל הא כיון דאם נימא דקונה אותה הוי ביאה כדרכה ולוקה ואם נימא דאינו קונה אינו לוקה דעל העראה ושלא כדרכה אינו לוקה הוי לן למימר (דאלמנה) [דאינו] קונה אותה כדי שלא יהי' ביאת איסור ומש"ה הוצרך שם בקידושין לתרצו דאם בעל לשם נשואין אינו לוקה אך שם בכתובות דהיחוד הוא האיסור ומה דהוי הוי לא אמרינן דלא מהני: אך באמת מדברי הר"ן ז"ל משמע דלאו מטעם מקח שנעשה באיסור אתי עלה דמי לא סגי לי' למימר בהדי' בקושי' אמאי יקנה הא הוי מקח שנעשה באיסור דלרבא לא מהני והוא מביא ראי' אחרת מיבמות מאמר דאיסורא דלא קנה גם קשה הא באמת גלי קרא דקידושין אף שנעשים באיסור קונים וה"ה נשואין באיסור דכ"ש הוא לכן נראה לומר טעם אחר בזה והוא בשום לב עוד להבין דברי הש"ס ביבמות [דף כ"ט ע"ב הנ"ל] דקאמר מאמר דאיסורא לא קנה אמאי הא גלי קרא דקונה קדושי איסור ולכן נראה דקידושין או נשואין דאיסור אשר הם קנינים חלוטים ומבוארים שהם קניני תורה שפיר גם שנעשים באיסור קונים דגלי קרא כנ"ל אולם ביאה שנעשה נשואין דלא מצאנו שיהי' קנין או מאמר ביבמה דגם לב"ש אינו קנין גמור כמבואר בח"ר [שם] שגם ב"ש ס"ל הקרא דביאה גומרת בה ולא כסף ורק מיתורא דלקיחה ילפי שגם כסף עושה קצת קנין ומשמע להו ולקחה בכסף ועושה קצת קנין ויבוא עלי' לגמור הכניסה והנה כיון דליכא קנין גמור גם שעושה קצת קנין היינו דווקא בהיתר אבל באיסור לא ומש"ה מאמר דאיסורא לא קני דליכא קנין גמור מש"ה מקשה הר"ן שפיר דה"ה בביאה על ארוסתו כיון דלא מצאנו בהדיא שיהי' ביאה קנין ורק מסברא ילפינן כיון דחופה דהוא צורך ביאה קונה מכ"ש ביאה דקונה וע"ז שפיר י"ל שאני חופה דהוא לצורך ביאת היתר קונה אבל ביאה באיסור באמת לא קנה ומש"ה בכתיבות גם דהוא עביד איסורא מה שנתייחד עמה בעודה בנידתה מ"מ חופה דהוא קנין מפורש גם שהיא באיסור קינה כיון דמהני קנין ממילא גם אם נעשה באיסור קונה דגלי קרא בלא יחלל דאין חילוק בין היתר לאיסור אבל ביאה לשם נשואין להס"ד דלא משכחת רק באיסור י"ל דלא הוי קנין כלל ודמי למאמר דאיסורא כמו שהקשה הר"ן ז"ל וק"ל. וא"כ כיון שנתברר דבקנין מוחלט חופה קונה גם באיסור א"כ מאי טעמא דשמואל דס"ל דחופת פסולין אינה חופה ונ"ל לומר כך דהנה יש לדקדק דקאמר חופת פסולין אינו חופה ולא קאמר שאינו קונה רק דאינ' חופה לכן נ"ל דסברתו כך הוא דהנה ענין החופה מבואר שאין דבר ידוע דווקא יחוד או שארי דברים כמבואר בפוס' ובב"י [סי' ס"א] בשם העיטור דכ"מ לפי מנהגו והיינו דהחופה אינ' מבוארת בהכתוב ורק דמצאנו בקרא דנערה בתולה וכו' חילוק בין ארוסה לכנסה לחופה כמבואר בכתובות בפ' נע"ש [דף מ"ח ע"ב] ש"מ דיש דבר ממוצע בין אריסה לבעולה ולמדו חז"ל דזה הוא דבר אשר הבעל מקרב לארוסתו בדברי חיבה כ"מ לפי מנהגו לזה נקרא חופה יעיין בבית מאיר. שדבר זה כעין סטימתא דהיא מנהג התגרין. והנה זו פשוט דפסול שנתייחד עם כהנת או שעמד עמה תחת החופה שלא לשם נשואין דלא פסלה מכהונה. ורק אם עושה היחוד לשם חיבת נשואין דמשום איקרובה דעתה פסלה כמבואר זה בש"ס הנ"ל וכו'. וא"כ שפיר אמר שמואל דחופת פסולין אינה חופה וטעמא הוא כך. דבשלמא בכשירה דעתו לבוא עלי' בהיתר ואין איסור בדבר כלל תיכף משעה שנתייחדו נעשה ביניהם קירוב הדעת אשר לזה קראו הכתוב חופה שקונה אותה אבל פסולה שאסורה לו גם כשנכנסה עמו לבית הסתר מ"מ מסתמא לא יעבוד האיסור (ולא אמרינן בזה הן הן עדי היחוד בפרט שלא לשם בעילה נסתרה) ויתחרט מלעשות איסור ביאה וא"כ לאו חופה היא כלל. ולא מקרי זה כלל חופה. אולם רב ס"ל דל"ש ורק כיון דחזינן העומד ברשע וחפץ בפסולה משום איקרובי דעתו לגבה הוי חופה וזה הוא דבר שתלוי בסברא ואלו ואלו דברי אל"ח

והנה לפ"ז א"ש דרמב"ם פוסק כרב דקיי"ל כוותי' באיסורא וא"כ חופת פסולה הוי חופה לענין שתפסול כהנת מתרומה אבל לענין קנין בעינן דווקא שתהי' חופה הראוי לביאה ורק לענין שתפסול מתרומה סגי בלא קנין רק משום קירוב הדעת לחוד ולשמואל ס"ל דזה לאו חיבה ואקרובי דעת הוא ולא חופה אבל לרב ניהו דאינו קונה אבל מ"מ שם חופה היא ומש"ה נפסלה מתרומה דבי אבי'. ועפי"ז מיושב לי מה דהוי קשי' לי טובא על (רש"י) [רב ששת הנ"ל] דמייתי ראי' ממתניתין דלא שטית ארוסה. ומאי ראי' היא הא מבואר בסוטה [דף כ"ה ע"א] פלוגתא דר"א ורבינא גבי בעל שמחל על קינוי אחר סתירה (דמחל) [אי מהני מחילה] וא"כ מאי ראי' משם דחופת פסולין חופה דלמא לעולם אינו חופה משום דאינו ראוי לביאה ורק התם ראוי לביאה משום דמצי מחיל לקינוי אלא לפי מ"ש א"ש דהא דבעינן הראוי לביאה הוא משום קנין אבל לאפסולי בשם חופה בלא קנין נמי פסולה ולזה היא ראי' דחופה בפסול עכ"פ חופה. דאי נימא כשמואל דבפסולי לאו קירוב הדעת מקרי כנ"ל א"כ בסוטה כיון דבאמת לא מחל על (קנין) [קנויו] לא הוי הסתירה של חופה חיבת נשואין רק יחוד בעלמא מדלא מחל לה ואפ"ה נתייחד עמה ש"מ דלא (דעתה) [דעתו] הוי לחיבת נשואין א"ו ש"מ דחופת פסולין נמי הוי חופה משום קירוב הדעת כרב וכיון דנקרא חופה שוב ממילא בסוטה קנה אותה לגמרי דחופה הוי גם אם לא היתה ראוי לביאה מקרי חופה כרב וא"כ שוב ממילא הוי חופה הראוי דבאמת ראוי' היא אותה חופה לביאה דאם ירצה ימחול לקינוי ודו"ק היטב כי נכון הוא. עכ"פ ממילא שמעינן לדידן דפסקינן כרב דיש חופה לפסולות גם שאינן קונות משום שאינן ראוין לביאה מ"מ שם חופה עליהן ונשואה מקרי מכ"ש חופת נדה דשם נשואין עלי' וראוי לכתוב בגיטה אינתתי וגם בלא זה כיון דרוב אחרונים הסכימו לשיטת הרמב"ם ז"ל מסירה לבעל היינו אם החופה הי' בבית הבעל קנה לכל הדברים ולא משום מחילה כדברי הב"י רק משום קנין א"כ בלאו כ"ז בנ"ד כיון שהיתה החופה בבית בעלה מקרי מסירה ושם נשואין עלי' וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל וודאי דראוי לכתוב אנתתי וגם לדעת המרדכי [בפ' משילין] וסייעתו דס"ל דאין לאלמנה חופה נמי הדין כן. דהנה הא דמבואר בב"ש [סי' נ"ה ס"ק ב'] דלהרמב"ם ז"ל בעינן ביאה ממש באלמנה ליתא דמוכח בהדי' מדברי הש"ס דבאלמנה נמי סגי ביחוד בלא ביאה דהנה הא וודאי דבעולה כאלמנה דמי' כמבואר לכל המעיין בדברי הפוסקים וא"כ אמאי שותה אם נסתרה בלא ביאה דהא ממ"נ אם נבעלה א"כ בעולה היא ולא קנתה החופה והוי ארוסה עדיין ולא קרינן בי' תחת אישך ואין המים בודקין אותה א"ו ש"מ דמאן דס"ל דבבתולה בעינן יחוד גם באלמנה סגי ביחוד והתוס' והמרדכי ז"ל דס"ל בבתולה חופה כ"ש בעינן באלמנה יחוד אבל יחוד לעולם סגי (לכן) או דנימא גם לדידהו ניהו דלא קנה אותה באלמנה ביחוד מ"מ שם חופה עלי' כמבואר בשעה"מ בשם חד מרבוותא הגם דבאמת לשון הפוסקים דכתבו דאין לאלמנה חופה משמע דלא שייך באלמנה כלל חופה אולם גם לזה י"ל דעכ"פ נשואה מקרי דלא גרע ממסירה לבית בעלה דאל"כ תקשי עלה מש"ס הנ"ל. וגם מכמה מקומות אשר גם בלא ביאה מקרי נשואה כמבואר למעיין בבית מאיר ובשעה"מ ובהפלאה באורך שהנראה מדברי כולם שהשיטה המחוורת שעכ"פ נשואה מקרי ולא צריכה שוב לחופה אחרת ולא ביאה לשם נשואין רק ממילא נגמרה החופה הראשונה וא"כ ראוי לכתוב לכתחילה אנתתי

שנית מה שנסתפקו בכתיבת שם זימל נלענ"ד דבדיעבד כשר הגט וא"צ גט שנית דהנה לפי הכלל אשר מסר לנו זקיני הגאון (מהרא"י) [הרמ"א בסי' קכ"ט סעי' ט"ז] זצ"ל דבשם עברי ושם לעז כותבי' המכונה לעולם על שם העולם [ומקדימין השם שנשתנה ע' ב"ש סקל"ב] ל"ש אם נשתנה מחמת חולה או מחמת ד"א. א"כ בוודאי הי' מהראוי לכתוב כאן נפתלי המכונה זימל לכתחילה ומה שהב"ח ז"ל [בתשו' סי' צ"ה] רצה לחדש דבשם כינוי ששינו לשם עצם כותבים דמתקרי כבר מחו לי' מאה עוכלא כמבואר בתשו' גאוני בתראי [שם סי' ג'] וגם באחרונים ראיתי שבאותה מעשה הצריכו לגט אחר שלא כדבריו ז"ל. ומה שהקשה (הב"ח ז"ל והרמ"א) [הב"ש שם ס"ק ל"א על הרמ"א] זצ"ל דגבי פעסלין ואסתר מקדמינן שם פעסלין גם שהוא חול ע"ש. ומתוך כך האריכו האחרונים הג"פ (והתוס') [והתו"ג] לחדש דבר דבאם אינו פירש שם העברי אזלינן בתר רובא. ולענ"ד פשוט דטעם הרמ"א זצ"ל דשם עברי עיקר אצלינו כי שמות החול שמות העכו"ם נינהו וכמבואר בגמ' [גיטין י"א ב'] ישראל שבח"ל וכו'. וא"כ מש"ה כותבים על שם העברי העיקר ועל שמות החול המכונה להורות דחביב עלינו שמות הקודש וכן ראיתי בתשו' גאוני בתראי [הנ"ל] בשם מג"ש ז"ל באמת ונהנתי שכוונתי לדעתו הרמה וא"כ מש"ה לענין המכונה שפיר כותבין המכונה על שם החול בין שרוב או שמיעוט קורין אותו ובכל ענין להורות שחביב לנו שמות הקודש מש"ה כותבין על שם החול המכונה להודיע שזה אינו שמותינו רק