דברי חיים חלק א קלט

אחריו לנהר ובבואו שמה ראה את ר' אברהם מגלאגוב והכירו היטב שזה הוא והי' אצל קבורתו. את"ד הגב"ע מטעשין ונתקיימו החתימות מהרב המו"צ דביליטץ אך גם חתימתו א"א כעת לקיים. ושוב בק' רישא העיד ע"א איך שראה בטעשין בקיץ העבר רוחץ בנהר איש הניכר לו שהוא חותם שטעכר מגלאגוב גיסו של הנגיד ר' מאיר בונם פרייליך שמו לא נודע לו אך הכירו היטב וראהו כמה פעמים ותיכף בבוא העד הזה מהנהר לבית אכסניא שמע קול שנטבע יהודי והלך תיכף לנהר והכירו תיכף בהוציאו מן המים וראה שדאקטורים יגעו להצילו והקיזו לו אונ עהר איז שוין טויט גיוועזין זה תורף דברי העדות דק' רישא שהעיד בפני הבד"צ דשם וחתימתו יוכל להתקיים

תשובה והנה בזה העדות נראה דאשה זו מותרת כי אף שלא הגידו שם אביו הלא העד דטעשין אמר שם הלועז שלו ושם אומנתו בודאי דמהני וכן העד דק' רישא אמר שם עירו ואומנתו ושם גיסו ואם לא נאבד איש שהי' גיסו של הנגיד רמ"ב הנ"ל בודאי הוי כשמו ושם אביו ועירו ודבר זה מבואר להקל בש"ע וקונט' העגונות אולם יש תיוהא על עדות דק' רישא שלא הזכיר קבורתו וגם אולי דמי מה שראהו רוחץ בנהר ושמע קול שיהודי נטבע דהוי כידע הטביעה דלא מהני רק סימנים לשיטת הראשונים ז"ל ומביאם מהר"ם ז"ל בש"ע סי' י"ז [סעי' כ"ח] וגם על העדות דטעשין יש תיוהא הואיל ולא נתקיים חתימת הב"ד וגם כי מה שידע שהלך לרחוץ הוי כידע הטביעה. והנה לענין קיום בשעת העיגון פסקו הח"מ [שם ס"ק כ"א בתשובותיו] ומביאו גם הב"ש [שם ס"ק כ"ט] דכשר גם בלא קיום ולפע"ד שכן המנהג. והנה א"כ לפי"ז יש שני עדים ובשני עדים לא חיישי' בדדמי בודאי דנאמנים אפי' שראו הטביעה ולא נמצא חולק בזה רק הרי"ף ז"ל ובאמת הרי"ף ז"ל אינו מחלק בין ראה הטביעה רק בין קברתיו ובכאן שעכ"פ אחד העיד קברתיו שוב נאמן העד ולכן אתתא דא שריא. אך מחמת כי לפי שמדינה זאת שהגב"ע משם לפי הנשמע אינם מתנהגים בדת הקדושה ומי יודע אם העד אינו מפסולי העדות לעדות אשה לזה ראיתי אל לבי לברר הדבר עפ"י הלכה אם תסגי בעדות דק' רשא לחודי'

הנה ז"ל הש"ס יבמות דף קט"ו ע"א אבעי' להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא לא משקרא ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דהיא גופא דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא דאמרה בדדמי כו' ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באי' עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כע"א דמי' וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה אלא היכי דמי דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימני' דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימני' עכל"ה. והרי"ף ז"ל כתב דאיפשט בעיין מהך דדגלת יעיי"ש והרא"ש כתב וז"ל ומיהו כיון דאמרי' לקמן בפרקי' [דף קכ"א א'] ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני' לבתר חמשה יומין שמעי' דע"א במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכי דקאמר אסקוה לקמן וחזיתי' לאלתר ואשתמודע לי דאיהו פלוני דטבע בדגלת ואסקוה אגשרא וכדאסיקנא בהך עובדא דשני ת"ח וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קמסהדי הכי אפי' תרי סהדי לא סמכי' עלייהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישי' דלמא אאומדן דעתן קא מסהדי וכן הלכת' ומ"ש רי"ף ז"ל דתרי סהדי מסהדי באומדנא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים כמלחמה דמו ומאה נשים כע"א דמו משמע אי הוה כשני עדים לא אמרי' בדדמי וכן מסתברא דבתר סהדותא בתרי סהדי לא דייקינן עכ"ל והנה בדברי הרי"ף ז"ל רבו הפירושים האיך מפרש האבעי' בגמ' והלח"מ [בהל' גירושין הל' י"ט] תופס לעיקר הפי' דהאבעי' הי' בקברתיו אי חיישי' למשקר ופשיט לי' מב' ת"ח דבמלתא דעבידא לגלויי לא משקר ודחי הגמ' דלמא דאמרי סימני' והיינו סימני' מובהקים ממש כמו באבידה וכמו שמפורש ברמב"ן ז"ל במלחמות. אך התוס' שם [ע"ב] בד"ה וקאמרי סימני' כ' וז"ל אי נמי מהני עפ"י טביעות עינא עכ"ל א"כ הרי שלא הי' רק סימני' אמצעים וטביעת עין וקשה דמאי מהני דלמא משקר העד כמו דמבעי' לן ודחקו ליישב דבריהם יעוין בלח"מ [ובב"ש ס"ק קמ"ג] והרא"ש ז"ל מחלק בין ראו הטביעה כנ"ל והרמב"ם ז"ל כתב דבקברתיו נאמן ע"א במלחמה אלמא דאיפשט אבעי' מהא דדגלת דע"א מהני במלתא דעל"ג וכ"כ בסוף הל' גירושין בהדי' והקשו עליו א"כ בקטטה דהוי נמי אבעי' בש"ס דז"ל הש"ס דף קי"ו ע"ב אבעי' להו עד אחד בקטטה מהו מ"ט דע"א מהימן משום דמלת' דעל"ג לא משקרא ה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לי' קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו עכ"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל [בפ' י"ג הל' א'] בקטטה דלא תנשא ואמאי הא משום עבל"ג לא משקר אפי' בקטטה ועוד הרשי עליו שנתן הטעם בקטטה דלא מהני משום שמא שכרה להעיד הקשו עליו דטעם זה ליתא כלל בש"ס וגם אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו לשקרנים ח"ו. והנלע"ד כך דהנה התוס' כתבו בדף צ"ג ע"ב ד"ה עד אחד וז"ל וא"ת מאי קמיבעי' להו הא ודאי טעמא דע"א משום דדייקא ומינסבא היא כדמוכח לעיל ואמר ר"י דמבעי' להו הא דסמכי' אדיוקא דידה משום דעבידא לגלויי הוא והאי דעבל"ג הוא עיקר הטעם ולהכי יש לסמוך אדיוקא זוטא כו' יעיי"ש ופירושם הוא דהאבעי' הוא אם נימא דמהימן העד מטעם מלדעבל"ג והגם דמדאוריית' לא מהימן ע"א אפי' במלדעבל"ג בדבר ערוה דילפי' מממון מ"מ בעגונה הקילו משום דדייקא דבזה יש סמך לחז"ל לעקור דבר מן התורה כמבואר בר"פ [הא"ר דף פ"ח ע"א] בתוס' [ד"ה מתוך] או דלמא ע"א אפי' במלתא דעבל"ג לא מהימן ועיקר הוא סברא דדייקא ואיפשטא האבעי' מהא דדגלת דהימני' רבא לע"א במים ש"מ דטעמא משום מלדעבל"ג מהימן העד וכנ"ל ולא שום דייקא לחודא. אך כ"ז לענין ע"א במלחמה נפשט האבעי' אבל לענין קטטה עדיין יש מקום לספק דנהי דאיפשט לן מהא דדגלת דע"א מהימן מטעם דעל"ג אבל זאת עכ"פ [מבואר] דצריך [גם] לטעם דדייקא כמו שמבואר בר"פ האשה רבה דע"י דייקא סמכו חז"ל אהא דעל"ג ורק דסגי בדיוקא זוטא כמבואר בתוס' [דצ"ג] הנ"ל או אפי' בלא שום דיוק רק דרך הנשים שמדייקין כמבואר בסוף הדיבור וא"כ יש הכא בקטטה מקום לספק דהנה אמרי' בש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב וז"ל אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן בי' ה"ד אילימא דנפק קלא עלי' דשטרא זייפא הוא דכוותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והא אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתניהו באיסורא דכוותה הכא דאתי בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי בשלמא התם שכיחי פרוצים אלא הכא אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו ה"נ כיון דקא מהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב עכל"ה

והנה לכאורה קשה גם בפיתוי נימא אם הוחזקו כל ישראל מי הוחזקו אך דהתם דחזינן דהיא תובעת לזנות בודאי חיישינן דתמצא פרוצים אך הכא בעדות דיש לפנינו אנשים [ידועים] ולא נודע עליהם פסול דנימא מחמת שהמלוה שאל לזייף נימא דהעדים פסולים ח"ו אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו משא"כ בזונה דאין החשש על אנשים ידועים רק על החצופה שתבעה לזנות בהא חשדינן לה שמצאה פרוצים כרצונה והנה לפ"ז הכא בקטטה שבאו העדים שאמרה שגירשה בפניהם והכחישו אותה א"כ ניחוש ששכרה להעד האומר מת ואך דע"ז אומרים כל ישראל מי הוחזקו ח"ו אך בזה מקום לספק אם עיקר הטעם דהאמינו רבנן לע"א דנאמן בעיניהם רק דאין יכולים לעקור דבר מה"ת לזה סמכו על דיוקא דידה ובמקום שיש סמך יכלו לעקור דבר מה"ת א"כ גם בקטטה נאמן ע"א גם שאינה מדייקה מ"מ ע"א נאמן מטעם מלדעל"ג ואי דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת הא יש סמך עכ"פ בשארי נשים שמדייקים ולזה לא מקרי עקירת דבר מה"ת וכמ"ש התוס' לענין קטנה שבעלה מטמא משום מת מצוה אפי' במקום דאיכא ישראלים כיון דמצינו כיוצא בזה מה"ת הוי סמך לדברי חז"ל ויכלו לעקור דבר מה"ת יעו"ש [יבמות פ"ט ע"ב ד"ה כיון] אך באם נימא דלא מטעם מדעל"ג הימנו חז"ל להעד רק עיקר טעמא משום תקנת עגונות החמירו עלי' [בסופו] כדי שתידוק ונוכל לעקור דמה"ת להאמין ע"א במלתא דעל"ג א"כ שוב י"ל דבקטטה כיון דלא שייך גבי דהאי אתתא תקנה דא להאמין אצלה ע"א דחזינן דהיא משקרת ושמא תשכור לאיזה פרוץ להעיד כרצונה וכיון דהתקנה לא שייך גבה שוב לא מקרי דעבל"ג דהא בפיתוי ע"י שכירות מעיד הבליעל אפי' במלתא דעל"ג ורק דאם נימא דעיקר התקנה הי' להאמין להעד במלתא דעל"ג א"כ ה"נ נאמן העד ואי דהוא עקירת דבר מה"ת בזה יש סמך עכ"פ בשארי נשים שמדייקים גם זאת האשה לא תצא מכללם להאמין להעד