דברי חיים חלק א קמו

בהוחזק הקול (בעדים) [בב"ד] מקילין בשבוי' גם מה שהשיג שם דמדברי הריטב"א מוכח דאיירי בלא הוחזק יעו"ש ואני תמה אקרא איך נעלם מעיניו הקדושים שכ' בקידושין [שם] דזה מה דהוי השבוי' בפנינו כמו שהוחזק הקול בב"ד ורק שכ' שם הריטב"א אם היה גם הוחזק בב"ד [הקול דעידי טומאה] בזה האופן לא היה מתיר בש"ס בתרתי לריעותא אבל בהוחזק לחוד מבואר בדבריו להדי' שמתיר בשבוי' [ע"ש היטב] אולם קו' הב"ש [שם בס"ק י"ג] על הרמב"ם קשה טובא ובפרט לפי דברי הריטב"א הללו שלא הוחזק הקול בב"ד ורק כיון דהשבויה בפנינו הוי כהוחזק וזה הי' לאחר ההיתר (באה השבוי') [באו שבויינהו] לב"ד וא"כ הוי כהוחזק הקול בב"ד לאחר ההיתר אבל אם יצא קול קודם ההיתר מנ"ל להרמב"ם להתירה והפ"י כתובות כ' דכן יראה מסוגי' דש"ס סוף גיטין דקול בעולה לא חיישינן ותמי' טובא דז"ל הש"ס שם דף פ"ט ע"א א"ר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא הוא דחזי לה כתנאי כו' ושם ת"ר בעולה אין חוששין לה נשואה א"ח ע"ש ופירש"י שם בד"ה לא הנחת כו' שיש אויבים מוציאים הקול בחנם ברמז מועט וא"כ הרי דלא מתירין רק מחמת ספק שאם לא נתיר לא יונח בת ישראל לדור עם בעלה דאין לך אשה שלא יוציאו אויבים קלא עלה והבעל לא ידע וכפי' רש"י ז"ל וא"כ בשבוי' דעכ"פ יצאה מחזקתה וצריכה היתר אין להתירה ביצא הקול קודם ההיתר והנה בס' הפלאה ועצי ארזים הביאו ראי' מש"ס קידושין הנ"ל (וא"כ הרי) [דהתם] יצא קול קודם ההיתר ור"ח מביא ראי' מהא דר' חנינא אלמא דר' חנינא התיר גם ביצא הקול קודם ההיתר ע"כ תורף דבריהם ולפעד"נ דגם מזה אין ראי' דהנה לכאורה קשה במאי דפליגי ר"ח ואביי ורבא אם חיישי' לקלא והא מסקינן [שם] בגיטין דאם יצא קול שנתקדשה בספק שוה פרוטה לא חיישינן לקלא דיאמרו קמו רבנן במילתא דלא הוי בי' ש"פ וא"כ למה חיישי כאן לקול הא יאמרו קמו רבנן במילתא דלא הוי ש"פ אך באמת אין הנישאין שווים גם שהלשון א' מ"מ שני ענינים הם התם בגיטין דמה"ת לן לחוש לקול לאסור אשה ולהוציאה מחזקת פנוי' בשביל קול בעלמא הלא אין דבר שבערוה פמ"ש אך מדרבנן חיישי' למראית העין שיאמר א"א יוצאת בלא גט ומש"ה אי איכא צד לתלות בו לא חיישינן כלל בשביל מראית עין דיתלו ויאמרו קמו רבנן במילתא ולא הוי ש"פ אך הכא בקידושי' דאתרע חזקת האשה בפנינו שנתקדשה בבירור ורק הספק הוא אם ש"פ וספק לנו דלמא איכא עדים בזה שפיר צריכים אנו מה"ת לחוש לספק כזה אם יוכל להתברר ולא שייך למימר דיאמרו קמו רבנן במלתא דלאו משום מ"ע חיישינן רק אנן לעצמינו צריכים לחוש ולברר הספק וע"ז הביא ר"ח ראי' מכתובות דגם שהי' קול דאיכא עדי טומאה והוי כהוחזקו דהא עדי שבוי' בפנינו ואתרע ג"כ חזקת הנשים האלו והי' לנו לחוש ג"כ דלמא הקול שיש ע"ט אמת ואפ"ה לא חש ר"ח ש"מ דא"צ לברר ספיקא כה"ג וחילקו אביי ורבא דהתם בשבוי' הקילו וכמ"ש התו' [כתובות כ"ג ד"ה עידי] דמחמת דמנוולי נפשייהו קרוב הדבר שלא יהי' ע"ט והיינו שלא אתרע חזקתה כלל בזה שהשבוי' לפנינו וכעין שאמרי' בגמ' וכי מה עשה לה ערבי הלז וכו' וכיון שלא אתרע חזקתה מש"ה לא חיישי' לקלא דהוי כמו קול יוצא אאשה דעלמא שאין חשש רק מפני מ"ע ובקלא כה"ג לא חיישי' ביצא לה שם בעולה וכמו שמחלק הגמ' בגיטין והגם שזו שבוי' בפנינו מ"מ לאחר ההיתר היא ככל אשה דלא אתרע חזקתה כי לא אתרע חזקתה בהשבוי' אך כ"ז לאחר ההיתר אבל קודם ההיתר שפיר אין ראי' להתיר דכיון שיצא הקול עכ"פ אין מתירין אותה ובכתובות הי' המעשה שנתחזק הקול לאחר ההיתר וכנ"ל ומה שהביא ר"ח ראי' מהתם להתיר גם ביצא הקול קודם ההיתר הוא משום דר"ח דלא מחלק דבשבוי' מנוולא נפשה ולדידי' גם שבויה אתרע חזקתה וא"כ גם בשבוי' הי' לנו לחוש ממש לקלא מדינא כמו בא"א ולא משום חומרא בעלמא ובזה אין ההיתר מעלה כלל דדלמא יש ע"ט דלא מהני גם אם התירוה אבל לפי מאי דמסקי אביי ורבא דבשבוי' הקילו ולא אתרע חזקתה כלל מש"ה אינו דומה לא"א דאתרע חזקת פנוי' שלה ומש"ה בשבוי' אין אנו אחראין כלל לחוש לקלא ואי משום מ"ע הלא כבר התירוה והרי היא כאשה דעלמא שאין חוששין ביצא לה שם בעולה אבל ביצא הקול קודם ההיתר אכתי אין לנו ראי' להתיר ולכן שפיר תמה ב"ש אהרמב"ם ז"ל וע"כ דהרמב"ם מוקי לי' להש"ס דהוי הוחזק בב"ד ממש הקול וקודם שהתירה וזה נגד הש"ס והתו' כמ"ש הב"ש ז"ל ובחנם הרעישו עניו האחרוני' ז"ל וא"כ לפי דברי הרמב"ם ז"ל צ"ל שבוי' שאני היינו דהוא איסור לאו וא"כ בנ"ד הי' ראוי להחמיר ואך הלא כבר הקדמנו שעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אם יכולי' העדים לחזור וא"כ שוב הוי רק כמו איסור לאו [כוונתו דמסתברא דספק דא"א לא חמור מלאו לענין זה כיון דאין בו ג"כ אי' מיתה] דאין לחוש לקלא ובפרט דהוי ס"ס ולכן נ"ל ברור דאין לחוש כלל. ויותר מזה מצאתי בשו"ת ר' בצלאל [אשכנזי] הנ"ל להתיר בכיוצא בזה ועפ"י הדברים שכתבנו יש לעיין בדברי המל"מ שהניח בצ"ע דברי מהרי"ט ז"ל וצ"ע: סימן מו

ע"ד השאלה באחד שהוציא קול שקידש בתולה אחת אשר נחשד עמה והוחזק בפי כל שזינתה עמו כמה פעמים והבתולה מכחשת אותו והביא ע"ז שני עדים שבפניהם קדשה ואמר אחד עדותו בבית הרב והי' שם הרב והרבה ב"א אך לא שאלו אותו בתו"ע ולא ישבו דיינים שיהי' בתורת הגדת עדות ורק שסיפר כן במעמד אנשים ובלא דרו"ח ואמר שקדשה לפניו ולפני חבירו והנה לאח"כ בא השני ואמר שלא הי' קידושין מעולם בפניו והשני הגיד עדותו לפני הבד"צ כד"ת ושוב לאחר ימים חקרו הראשון עפ"י בד"צ כדת וחזר מדבריו ואמר ששקר אמר אז מחמת איזה טעם אבל באמת שלא הי' קידושין כלל

תשובה מקודם נחקורה ונראה אם יוכל העד הזה לחזור מדבריו ולכאורה כיון שלא אמר בפני ב"ד יושבים לקבל עדות רק דרך הגדה בעלמא גם שהי' שם כמה אנשים והרב מ"מ הוי כמו חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהגיד וכ"מ קצת בב"ק דף ע"ה ע"א ברש"י ד"ה שלא בב"ד הוי וז"ל לא היו ב"ד יושבין לא מקום ישיבת ב"ד הוי אלא בשוק הודה לו עכ"ל וכ"מ מכמה ראשונים דזה מקרי חוץ לב"ד כיון שלא היו מוכנפים הב"ד לשאול ולקבל העדות אך מדברי הגהת הרא"ש [פ' שבועת העדות] מובא בב"י ח"מ סי' כ"ט משמע שהגם שהי' האמירה שא"י בביהכ"נ שלא במקום קביעות דיינים מ"מ כיון שהבע"ד שם וגזרו בח' לומר עדות הוי כהכחיש בב"ד וא"כ ה"נ כיון שהי' נשאל אז מהבע"ד והרב הי' אז מוכן לקבל עדותו הוי כמו הגדה בב"ד וא"י לחזור ולהעיד אך מ"מ נ"ל כיון דלא נחקרה עדותו בב"ד יוכל לחזור וכמו שמבואר (בתשו' הריב"ש) [בתשו' הר"י שבמרדכי פ' אחד ד"מ מוב' בב"י סי' הנ"ל ועיין בריב"ש רס"ו] הגם דעידי קדושין א"צ דו"ח מ"מ בדין מרומה בעי דו"ח וזה הוי דין מרומה שמכחישים אותו יעו"ש א"כ כמו כן בכאן לפי הנראה הוי דין מרומה עכ"פ וא"כ יכול לחזור קודם שעשו דו"ח. והנה ראיתי בתומים ז"ל [סי' כ"ט] שכ' דמדברי התו' פסחים נראה דאין יכולין לחזור ולהגיד גם קודם דו"ח דז"ל התו' פסחים ד' י"א ע"ב בד"ה זה ידע בעיבורו של חדש ומ"מ שפיר מוכיח בבן סורר מהכא דאזלי' בתר רובא בד"נ דרובא טעו בעיבור' דירחא דאי לא אזלי בתר רובא כיון שזה אומר בשנים וז"א בשלש מיד הו"ל מוכחשין וכי הדר מכווני' ליום א' הו"ל חו"מ תדע כו' יעו"ש. והנה באמת לא ידעתי שום ראי' מזה דהא אם הוי אמרי' דעדותו מוכחש דלא אזלי' ב"ר וא"כ א"צ עוד לשאול יותר דושפטו והצילו כתיב ולא להחמיר ולבדוק ולהרוג וא"כ שפיר הוי חו"מ כיון שכבר הוכחש בעדותו וא"י לחזור ולהגיד אבל באופן שצריך דו"ח כ"ז שלא נגמר דו"ח הוי כלא נגמר עדותו ויכול לחזור ולהגיד וגם מ"ש התו' בד"ה באיזה יום ג"כ אין ראי' דהתו' הקשו על התורה למה לן לחקור באיזה יום כיון דזה הוי חזרה וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשה מה הקשו התו' (דיכול) [דאינו יכול] לחזור לאחר כ"ד הא באיזה יום יוכל להיות תכ"ד של בכמה בחדש ומאי קו' הוא א"ו שכוונת התו' כיון דזה הוי חזרה למה נשאלנו כלל כדי שיחזור ויגיד. עכ"פ לדינא פסקינן דקודם דו"ח יכול לחזור וא"כ בכה"ג שהי' דין מרומה יכול לחזור קודם דו"ח אך אם אפי' נימא דא"י לחזור ולהגיד מ"מ אשה זו מותרת דהוי עד כנגד עד והאשה מכחשת דלכ"ע שרי' ורק להרמב"ם ז"ל [פ"ט מה' אישות הל' ל"א] לפי' הה"מ דס"ל דהיכא דמסייע לה גרע טפי מ"מ לית דחש לחומרא זו כמבואר בש"ע [סי' מ"ז] ואחרונים וגם כיון דתלי' עדותו בחבירו להרמב"ן מובא בב"ש סי' מ"ב ס"ק ז'] השני נאמן והגם שלהרא"ש ז"ל [שם] אינו כן מ"מ בכה"ג לא מחמרי' עליו לכ"ע וגם אין