דברי חיים חלק א קנ

אלא ע"כ דלא כנ"ל דאל"כ הק"ל למה נקיט רש"י דבממונא בתנאי' קאי וגם דבעיל לשם קידושין כנ"ל וע"ז כתב דיש לתרץ באמת קו' הר"ן על אופן אחר דכוונת רש"י אדרבא לומר דמש"ה לא נוכל לפרש באמת דלענין הקדושין מחל להתנאי כיון דע"כ בממונא בתנאי' קאי א"כ מקפיד ע"כ גם המחילה לא מהני דיהי' ברירה וע"כ רק הטעם משום דמקדשה עתה וכיון דעכ"פ צריכה גט לרב אף אם נאמר דביאה נשואין עושה שוב באמת לא הו"ל ב"ז כסברת המחבר דבידה לעשות שיגיע לה כתובה ודו"ק] אך באמת י"ל לתרץ קו' זו דזה כוונת רש"י דבממון בתנאי' קאי היינו לפי מה שהקשו האחרונים על הר"ן ותוס' [בד"ה לא תימא] שכ' דמש"ה מהני מחילה דהתנאי הי' רק אם יקפיד ואם לא יקפיד תהיה מקודשת גם שלא יתקיים התנאי הא מבואר בתוס' גיטין [כ"ה ע"ב] דגם בתנאי כזה שייך ברירה וא"כ בתנאי שהתנה אם לא יקפיד תלי' הדבר בברירה וכיון דקיי"ל אין ברירה למה מקודשת אם ימחול התנאי והעצי ארזים מאריך בזה ובאמת לק"מ דדבר שהוא בשב ואל תעשה לכ"ע אמרינן ברירה כמבואר בר"ן גיטין והכא הוי שב וא"ת אם לא יקפיד ומש"ה מקודשת אך כיון דלענין כתובה פטור משום דבתנאי' קאי א"כ חזינן שמקפיד ולמה מהני המחילה לענין קידושין וצ"ל כמו שמבואר בשיטה מקובצת דהוי כמו שהתנה אם יכניסנה תהיה מקודשת ולפ"ז כיון דתנאי תלוי במעשה שוב לא אמרינן ברירה וא"כ זה כוונת רש"י לא תימא אחולי אחלי' ע"י ביאתו אינו מקפיד ומקודשת למפרע ורק שמקדשה בביאה כיון דלענין ממון בתנאו קאי א"כ חזינן שמקפיד ורק דצ"ל דדעתו היה אם יכניסנה זה לא אמרינן דאין ברירה אבל אם לא היה לענין ממון בתנאו קאי היתה ממילא מקודשת מקידושין הראשונים דכוונתו היה אם לא יקפיד והתנאי בשב וא"ת ורק כיון דלענין ממון בתנאי' קאי א"כ הרי מקפיד ואי דנימא דהתנאי היה אם יכניסנה תהיה מקודשת זה לא מהני דאין ברירה ועפי"ז מיושבים דברי הטור דבסי' ל"ח כ' שא"צ עדים בשעת ביטול התנאי ובסי' ל"ט כ' דצריך עדים בקדשה ע"ת וכנסה ולפמ"ש א"ש דבשאר התנאים כבסי' ל"ח שמחויב ע"י מחילה גם הכתובה אמרינן דהתנאי היה אם לא יקפיד דבשב וא"ת יש ברירה אבל במומין כבסי' ל"ט דלענין הכתובה בתנאי' קאי ע"כ צ"ל דהתנאי היה אם יכניסנה תהיה מקודשת וכיון דתלי' במעשה שוב אין ברירה ולהכי אינה מקודשת רק מעכשיו צריך עדים

היוצא לנו מזה בנ"ד ודאי אדעתא דהכי לא קדשה באם יהי' לה מום גדול כזה ולא מחית נפשי' אספיקא דלמא תתרפא ורק אם יש בה מום כזה לא קדשה וא"כ ל"מ לסברת התוס' והרא"ש ז"ל בסי' מ"ד בודאי אינה צריכה גט אלא אפי' הרמב"ם ז"ל מודה כנ"ל כמו שהארכתי נהי דאין להחליט הדבר להוציאה בלא גט אבל מ"מ אין שום חומר על הבעל לתת גט בע"כ או לישא אחרת גם הסברא מאיסא עלי סברא טובה היא ולכן יכול להוציאה בע"כ בלא כתובה או לישא אחרת כ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עד יסכימו עמי עוד בעלי תריסין: סימן מט

שאלה אשה אחת לאחר לידתה אמרה לבעלה שטבלה ודר עמה ואח"כ נתוודע הדבר עפ"י הבלן ששקר הדבר וגם האשה הודה בעצמה שלא טבלה אך מתחרטת מאד ואמרה שהי' איזה סיבה מה שעשתה זאת ועד הנה לא נשמע עלי' דבר והיתה צנועה תמיד ובעלה רוצה לגרשה והאשה אומרת כי תמות אם יגרשנה וגם יש לה כמה בנים זה תורף השאלה

הנה לפי מה דמבואר בגמ' סוטה [דף כ"ה ע"א] דאיבעי' דלא איפשטא אם רשאי לקיימה בעוברת על דת וכתבו הראשונים דמספיקא לא כייפינן לי' להוציא וגם יש שאמרו שנפשט האיבעי' מהא דקיי"ל בעל שמחל על קינויו קינויו מחול ש"מ שרשאי לקיימה גם שעברה ע"ד וכן פסק הרמב"ם ז"ל והש"ע וז"ל הש"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ס ד' ואם רצה לקיים אותה אח"כ אין כופין אותו להוציאה מ"מ מצוה עליו שיוציאנה עכ"ל. והנה לכאורה יש להסתפק דע"כ [לא] פסק הש"ע דמצוה לגרשה [רק] בלאחר התראה דמפסדת כתובתה והיא בכלל עע"ד ורק דמ"מ אין כופין אותו לגרשה בזה שפיר נהי דאין כופין אותו אבל מ"מ מצוה לגרשה כיון דהיא עע"ד אך בלא התרה בה י"ל דאינה בכלל עע"ד ואין מצוה כלל לגרשה די"ל דלא תעבור אחר התראה. אך באמת ז"א דזה ברור דאין התראה להבחין אם היא יודעת האיסור דהא ודאי כל הנשים יודעות שנדה אסורה ובודאי דהבעי' בגמ' [שם] אי עע"ד בעי התראה לא משום שיכולה לומר שוגגת הייתי דבודאי היכי דמצינו לומר שלא היתה בקיאה בדין לא אבעי' לי' כלל ופשיטא שצריך התראה וכבר האריך לברר זאת בתשו' מעיל צדקה סי' ס"א ורק עיקר האבעי' היה גם אם יודעת מהאיסור ורק כיון שלא התרו בה אינה מפסדת כתובתה ולכן באמת דעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים (ס"ל) שצריך להתרות בה שתפסיד כתובתה אם תעבור כמבואר בש"ע [שם] והטעם דילמא אם יתרו בה תחזור. והנה לברר דבר זה נבאר דברי הש"ס ורש"י ז"ל דז"ל הש"ס סוטה (כ"ה א') איבעי' להו עוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה מי אמרינן כיון דעע"ד היא לא בעיא התראה א"ד תיבעי התראה דאי הדרה בה תיהדר בה כו' יעו"ש ופירש"י שם וז"ל עע"ד יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמרי' בכתובות דיוצאת שלא בכתובה צריכה התראה שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה התראה דבלאו התראה מיפסדא עכ"ל ומכאן רצה הב"ש ז"ל [שם ס"ק י"ז] לדייק דבשימשתו נדה דהוא דת משה א"צ התראה דלא קמיבעי' לי' רק עע"ד יהודית אבל דת משה שהוא מדאורייתא א"צ התראה והקשו עליו כל האחרונים הרי היחוד אסור מה"ת ואעפ"כ הוא בכלל האבעי' אם צריכה התראה כנראה מפשטות הסוגי' [שם]. ובאמת לפע"ד לק"מ דהחילוק לרש"י ז"ל הוא בזה דעברה עד"מ הוא בענין שהכשילתו לבעל כגון שימשתו נדה או האכילתו שא"מ בכה"ג י"ל כיון שהכשילתו הפסידה כתובתה אך בשארי דברים אפי' שהוא מה"ת כמו יחוד שאין נאסרת ע"י היחוד לבעלה משום זונה ולא הכשילתו לבעלה מעולם דאין אשה נאסרת על בעלה רק ע"י קינוי וסתירה ורק מה שעברה היא ע"ד בזה לא הפסידה כתובתה דהרי בעוברת על שארי איסורי דאורייתא מה שלא מישך שייך להכשיל לבעל ולא לבני' בודאי אינה מפסדת כתובתה כמבואר ברא"ש ז"ל והביאו האחרונים ח"מ ז"ל [והב"ש שם ס"ק א'] וא"כ כיון דכל מה שמפסדת כתובתה הוא בדת משה מה שהכשילתו או בדת ישראל מה שחיישי' לפירצות ע"י מנהגה תזנה והאיבעי' היא בעע"ד אם צריכה התראה ופירש"י דספיקת בעל האבעי' הוא רק בדת יהודית משום שאכתי לא הכשילתו להבעל ורק שחיישינן שלא תבא לידי מכשול בזה בעי התראה שמא תחזור עתה ולזה שפיר פשיט לי' מיחוד נהי דיחוד אסור מדאורייתא מ"מ באיסור דידה שעברה לא איכפת לן להפסידה הכתובה ולבעלה לא הכשילה לע"ע דלא חיישינן שנבעלה בהך יחוד רק חיישי' שלא תזנה ובזה מהני התראה כמו בדת ישראל דמ"ש אם הוא איסור תורה או מנהג בנות ישראל אם אכתי לא הכשילתו לבעל בשניהם י"ל דלחשש אלהבא מהני התראה שלא תעבור מעתה אבל בהכשילתו באיסור כגון מאכילתו שא"מ דכבר הכשילתו י"ל דבזה לא צריכה התראה דכבר הכשילתו ובזה א"צ למ"ש המעיל צדקה ז"ל בח"ר שם ודברי רש"י לכאורה נכונים וזה ג"כ כוונת התוס' ביבמות [צ"ח ב' ד"ה בש"א] מה שנתקשה בהם בספר הפלאה [בק"א סי' קט"ו]. אך באמת מבואר בראשונים דגם במאכילתו שא"מ וכה"ג צריכה התראה להפסיד הכתובה ויעוין במאירי בסוטה כתב להדיא כן ובאמת הדבר נכון מצד הסברא דכיון דבמה שכבר עברה הגם שהכשילתו לבעלה לא בשביל זה נקנסה הכתובה דהיכן מצינו זה להפסיד ממון בהכשיל לחבירו באיסור ולכן מצד הסברא גם במאכילתו שא"מ וכה"ג אין מפסדת הכתובה רק משום שחיישי' שתכשילו לעתיד וכ"נ מדברי ר"מ ור"י [בכתובות ע"ב א'] שהמציאו תקנה במאכילתו שא"מ ורק רבנן אמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה ופירש"י דחיישינן שלא יוכל הבעל להזהר אלמא דגם במאכילתו שא"מ הטעם הוא משום שלא יכשל בה הבעל להבא וא"כ שפיר אינה מפסדת הכתובה בלא התראה דבלא התראה י"ל אם יתרו בה שתאבד הכתובה תתירא לעבור. ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל שגם רש"י ז"ל מודה לראשונים דגם בדת משה בעי התראה ורק ע"כ בהאבעי' פי' כן היינו למאי דאכתי לא איפשט לן אם מותר לקיימה עע"ד דהנה לכאורה אם אסור לקיימה למה יתן לה הכתובה הא היא נתנה אצבע בין שיני' לאסור עצמה