דברי חיים חלק א קכ

איפכא דזה אמר לו רק שנאבד ממנו הארנקי אבל לא מהגט מש"ה משקר מ"מ קרוב הדבר דלא חיישינן לזה דאי אמר לו השואל שנאבד מסתמא אמר לו כל הענין האיך שנאבד ומה הי' בתוכו) [ועוד] י"ל דא"כ כיון שמכריזין סתם. גט נמצא מנא יודע זה שנאבד בכיס ואי דחבירו אמר לו א"כ הרי יודע שיש גט כזה שוב לא משקר ואי שלא אמר לו רק סתם שנאבד הכיס מנא ידע זה שקשור גט בכיס שנאבד מחבירו השואל (הגם שי"ל דע"כ (מאי) [לא] קאמר הש"מ שם רק דחיישינן שאמר לו שנאבד עם החמור אבל לחומרא ניחוש שלא אמר לו רק שנאבד החפיסה והארנקי מ"מ מסתמא דתלינן דאמר לו כל המעשה היאך שנאבד עם הגט) ולכן הוכרח רש"י לפרש שחבירו החזירו לו הכיס עם הגט ושכחו השואל וגם המשאיל לא ידע בו או שסבר שהוא שם בו את זה הגט שלו ומש"ה יודע לומר שנאבד עם הגט אבל באמת יוכל להיות שאינו (מסיר) [מכיר] כלל הגט וגט שלו אבד בלחודו בלא הכיס ודו"ק. וא"כ כיון (ששיירו) [דאיירי] הכל לענין החשש שהמשאיל [לא] אבדו ורק הגט הי' בו מעת שהי' ביד השואל א"כ לא שייך כלל כאן נמצא דאיירי שלא נאבד במקום שנמצא כמו שמפרש הרמב"ן ז"ל גופא וא"כ ליכא כאן נמצא לענין המקום ואין לומר דאוקמי שהי' מעולם ברשות מי שנאבד ולא שנחלק רשויות זה אינו באמת לעולם הי' ברשותו ורק שהשאילו לאיזה אדם באיזה כעם והניח בו גט והחזירו להמשאיל ובידאי לענין זה אין לומר סברת כאן נמצא ברשות שלו כאן הי' ומעולם לא השאילו לאדם הא בזה שהשאילו לא מרעינן רשותא דידי' כלל בוודאי אין לומר סברא זו דכאן נמצא וזה ברור למבין

אך דזה קשה לסברת רש"י הנ"ל הא דומה ממש להך תרי יצחק ר"ג שמפרש הרמב"ן ז"ל דאיירי דאחד הי' בכאן יצחק ר"ג ורק אביי חשש שמא בא אחר לכאן לקורטובא והלך לאספמי' ומת ואותו שהי' מכבר בכאן הלך לעיר אחרת וחי שמה ורבא הביא ראי' מהני שטרי דנאני בר חבי דאמרינן כאן נמצא כמו כן גבי יצחק ר"ג לא חיישינן לאחר שבא לכאן וא"כ לפ"ז הכא דע"כ צריך לומר דהי' הגט אצלו ונאבד כמו שהסברתי לפירוש רש"י ז"ל וא"כ הוי לן למימר כאן נמצא ולא חיישינן לאחר שבא לידו כמו שלא חיישינן גבי חבי בר נאני אך באמת לק"מ כיון דכתבו התוס' (לקמן) [לעיל דף קט"ו ע"ב בד"ה והא חבי] הא דיליף איסור מממון היינו דיליף איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק. והנה בכאן אליבא דרבא איירי בהוחזקו ושיירות מצויות א"כ למה מחזירין ניחוש לשאלה כיון דהוחזק ודו"ק בכל זה. עכ"פ יצא לנו מכל זה דגם אם סימנים דרבנן חיישינן לשאלה דהא לא פליג רבא רק (היינו) [היכא] דשייך כאן נמצא וכאן לא שייך וגם לשיטת הרז"ה והתוס' יבמות [קט"ו ע"ב ד"ה יצחק ועיין בתו' ב"מ דף י"ח ע"ב ד"ה נפק] שפירשו דפלוגתת אביי ורבא בהך דתרי יצחק הוא תלי' בפלוגתא דרבה ור"ז [בב"מ דף י"ח ובגיטין דף כ"ז] אי חיישינן בחדא לריעותא. הוחזק לחוד או אין שיירות מצויות לחוד ורבא כרבה ס"ל ומדמי רבא.. כמו דלא חיישינן בשטרי דנאני בר חבי גם שהוחזקו משום שעכ"פ אין שכיח שימסור לזה והוי כמו אין שיירות מצויות ומש"ה לא חיישינן בחדא לריעותא כמו כן בלא הוחזק לחודא ושיירות מצויות כמו גבי תרי יצחק לא חיישינן ויעויין פירוש זה בריטב"א לגיטין [דף כ"ז] שמפרש כל זה היטב כמו שכתבתי. והנה לדבריהם קשה למה חשש רבא לשאלה הא עכ"פ אינו שכיח והוי הוחזק לחוד דלא חיישינן לדידי' וצ"ל דשאלה שכיח טפי כמ"ש הנב"י ז"ל [הנ"ל] או שצ"ל ע"ד שכתבתי לעיל דבהוחזק לא ילפינן משטרי דחבי בר נאני (דממונא מאי') [דאי' מממונא] לא ילפינן וי"ל דגבי זה דהוא איסור א"א הוי שאלה שכיח עכ"פ ממילא מוכח דגם למ"ד סימנים דרבנן חיישינן לשאלה דמה"ת ישווי' פלוגתתא בכדי בין אביי ורבא ובפרט דחזינן דרבא לא התיר רק מהא דשטרי דנאני (וממון מאי') [ואי' מממון] לא יליף וע"כ לומר דחיישינן לשאלה ואין בידי לתרץ רק דנימא דבאמת לרבא בחדא לא חיישינן א"צ ראי' כלל דס"ל כמו רבה ורק דרצה להביא ראי' מאמוראי קדמאי כמו שכתבו התוס' שם וא"כ י"ל דלמסקנא דלמ"ד סימנים דרבנן א"צ לומר חיישינן לשאלה ממילא הוי שאלה כמו מסירה. ונפילה דלא חיישינן דהוי רק חד לריעותא והוי כמו אין שיירות מצויות דלא חיישינן לרבה דס"ל לרבא כוותי' והראי' מהך שטרי דנאני הוי רק לרווחא דמילתא אולם לפי שיטת הרמב"ן ז"ל לפענ"ד ליכא למימר רק דחיישינן לשאלה לכ"ע. אך באמת גם אם חיישינן לשאלה מ"מ בנ"ד איתחא דא שרי' דהנה נשובה ונחקורה בהך דינא דסימנין דלפי הנראה מדברי רש"י בסוגי' [דף ק"כ ע"א] ביבמות דמאן דס"ל סימנין דאורייתא דיליף לה משמלה ומ"ד דרבנן דלא דריש שמלה משמע דמסברא מבחוץ לולא הכתוב סימנים דרבנן רק מחמת הדרשה דקרא. והנה לכאורה קשה האיך יליף מזה הא באבידה דאין מוחזק בו שום אדם מה"ת לא נחזור בסימנים אבל בגט שצריך עדים דילפי דבר דבר מממון האיך מחזירין (בעדים) [בסימנים] והלא בפלני' דהאי סימנא (למה) כתבו התוס' בהדי' בחולין [צ"ו ד"ה פלני'] דלא מפקינן ממון והאיך נפקא א"א [מחזקתה ע"י סימנים] ובהדיא מבואר בריש גיטין דלענין לשמה הוי דבר שבערוה ממש הגם שראיתי בפירוש... שכתוב דגם בהוחזקו ושיירות מצויות לא הוי מדאורייתא [לחוש שמא מאחר נפל] לפענ"ד זה ליתא חדא דא"כ גם אם סימנין דרבנן אמאי לא מהדרינן וא"ל דבאבידה היא רק משום דניחא לי' הא באמת הגמ' [ב"מ כ"ז וכ"ח] מדחי הך טעמא וכמעט כל הסוגי' מוכיח דהוא דאורייתא (דא"כ) [דאל"כ] מאי מקשה מתני' דיבמות אהא דמצאו קשור וכן כתוב האו"ת [סי'] ס"ה דבהוחזקו ושיירות מצויות הוי החשש דאורייתא וא"כ למה נחזור בסימנין וא"ל כדברי הנ"ב ז"ל [בסי' נ"א] משום שטוען ברי הלוה להכי אין מוציאין ממון אבל היכי דליכא טענת ברי מפקינן ממון בסימנין דבאמת דבר זה ליתא דהדבר פשוט דלא ילפי אי סימנין דאורייתא רק משמלה והתם אין שום אחד מוחזק ומן הדין הוי למהדר. וכמו שמבואר בחידושי ר"נ בב"מ וא"כ בהוחזק א"א אמאי מהדרינן בסימנין (וכן) גבי גט ישרי לי' מרי' להגאון בעל נ"ב ז"ל שחידש הרבה סברות בזה במה"ק ותניינא ורצה לומר דהמוצא אבידה מקרי מוחזק [עיין מה"ק סי' ל"א] וזה וודאי ליתא כמש"כ הר"ן ז"ל בחידושי ב"מ והתוס' כתובות בסוגי' דתינוק שנמצא [בסוף פרק קמא] וסברא זו מובא כמעט בכל הפוסקים והאיך עלה על דעת קדשו לומר (דבעל) [דמוצא] אבידה הוי מקרי מוחזק וא"כ כיון דחזינן לא מקרי מוחזק קשה האיך נילף לשיטת רש"י ז"ל משמלה להתיר א"א ע"י סימנים. והנה הנ"ב ר"ל דגם ממון מוציאין אי ליכא טענת ברי נגדו והקצ"ח ז"ל סי' רנ"ט והנ"מ ז"ל [סי' רצ"ז] הוכיחו איפכא דאפי' בסימנים מובהקים אין מוציאין רק כשיש עדי פקדון ובאמת מה שרצה הקצ"ח ז"ל להוכיח מדברי התוס' דחולין ולפענ"ד דלא כמר ודלא כמר דבאמת בסי' מובהק מהני בממון דהנה לפמש"כ הא דפשיטא להתוס' דפלני' דהאי סימנא דאין מוציאין משום דכל הילפותא דשמלה הוא רק לענין דבר שאין שום אדם מוחזק בו אבל דבר שאדם מוחזק בו אין ראי' משמלה וי"ל דאין מוציאין ממון מחזקה בסימנים אבל בסי' מובהק דגם אם ס"ד מ"מ בסי' מובהק מהדרינן משום דסברא הוא דהוי כמו טב"ע ממילא נמי דמהני להוציא ממון אבל להרוג נפש וודאי דלא הורגין אפי' ע"י סי' מובהק דלא כהנ"ב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות וז"ל [במל"ת מצוה ר"צ] ואמר שלא יוחתך גדר העונש אלא כשהי' עדים מעידים שהם ידעו בוודאי שזה עשה המעשה בלא ספק ובלא דמיון כלל וכו' והוא מפסוק ונקי וגו' הרי דלא נהרג בשביל שום אומדנא ברורה שבעולם כמו סימנים מובהקים אבל בממון גם דאין הולכין בממון אחר הרוב סי' מובהק אלים טפי כמבואר בסוגי' בוודאי מוציאים בו ממון. ולא קשה בזה קושית האחרונים על הש"ך ז"ל בסי' רצ"ז בזה ורק מה שצריך עיון בדבריו הארכתי בלמדי הסוגי' ואין כאן מקומו. היוצא לנו מזה דסימן לא ילפינן רק משמלה ומש"ה אין מוציאין ממון וקשה האיך נתיר ע"י א"א בשלמא גבי עידי מיתה שפיר י"ל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל מביאו הריטב"א ריש גיטין דכיון דידעינן אמיתת הדבר לא צריך כלל שום דבר ומש"ה נאמן אפי' מסל"ת יע"ש בדבריו וא"כ י"ל כיון דעכ"פ משמלה ילפי' דכן הדבר נהי דאין מוציאין בזה ממון דבעינן עדות גמור להוציא ממון אבל עכ"פ נחלט הדבר בידינו שהוא זה ומש"ה האשה מותרת אבל קשה דא"כ למה נחזיר גט הא לענין גט בעינן שני עדות כמו. שאמרינן בריש גיטין שהבאתי לעיל אך נ"ל לומר דכיון דסימנין דאורייתא נהי שאין סומכין ע"ז בדבר שצריך עדות מ"מ עכ"פ לא הוחזקו מקרי דאינו שכיח שיתרמי עוד איש בסימנין כאלו וכיון דלא הוחזקו לרבה לא חיישינן שוב בחדא לריעותא וגם אפילו למ"ד דבעינן תרתי למעליותא מ"מ זה וודאי אינו רק מדרבנן כמבואר באו"ת סי' ס"ה וא"כ שוב מהני הסימנין

(ועפ"ז לא קשה קושית הפ"י [ב"מ דכ"ז ד"ה איבע"ל]