דברי חיים חלק א קלב

באישפיטאהל ושמו אלייס קאמיר מדאמניע פלוני ובאמת הי' שמו נקרא אצל בני עמינו אייזיק קאמיר ונסתפקת אולי כן דרכם לכנות שם אייזיק ג"כ בכינוי אלייס

שוב העיד עד אחד שראה אותו מא באישפיטאהל ולקחו אותו על החנית כדרכם אז והוא ראה אותו מת באותו שעה ורק זה העד נחשד על הגניבה וכמה אנשים אשר החזיר להם בינו לבין עצמו גניבות וקיבל מהם מעות כדרך הגנבים ונסתפקתם אם כשר להעיד זה תורף שאלתכם

והנה מחמת שאני טרוד כעת בלימודים שונים ובפרט בכתבי מו"ח הגאון זקינך המנוח זצ"ל לא יכולתי לתייר אריכות וקצרות בדרך מענינים הנוגעים בש"ס אשר מאוד עמקו ונקיטנא נפשאי בשולי היריעה ואחזתי מעט מהרבה לברר הדבר על אמיתו כפי אשר הורני השם ובו בטחתי שכוונתי בכמה דברים לאמת להלכה

הנה כבר מבואר בש"ס גיטין [דף י' ע"ב יע"ש כל הסוגי'] דלולא זאת דלאו בני כריתות נינהו הוי כשרים גנ"ש בערכאות הרי דלא מחזיקינן אותם במשקרים אפי' בערוה החמורה ורק דלאו בני כריתות נינהו הלכך הרי בעגונא דלא צריך לידע רק קושטא דמלתא בוודאי נאמנים ערכאות דלא מרע נפשייהו וכן כתבו להדי' הרבה אחרונים ועיין בתשו' כנסת יחזקאל ולכן מהראוי לסמוך עליהם שמת וזה ששינה שמו בשם אלייס דבר ברור הוא שאין זה כלום שכך קורין שם יהודית לפעמים ולכן אם ישאלו להדאמיניען משם ויחקרו ע"י אנשים מעמינו שלא ידעו ולא זכרו אם נלקח משם איש ושמו קאמיר לבע"מ בוודאי האשה מותרת להנשא דהוי שמו ושם עירו ושם מלאכתו דהוי כשם אביו כמבואר זה בהרבה אחרונים ויעויין בבית אפרים סי' ך' אולם זה הוא אשר קשה להתיר דהא מבואר בש"ע [סי' י"ז סעי' נ"ה] דדבר הוי כמלחמה ובמלחמה צ"ל קברתיו. אך גם בזה הי' מקום לצדד להקל כיון דזה אבעי' בגמ' [יבמות קי"ד ע"ב] אי דבר הוי כמלחמה ורק הר"ן ז"ל גרס בהרמב"ם דדבר הרי הוא כמלחמה ורוב הפוסקים ראשונים בלא"ה פליגו על דין זה דקברתיו וכנסת יחזקאל העלה דבדבר לכ"ע לא בעי קברתיו ולכן יש סברא לומר גם מי שרוצה להחמיר מ"מ בנ"ד כיון שידוע מנהגם אז דתיכף שמת נקבר בלי שהיי' באזהרה גדולה א"כ בכתבם שמת כוונתם שנקבר בשלמא בשארי פעמים י"ל בדבר בעינן קברתיו פן אמר העד בדדמי שנדמה לו שמת אבל כאן שידעינן (שקברו) [שקפדי] הערכאות באישפטאהל מאד ע"ז וקוברים תיכף בוודאי אם נדמה לו שמת הזיזו לקוברו ע"י החנית כדרכם אז והוי הזזה גמורה דהוא כקברתיו ובוודאי לא אמר בדדמי הגם שידעינן שאין כח בסברת הכרס להתיר מ"מ כיון שבלא"ה הרבה מקילין בזה יש לסמוך על סברא כזה אך עכ"ז לא החלטתי להתיר ע"ז לחוד כי זכרתי בהיותי אצל מו"ח זקינך הגאון זצ"ל בא לפניו שאלה כזה ולא רצה להורות בה לא איסור ולא היתר מחמת זה לחוד. אולם יש לנו עד כשר שראה שמת אחרי הזזה דהוי כקברתיו ושפיר מועיל עדותו ומה שנחשד על הגניבה לאו כלום הוא דלא מצינו בשום מקום דעד שנחשד על הגניבה יפסול לעדות כ"ז שלא באו עדים שעבר עבירה ממש ובחשוד (לעדות) [לעריות] פליגי ר"נ ור"ש בסנהדרין דף כ"ו ופי' רבינו אשר וסייעתו דאיירי בקול לחוד ועידי כיעור מ"מ אין משם ראי' דהא רב ששת דפוסל משום דארבעי' בכתפי' ואנן קי"ל כר"נ כדפסק ר"א ז"ל ומביאו רמ"א בח"מ סי' ל"ד ואדרבא משם ראי' דדוקא התם פסול לר"ש אבל היכי דלא (מקלינן) [מלקינן] לי' כשר גם שנחשד על העבירה דאי לאו הכי ליפלגו בכל החשודים וא"ל דהתם קיל טפי דיצרו תקפו דליתא זה לשיטת ר"א ז"ל כמבואר בדבריו וא"כ מוכח דבשאר עבירות דליכא ארבעים בכתפי' כשר לכ"ע גם לשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דהבא על ערוה ממש מכשיר ר"נ נמי מוכת דבשאר החשודין כשירים דהנה התוס' ורבינו אשר ז"ל הקשו על שיטת רש"י והרי"ף דאי' [לעיל דף ט' ב'] פלוני רבעני אמר רבא רשע הוא ואמאי הא יצרו תקפו וכשר לעדות ותירצו דחשוד לאותו דבר לא דנו ולהרביע פסול להעיד משמע מזה להדי' דחשוד אינו פסול רק לאותו דבר אבל לשאר עדות כשר וכן הוכיחו גדולי אחרונים כן מדברי התוס' אך לענד"נ דזה כוונתם דלכאורה אין פי' לדבריהם דקרי לי' חשוד לאותו דבר דמאי חשוד הוא דאנוס הוא משום דיצרו תקפו ומש"ה כשר לעדות לר"נ

ולכן נ"ל לומר משום דזה אין דבר ברור שיצרו תקפו רק (במסתפקו) [מספיקא] לא נוכל לפוסלו דלמא הוא משום דיצרו תקפו וכן מבואר במקנה בקונטרס אחרון סי' מ"ב עכ"פ חשוד מיקרי היינו שחשדינן שעשה בלי כפיות יצרו רק דלא נוכל לפוסלו בשביל חשדא שעשה בלי כפיות יצרו ורק כ"ז דליכא בירור לא יכלינן לפוסלו אבל לאותו דבר וודאי פסול. והנה אם נאמר כן יש ראי' ברורה דחשוד כשר לשאר עדות ורק לאותו דבר פסול אולם אשר אני אחזה נראה דאין זה כוונת התוס' דא"כ קשה טובא חדא דלא קי"ל כר"מ דחשוד על דבר לא דנו וכו' והרבה הרעישו אחרונים בזה ותו קשה אמאי אמרינן לא אמרן אלא לאפוקי אבל לעיולי כשר וקשה אמאי הא חשוד לאותו דבר ודברי המקנה בזה קשים להבין בהבינו פשטות הסוגי' ולכן נ"ל דהנה באמת קשה מנ"ל לר"נ לומר דיצרו תקפו כשר לעדות הא באמת מלקין לי' ולא חשבינן לי' כאנוס הגם דנוכל לומר דזה באמת קושי' ר"ש ארבעים בכתפי' וכו' וכפי' הר"ן בחידושיו בסנהדרין מ"מ טעמא בעי לר"נ מ"ט דכשר וצ"ל דניהו דהוא רשע וחייב בעונש התורה מחמת דלא כפה ליצרי' מ"מ לאחר המעשה דלית בי' כפיות היצר לא מקרי רשע כלל ומש"ה כשר לעדות מה שמעיד בלא כפיות היצר מש"ה מכשירו ר"נ אך כ"ז לענין שאר עדות אבל (רביע) [הרבעה] כלומר הדבר הזה ממש שנעשה בו רשע להעיד שנרבע לרצונו דאז בשעת ראיות העדות הי' רשע בוודאי פסול להעיד מה שראה אז והוי עכ"פ תחילתו בפסלות הגם דיש לומר דזה לא הוי תחילתו בפסלות כיון דלא נפסל לעולם להעיד וכעין שכתבו הפוסקי' גבי סילק עצמו גבי נוגע בח"מ סי' ל"ז מ"מ לא גרע מחשוד לאותו דבר דקי"ל דאינו נאמן בשלו נגד אחרים וקשה לכאורה כיון שפסקינן דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה א"כ הגם דחשוד לאכול דלמא רק לתאוותו אבל לאחרים לא יחטיא בשביל איזה הנאה וכיון דיש סברא לחלק למה נאמר דחשוד גם לאחרים אלא וודאי כיון דחשוד בשביל הנאתן חשוד גם לדבר שנוכל לומר שזה לא יעשה דאין לו הנאה כ"כ מ"מ לא פליג וחשוד לכל דבר הנוגע לו כן הכי נמי בעת רשעו שעבר עבירה ומקרי רשע גם שיצרו תקפו בוודאי חשוד אז להעיד גם בדבר שנוכל לומר שלא ישקר בו מש"ה פסול להעיד שנרבע לרצונו אבל לדבר אחר וודאי כשר. גם על כיוצא בזה כגון לומר שראה שאחד רבע לחבירו ומדויק יותר דבר זה ברבינו אשר ז"ל שכתב אינו נאמן על מילתי' כוונתו כמו שכתבתי אמלתא שנעשה בו חשוד אינו כשר להעיד. ויש להסביר הדבר יותר עפ"י מה דמבואר בפסקי מהרי"א ז"ל להכשיר עפ"י תשובה גם שלא עשה שום דבר המוטל עליו כפי המבואר בגמ' תקנתו מ"מ אם אמת שעזב חטאו כשר הוא והתשובה הוא רק לגלוי שאינו מערים יעו"ש בסימנים (רק) [סי'] רכ"א וא"כ בבא על ערוה ניהו דמקרי רשע וחייב מלקות דהוי לי' לגבר על יצרו מ"מ מאחר שעשה מה שלבו חפץ בטנה התאווה בוודאי דכשר לעדות לדברי מהרי"א (וז"ל) [ז"ל] דהא הוא עזיבת החטא ממש דבלא כפיות יצרו אינו חוטא אבל מ"מ לאותו דבר חשוד היינו לאותו פעם שעשה המעשה אז הי' פסול כנ"ל וזה נראה לי ברור וא"כ ליכא ראי' מזה דחשוד לד"א כגון גניבה דכשר דאפשר לומר דשאני בא על ערוה דיצרו תקפו. אולם לפענ"ד דבר פשוט הוא בש"ס ובפוסקים דאין אדם נפסל רק עפ"י שנים ויעויין בקידושין בפ' האומר ולא מצינו מי שיחוש בזה זולת הרשב"א בתשו' מביאו ב"י בח"מ [סי' ל"ד] שכתב דחשוד אין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין בעדותו ממון ובאמת כבר תמהו עליו כל גדולי האחרונים ויעויין בתשו' מהר"מ ומשאת בנימין [סי' נ"א] ואחריהם הרבה אחרונים ולפע"ד אחרי מחילות כ"ת ידעתי כי לא לגדר ולפלפל בדבריהם באתי. אולם לפי קט שכלי נ"ל דדברי הרשב"א הוא ש"ס ערוכה בכתובות דף פ"ה ד"ה האי אתתא דחייבא שבועה ואמרה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועתא ואיפוך רבא השבועה אשכנגדה. וכן נמי לקמן אמרינן מרענא לשטר אפומה הרי דלא היו שום עדים עלי' רק בת ר"ח וגם היא לא אמרה שיודעת שעברה איזה עבירה רק שחשודה היא ואפ"ה לא מסר לה רבא שבועה וכדברי הרשב"א ממש אך באמת לא מטעם פסלות הוא ורק טעם הדבר מבואר בפ"י שם דהוי עכ"פ דין מרומה דמחויב הדיין לסלק עצמו מהדין (ואז) [ואם] הנתבע רמאי שפיר יכול הדיין להפוך השבועה ולכן כתב הרשב"א דאין מוסרין לה שבועה גם אין מוציאין ממון עפ"י עדותו דהוי כדין מרומה וזה ברור לפענ"ד. ובזה הרווחנו ליישב מה שהקשה בס' עני הרזים דאמרינן כל הראוי להעיד לאתויי מח'