דברי חיים חלק א קמח

שאומר שאביו נותן לו הנדן דלמא הוא משלו או יש לו תחת אביו משלו ויוכל להוציאו בדין עכ"פ בעשה מעשיו במהירות בייש בת ישראל וחייב קנס אך מה שטען שהיה לו מדובר בפירוש ע"מ שירצה אבא בזה הוי כטוען תנאי היה ואינו נאמן נגד שטר מבורר וישבע שכנגדו. אך עכ"ז באם נראה לעיני הבד"צ שבאמת אין לו כלל ואביו אינו מרוצה בשום אופן והוא לא במרד עשה זאת שהיקל בכבוד אבי המשודכת ובתו יש להקל קצת כפי ראות עיני הבד"צ אך לא יצא נקי מדמי בושת עכ"פ. ומה שרצה מעלתו לומר שיקל דעתו דסגי לי' בהכי שהשליש כמ"ש מהרש"ל ז"ל כבר נדחו דבריו ויעויין בט"ז ז"ל [סי' נ' ס"ק י' בא"ה] ובפרט בנ"ד כ"ע מודים שחייב די"ל דזה עשה רק מפני האונס שיארע אשר לא יתחייב בקנס יתחייב מחמת השלישית כמבואר בפוסקים: סימן מח

שאלה אחד נשא בתולה ולא יוכל לבא עלי' מחמת שרחמה אטומה ונשתהא הדבר הרבה שלא דרו ביחד עי"ז ועתה האשה טוענת שהיתה אצל רופאים ונתרפאת שיוכל מעתה להזדקק לה ורוצה לדור עמו והוא טוען שמאוסה בעיניו ע"י מה שנעשה לה רפואה ע"י רופאים בחתיכת בשרה ורוצה לפוטרה בגט בלא כתובה

תשובה מקודם נחקורה ונשובה לראות באם לא הי' רפואה למכתה אם היתה צריכה גט או לא. דלפ"ד התוס' כתובות דף ע"ב ד"ה ע"מ שכ' וז"ל דתנן בריש יבמוה וכולן שנמצא איילונית צרותיהן מותרות משמע אפי' מדרבנן לא בעי גט וכו' עד וצריך לחלק בין איילונית לשאר מומין וכ"כ בריש יבמות וגם הרא"ש כ' שם כן דאיילונית אינה צריכה גט בלא הכיר בה אפי' מדרבנן. ובהרמב"ם פ"ד מהל' אישות הל' יו"ד כ' וכן איילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים ומשמע דאיירי בין בהכיר בין בלא הכיר [בה] וכ"נ מדברי הטור סי' מ"ד דלהרמב"ם אפי' בלא הכיר בה הוי מקודשת גמורה ועיין בלח"מ פ' הנ"ל והמחבר [סי' מ"ד סעי' ד'] הביא דברי הרמב"ם בסתם ודברי הרא"ש בשם י"א ומשמע שם מדברי הח"מ והב"ש דאיירי בלא הכיר [בה] וא"כ באם לא הי' לה רפואה ג"כ היתה צריכה גט מדאורייתא לדברי הרמב"ם והמחבר ולהרא"ש לא היתה צריכה גט כלל אך באמת כל האחרונים תמהו על הרמב"ם בזה שלפי המובן מדבריו בלא הכיר בה מקודשת גמורה והשבות יעקב [בח"א סי' ק"א] כ' בהדיא כן דלהרמב"ם באיילונית מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות דכמה אנשים נושאים נשים שאינם ראוין לבנים ובאמת זה נגד גמ' ערוכה פ' בן סורר ומורה [דף ס"ט ע"א] וז"ל הש"ס שם ובדיני נפשות (מי) [לא] אזלינן בתר רובא והתנן א' אומר בשנים בחדש וכו' ש"מ דאזלינן בתר רובא א"ר ירמי' מדפתי אף אנן נמי תנינא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכו' ואם בא עלי' א' מכל העריות [כו'] מומתין עלי' ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית ננהו. הרי להדיא דבלא הכיר בה אינה צריכה גט ולפי מאי דמבואר בס' (הפלאה) [המקנה בק"א סי' מ"ד] שכ' סברת הרמב"ם היא דמש"ה מקודשת דאיירי שהי' בה מקצת סימני איילונית והוא ידע מזה ומש"ה היא מקודשת כיון דכבר הוי לי' ידיעה קצת דהרמב"ם לשיטתו דלא מקרי איילונית רק כשיש בה כל הסימנים ומקצת הסימנים ידועים לכל קולה עבה יעו"ש בדבריו בסי' מ"ד ולפ"ז יכולין לומר גבי קטנה כיון דאין ניכר שום סימן בקטנותה שפיר פריך הגמ' אדעתא דהכי לא קדשה דלא ידע שום סי' מסימני איילונית אך דוחק לומר דהרמב"ם איירי דוקא בידע קצת הסימנים וגם צ"ע מנ"ל להרמב"ם לחדש זה כי ידוע דרכו ז"ל שאינו כותב דבר שאינו מפורש בש"ס רק בלשון יראה לי. לכן נראה לפע"ד שדברי הרמב"ם ז"ל מוכרחין עפ"י הש"ס וירושלמי והנה אמרינן בכתובות דף ק"א גבי מתניתין ממאנת ושני' ואיילונית אין להן כתובה וכו' אמר שמואל ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להן תנ"ה נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותי' אין להן מנה ומאתים אבל תוספ' יש להן. ומפרש הרמב"ם ז"ל [בפ' כ"ד מה' אישות] (שני') וחברותי' היינו איילונית [יע"ש] וכן משמע באמת פשטות הסוגיא כמ"ש הר"ן ז"ל ובירושלמי [הובא בהה"מ שם] מבואר בהדיא כן א"כ כיון שיש לה תוספ' ודאי צריכה גט דזה דבר פשוט דבביאת זנות בלא קידושין אף שכ' לה תוספ' אין לה כלום כמבואר להדיא בחי' הרשב"א בסוגיא הנ"ל. אך באמת דבר זה טעמא בעי דלמה היא מקח טעות לענין כתובה ותנאי כתובה ולמה לענין תוספת לא יהא מקח טעות והר"ן ז"ל כ' מדלא בדק אחר הדבר כיון שהי' לו לבדוק בודאי נתרצה גם שהיא איילונית אולם אין זה יישוב דלמה לא נאמר כן גם לענין הכתובה ות"כ מדלא בדק בודאי נתרצה דמ"ש תוספ' מגוף הכתובה לענין הוכחה זו ובאמת הרשב"א ז"ל כ' על דברי הרמב"ם הלז והרי"ף והגאונים שאינו מבין דבריהם רק צריך לקבלם כי גדול דעתו מדעתינו. והנראה לפע"ד לומר עפ"י מה שנתבאר בתשו' מהרי"ו ומביאו ב"ש בסי' נ"ב וסי' צ' וסי' קי"ד דבחיוב לא אמרינן אומדנא והאחרונים הבית מאיר וכו' היינו דבעי אומדנא דמוכח טובא אבל סתם אומדנא הגם שבעלמא מהני בחיוב אמרינן מדלא התנה בפירוש אינו פטור מהחיוב יעו"ש א"כ י"ל דבאמת זאת הסברא פשוטה דאיילונית הוי מום במקח ואומדנא דאדעתא דהכי לא נשאה רק מחמת שהי' לו לבדוק אמרינן שנתרצה הגם שזה הדבר שנימא שהי' לו לבדוק וע"כ נתרצה אינו סברא חלוטה וכעין שאמרו אין אדם מפייס במומין מ"מ לענין התוספ' שהוא חיוב שחייב עצמו לא מהני רק אומדנא ברורה כנ"ל וכיון שכאן יש עכ"פ סברא לומר שנתרצה באיילונית מדלא בדק שוב אינו מוחלט בבירור האומדנא דלא על דעת איילונית כתב לה וכיון שאין אומדנא ברורה אין מבטל החיוב אבל ענין הכתובה, ות"כ שנתחייב בה ממילא שפיר אין מוציאין ממון מספק מהבעל דשמא לא נתרצה והחילוק ברור וכמעט מדוקדק בלשון הר"ן פ' אלמנה ניזונית שכ' וז"ל דאפי' איילונית אעפ"י שלא הכיר בה הי' מקח טעות אפילו הכי יש לה תוספ' כיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשב שמא תמצא איילונית וכו' כוונתו דבחיוב כיון שלא התנה לא הוי אומדנא ברורה לבטל החיוב אך לפ"ז צריכין לומר דהיא מקודשת גמורה דאם נימא דהוי רק ספק ורק לענין החיוב שמחייב עצמו אין מבטלין החיוב מספק [רק] מכח אומדנא ברורה כנ"ל והכתובה אין מוציאין מספק מחזקת הבעל ומקודשת היא ג"כ מספיקא ואם נימא כן קשה דהי' ראוי לפטור גם מהתוספ' דכבר כתבתי בשם הרשב"א דבמקח טעות דהוי ביאת זנות אין לה תוספת גם שכתב לה דאין תוספ' רק לאשה נשואה וא"כ אם נימא שהיא ספק מקודשת בלא הכיר בה אין מוציאין ממון התוספ' מספק נהי דבחיוב אין מבטלין רק באומדנא דמוכח טובא כנ"ל היינו רק במקום שהחיוב עכ"פ ברור שנתחייב עצמו ורק שיש אומדנא מסופקת כנגדו אמרינן דאין אומדנא מסופקת מבטל החיוב אבל אם גוף החיוב אינו ברור ומסופק אם התחיל כלל בודאי פטור דכללא היא דמספיקא אין מוציאין ממון וא"כ אם איתא דאינה צריכה גט רק מספק א"כ אין מוציאין ממון דלמא אינה מקודשת ולא התחיל החיוב כלל וע"כ צ"ל דבאמת היא מקודשת גמורה כסברת הר"ן ז"ל דהי' לו לבדוק ולא בדק כמו שמבואר כן גם גבי מקח בדברי הה"מ פ' (שביעי) [ט"ו הל' ג'] מהל' מכירה הגם שהמ"ל [שם] כתב שהרמב"ם חולק על היש מי שכתב שהביא הה"מ היינו לענין מקח אבל באשה סברא טובה היא מדלא בדק שוב מרוצה גם אם תהי' איילונית אך הגם דהיא סברא ורוב עכ"ז פטור מכתובה ות"כ דיכול לומר לא מחלתי כמ"ש שם כעין זה במ"ל בהל' מכירה הנ"ל אך בדבר חיוב שמחייב עצמו היינו התוספ' לא מבטלינן רק בדבר ברור כיון שעכ"פ החיוב בבירור דמקודשת גמור' היא לא מבטלינן החיוב מאומדנא מסופקת. עכ"פ מוכח מדברי הש"ס דבודאי מקודשת גמורה איילונית שלא הכיר בה מדחייב בתוספ' ורק שממון אין מוציאין היינו הכתובה ותנאי' כמו שאין מוציאין ממון ברוב ואין סתירה לזה מדברי הש"ס דסנהדרין דהתם אזלא הסוגיא אלו לא אזלינן בד"נ בתר רובא ואם אין הולכין אחר הרוב בודאי אינה מקודשת איילונית בלא הכיר בה דזה הוי מקח טעות ואי דלא בדק מ"מ זה לא הוי רק כעין רוב דהא אפי' ממון אין מוציאין מחמת זה ואם בד"נ לא אזלינן בתר רובא הוי [לן] לפטור הבא עלי' דדלמא לא מחל גם שלא בדק אך לפי מאי דמסקינן דאזלינן בד"נ בתר רובא הרי זו מקודשת גמורה ודברי הרמב"ם נכונים אדרבה לכאורה דברי הרא"ש תמוהים שפסק לענין תוס' כהרמב"ם והרי"ף שאיילונית שלא הכיר בה יש לה תוספת כיון שיש לה תוס' בודאי מקודשת כנ"ל וצ"ל להרא"ש ז"ל לחלק בין נשואין לקידושין דרק בנשואין אמרינן האי טעמא הוי לי' לבדוק ולא בקידושין ובהפלאה בק"א מסופק בזה מטעם אחר ולפע"ד הדבר נכון כמ"ש וב"ה אשר הנחני בדרך אמת: