דברי חיים חלק א קמה

לדברי הרמב"ם ז"ל [פ"ט מהל' עדות שכתב שבכל מקום שפטור משבועות העדות אבל חייב בשבועות בטוי] (ודלא כקה"ח [סי' כ"ח] שכ' דאינו פסול לעדות דכל קו' עה"ג רק להרמב"ם יעו"ש בתשו' עה"ג [סי' ג'] בפירוש בהג"ה) והאיך יוכל לחזור ולהעיד ולענד"נ דהנה ראינו בשבועת העדות דעיקר חיוב הקרבן הוא בשביל שכפר בב"ד לבסוף ולא העיד כמבואר [בשבועות ל"א ול"ב] וא"כ גם אם הוא פסול לעדות הלא עדיין היה יכול לעשות תשובה המבואר ולהעיד לפני הב"ד ולמה לא עשה כן רק החזיק ברשעו וכפר לפני הב"ד ולזה חייב קרבן שבועה וראיתי בקה"ח ז"ל [סי' כ"ח הנ"ל] שכ' דאינו מוטל עליו לעשות תשובה ולהעיד ולא זכיתי להבין דאמאי אינו מוטל עליו לעשות תשובה וכי בשביל שבלא זה מחויב לעשות תשובה בפרהסיא וכאן שחטא אינו מוטל עליו חיוב להעיד ולעשות תשובה משום תורת אם לא יגיד וכי זה כענין אין אחע"א ולא ידעתי שום מקום לומר דאינו מוטל עליו לעשות תשובה להגיד ורק כיון דלא מצינו בשום מקום דפסול עדות יחייב קרבן שבועה וקשה אמאי לא הא אם הי' תחלתו בכשרות יוכל לעשות תשובה המועיל ולהעיד לזה צריך לומר נהי דיוכל לתקן הדבר ולהעיד מ"מ לע"ע אינו בגדר עדות ולא חייבה התורה רק מי שראוי להעיד כמו שהוא עתה דאם לא יגיד כתיב אולם כ"ז הוא בפסול לעדות מכבר שמבורר פסולו אבל זה העדות שלפנינו הוא כשר לעדות ורק שנשבע על עדות זה שא"י ונשבע לשקר אך אין כל אדם יודע זה ובעינינו הוא לעד כשר וכ"ז שלא נודע פסולו עד כשר הוא ממש א"כ בודאי מוטל עליו החיוב לומר זה העדות כאשר הוא האמת ואם [כי] יודע [בעצמו] שיודע [העדות ונשבע על שקר ופסול ז"א] דהא עדיין לא נפסל מעולם ואי שלא נאמינו מחמת שנשבע שא"י הא זאת יכול לתקן שנאמינהו במה שיעשה תשובה כראוי ובודאי עליו לעשות כל מה שאפשר ומש"ה באם נשבע שלא בב"ד חמשה פעמים ואח"כ כפר בב"ד חייב על ה' פעמים שהיה ראוי להעיד ע"י תשובה כנ"ל אך כ"ז באם נשבע שלא בב"ד ה"פ ואח"כ כפר בב"ד חייב על הה"פ אבל באם נשבע לפני הב"ד שא"י שוב א"י לחזור ולהעיד שלא נאמינהו שאינו מע"ר במה שנשבע שא"י ואי שיעשה תשובה הא לע"ע בעודו לפני הב"ד לא יוכל לעשות התשובה המבואר בש"ע להכשירו ונהי דראוי ויכול לקיים לאח"כ התשובה ולהעיד מ"מ הוי ככופר שלא בפני ב"ד דפטור לרבנן כיון שאין ראוי להגיד עתה כן ה"נ כיון דאינו ראוי להעיד עתה ולעשות ע"ר כ"ז שלא יעשה התשובה הראוי (נהי דמבואר בתו' ב"מ [דף ג' ע"ב ד"ה מה] דיוכל לומר עשיתי תשובה היינו דוקא לפטור מקרבן ולא לעדות יעוין בקצות ובשארי אחרונים בזה) הוי ככופר שלא בפני ב"ד ופטור מק"ש אך עדיין קשה דא"כ (תתני) אתי'] מתני' כרבנן דוקא ולא כר"מ דס"ל דגם בכופר שלא בב"ד חייב וא"כ לר"מ נחייב ק"ש משום שהיו יכולים לעשות תשובה ונהי שאינם יכולים להעיד עתה לר"מ חייב על הכפירה גם שאינו יכול להעיד עתה אך לפי דברי החילוק שהבאתי בשם ר' בצלאל א"ש דבשלמא בעלמא באומר א"י יוכל להיות שלא רצה להעיד ולא מקרי בזה חו"מ אבל בנשבע שא"י דאז הי' בעיניו ברור שא"י דא"א מע"ר הגם שלאח"כ יעשה תשובה ויהי' נאמן למפרע מ"מ הוי חו"מ ממש מש"ה א"נ לכ"ע לחזור ומש"ה אינו חייב רק אחד. היוצא לנו מזה דמלבד דהרמ"א ז"ל פסק דבדיעבד דנין עפ"י העדות שלא בפני בע"ד מ"מ בנ"ד דאמר שלא היה עד בזה לכ"ע יוכל להעיד שלא בפני בע"ד דהוי כדבר ברור וא"כ אינו יוכל לחזור ולהגיד כלל לכ"ע

טעם ב' דמבואר בת' הרדב"ז ז"ל [ח"א סי' ע'] דבקדושין יכול להעיד שלא בפני בע"ד יעו"ש בטעם הדבר וראיתי בנוב"י [מה"ק סי' ע"ב שם בהג"ה] בשם משכיל א' שמקשה למאן דס"ל בדבר איסור יוכל להעיד שלא בפני בע"ד וכדברי הרדב"ז הנ"ל א"כ אמאי אמרי' בסנהדרין דף מ"א עידי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו כו' יעו"ש ואי כדברי הרדב"ז הנ"ל הא אלו באו רק לאסור היו יכולים להעיד שלא בפניה. ולפע"ד לק"מ דע"כ לא כ' התו' שם בד"ה א"נ שזינתה מקרובי' וז"ל וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וי"ל דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה המאורסה עכ"ל אלא כיון שרצו להעיד על הבועל למה להם להגיד על האשה אבל במאי שצריכים להעיד לאסרה ורק בזה היו יכולין להעיד שלא בפני בע"ד בשביל זה לא מצינו לחייבם די"ל דלא דקדקנו בזה האיך להעיד ורק רצונינו לאסרה ומה לנו בזה שגם הבעל והאשה שם משא"כ בזה שכ' התו' שפיר הוא כיון דרצונם להעיד נגד הבועל למה להם להזכיר שם האשה כלל וז"ב לפע"ד: עכ"פ מבואר בדברי הרדב"ז שמנהג הוא כן לקבל עידי קידושין שלא בפני בע"ד ומעשה רב ואין לחוש כלל משום שנתקבל שלא בפני בע"ד וא"י לחזור ולהעיד

ג' הלא קיי"ל דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד ואין לך לפטור יותר מזה ואם שהיה גם שלא בפני האשה הלא לזכותה יכולים לקבל שלא בפני בע"ד והגם שבכה"ג בח"מ מסופק דלמא זכות הוא לאשה שתהיה מקודשת ויתחייב לה בעלה בחיוב אישות יעו"ש מ"מ בנ"ד שהיא אומרת לא נתקדשתי דפטור הבעל ממנה אין שום זכות לה בהקידושין שיאמרו העדים וא"כ זה שאמרו שלא נתקדשה זה זכותה ותו דמבואר במהראנ"ח מביאו בעה"ג דאם הנתבע מרוצה בקבלת העדות שלא בפניו דמהני לכ"ע וכן הסכים אתו עה"ג יעו"ש [בסי' ג' הנ"ל] א"כ הכא בודאי ניחא לה לפטור מעלילת שקר שהעליל עלי' פוחז הלז שקדשה והיא מעולם לא הכירה לפוחז בליעל עני הלזה ואנן ידעינן זאת מש"ה סגי בקבלת עדות שלא בפני' ובזה לא ידעתי מה שמקשה במ"ל בהל"ע [פ"ג הי"א] על (הריב"ש) [הרש"ך] במ"ש דהזמה שלא בפניהם הוי הכחשה וסגי שלא בפני העדות והקשה המ"ל דהא הוא שלא בפני בע"ד [היינו הבעל] וצ"ע דלמה לי כאן בע"ד הלא הוא לפטור וכנ"ל

ד' כיון דהעדים אינם אומרים עתה בבירור שקידשה רק שיאמרו המעשה מה שהיה ויוכל להיות שגם לפי דבריהם עתה אינם קידושין כאשר כן מסתבר ודאי שהבתולה מנגידי וחורי ארץ בת י"ג שנים יושבת אצל המולאי של אביה מוכרת פת ויין בא פוחז עני וריק איננה מכירה אותו מעולם ולקח ממנה י"ש כדרך הקונים ואח"כ הבליעל הלז שנתן לה הכסף שנתן במחיר הי"ש שאמר לה לקידושין אשר ודאי אם היה בזה עדים קרוב הדבר מאד שלא היה מועיל שהיה שתיקה לאחר מ"מ וכמו קדשה בגזל דידה וגם קרוב הדבר שלא הבינה וכמה צדדים לזה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אם יועיל עדותם מחדש אי לא וא"כ הוי ס"ס חדא דלמא קיי"ל דבדיעבד כשר קבלת עדות שלא בפני' ואינן יכולים לחזור ולהגיד ואת"ל דיכולים לחזור ולהגיד דלמא לא יהיה שום ממש בעדותן והגם דקי"ל דס"ס דיכול להתברר דצריך לברר מ"מ כבר השריש לנו הגאון בנוב"י דכ"ז שלא יבררו ב' הספיקות א"צ להתברר יעוין בדבריו בהל' נדה [סי' מ"ג] וכאן כיון שלא יתברר הספיקא דדינא אם יכולים לחזור א"צ לברר כלל

ומלבד זה נ"ל דבכה"ג לא צריכי לחוש דלמא איכא עדי' כיון שהעדים אינם במקום שהב"ד שם והבתולה וכדאמרי' [כתובות כ"ג א'] עדים בצד אסתן והמפרשים כתבו שם דכל שאינם במקום [הזה] לא חיישי להעדאת העדים ואינם צריכים להמתין על עדותם ואסתן ל"ד והתו' כ' שם בקידושין דף י"ב ע"ב ד"ה אם הקלנו בשבוי' וז"ל. וי"מ אם הקלנו בשבוי' היינו משום דאפי' איכא סהדי שנשבית מ"מ לא היו יודעין אם נטמאה א"כ אינה אסורה מה"ת כו' יעו"ש וא"כ ה"נ כיון דקרוב הדבר שלא יעידו דבר בהקידושין וכנ"ל לא צריכים להעדאתם הגם שהעצמות יוסף ושאר מפרשים נתקשו בהבנת דבריהם. בעצי ארזים מתרץ דבריהם שכוונת התו' שלא היה ממש בקול שיש עדי טומאה בבירור רק שיש עדים יודעים עניני הטומאה לזה כ' התוס' דבשבוי' חשש רחוק שיכוונו העדים להעיד על טומאה ומש"ה לא חיישי להביאם יעי"ש בסי' ז' א"כ בנ"ד נמי דרחוק הדבר שיעידו על קידושין לכן לא חיישי' להעדאתן הן אמת שהרמב"ם כתב דאין לחוש לעדי טומאה אפי' שהוחזקו בב"ד ומשמע עדים ממש ודלא כדברי התוס' ז"ל וצריך לדבריו לומר דהפי' בתירוץ הש"ס שבוי' שאני היינו משום דהוא איסור לאו ולפ"ז בא"א ראוי להחמיר כדמסקי' אביי ורבא בקידושין שם אולם באמת דברי הרמב"ם תמוהים במה שהתיר אפי' יצא קול קודם ההיתר מתירים אותו ומנ"ל זה הא שם בגמ' המעשה היה שהתירו מקודם אולם בש"ע פסק הב"י בסי' ז' כהרמב"ם וז"ל [שם בסעי' ז' אפי' יצא עלי' קול שיש עלי' עידי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבוי' הקילו] וראיתי להבית מאיר שכ' דהב"ש לא דק בזה דהב"י השמיט בש"ע דהוחזק הקול (בעדים) [בב"ד] וזה תימא במאד דע"כ איירי בהוחזק (בעדים) [בב"ד] דאל"כ למה לי' הטעם בשבוי' הקילו הא גם בא"א בלא הוחזק מקילין א"ו משמע דבגווני דבא"א מחמירים היינו