דברי חיים חלק א קיג

הפונדקית כלל ולפי כ"א מהדרכים אנו לומדים חידוש והי' להם לכותבו אבל מ"מ יש להכריע יותר כמו הדרך השני דבכי' ליהוי כמתחיל לדבר הוא טעמא דמסתבר ולכן לא חשו לפרשו אבל לפי דרך הראשון בדין מסל"ת דומיא דפונדקית משונה מדין שאר המסל"ת לא הי' להם להשמיטו עכ"ל ולפי דברי הרשב"א מבואר כדרך הראשון עכ"פ כיון שנראה עתה שמעיקרא היתה מסל"ת א"כ אין כוונתה להתיר מעולם א"כ גם לרשב"ל נאמנת א"ו הירושלמי איירי בלא התחילה לבכות וא"כ הדר' קושי' לדוכתא דמאי ראי' מייתי תוס' מהירושלמי שאינה מסל"ת גמור כיון דלדברי גמרא דידן היא מסל"ת ע"י התחלה לבכות וכבר השיב עליו בעל נטע שעשועים [סי' נ"ז] להקצה"ח ז"ל גופא כדברי יעויין בדבריו. והנה מה שנראה לי הוא כך דהנה ר"א בירושלמי סובר שאינו מסל"ת כלל ורק שהאמינהו משום שהדברים מוכחים כן וכדברי המרדכי ז"ל ור"ש פליג ע"ז דאם הי' ידעינן שהוא אינו מסל"ת לא מהני שום הוכחה להתיר ורק דעשאוהו כמסל"ת ומפרש הירושלמי דזה פליג על ר"ל דהוא ס"ל שע"י שאלה לא מהני אפי' אם הוא מסל"ת דהנה הא בודאי כ"ע מודה אפי' מאן דמתיר ע"י שאלה אם לא נראה מדברי' שמסל"ת לא מהני דלא התירו רק מסל"ת כמבואר בכל דוכתא אין מסל"ת נאמן רק בעדות אשה ורק אותו מ"ד שמתיר ע"י שאלה ס"ל כיון דחזינן דאמרה קשר הדברים כמסל"ת נאמנת ורשב"ל פליג וס"ל כיון דנשאלה פעם אחת לא מהני שוב מעתה שהשיחה לפ"ת וכן מבואר בתשובות וא"כ שפיר אמר הירושלמי דפליג הא דר"ש ארשב"ל והנה בגמרא דידן גם שפסקינן בזה כר"ל דלא מהני מסל"ת כששאלו אותה מ"מ שפיר מתרץ הש"ס דידן דהתחילה לבכות והוי ממילא מסל"ת דהוי כאגלאי מילתא למפרע הגם שליתא הוכחה מעליא וכמו שסובר הירושלמי לשיטתו דזה שהראתה להם מו"ת לא הוי הוכחה מעליא כיון דהי' ע"י שאלה ורק מ"מ מוכיחין הדברים דקושטא קאמרה ועשאוהו כמסל"ת כן נמי לדידן אין זה הוכחה מעליא די"ל שעשאהו כן לעדות וההתחלה לבכות [י"ל] דלא הי' ע"ז וכמבואר בצ"ץ ז"ל [סי' מ"ב] ושפיר כתבו התוס' ז"ל והנה עכ"פ נשמע מזה הירושלמי דמ"ד עשאוהו כחי' הוא מחמת הוכחת הדברים האמינוה גם בלא מסל"ת ור"ש דפליג ס"ל דאינה נאמנת בשום הוכחה בעולם זולת אם היתה לפ"ת וכנ"ל ובש"ס דידן דפסק כר"ש בודאי לא מהני שום הוכחה בעולם רק מסל"ת ממש ובאמת כן כתב מהרי"ק ז"ל הנ"ל וז"ל וכאשר רצית לסמוך על תשובת המרצח אל השופט ורצית לומר דהא דפריך התם אלא מתניתין כולו היכא משכחת וכו' ומשני במסל"ת דהה"ד בלא מסל"ת אלא נקיט הכא משום דשכיח או משום דפסיקא לי' וכו' ומשני במסל"ת דהה"ד בלא מסל"ת אלא נקיט הכא משום דשכיח או משום דפסיקא לי' וכו' אין נלע"ד להתיר א"כ הי' שלא הי' זה נקרא מסל"ת שהרי לא מצינו בשום מקום שיהא עכו"ם נאמן אלא במסל"ת עכ"ל ולא כהצ"ץ ז"ל [סי' הנ"ל] שהשיא דעתו לומר דס"ל דבהוכחת הדברים גם אם בודאי אינה מסל"ת ובאמת כל תשובת מהרי"ק סובבת ע"ז דעשאוה כמסל"ת וכדברי מהר"מ ז"ל אך בתשו' צ"ץ ז"ל כתב דכ"ז הוא לרע"ק אבל לרבנן ס"ל דבאמת לא האמינו במסל"ת רק מחמת עדות כיון דחזינן דקושטא אמרה והנה באמת נ"ל דזה ליתא דהנה לכאורה יפלא על רע"ק דס"ל מסל"ת נאמנת בעדות אשה ואשה לא מהימנה והלא בכה"ת אין מסל"ת [נאמן באיסורין] ואשה מהימנ' ובאמת מבואר בתשו' אחרונים הרבה פלפולים ארוכים ויעוין... ובמהרי"ק כתב להדיא כן וכן במהרא"י ולכאורה טעמא בעי מ"ש עדות אשה מכה"ת אך באמת הדבר נכון מאד דבמקום דבעי דוקא עדות אין מסל"ת [נאמן] דמסל"ת הוי רק הוכחה שכן הדבר וכפי אומד הדעת הרבה שכן הוא והנה באיסורי' לא סמכו בזה ארובא דאומד אבל נאמנות נתנה התורה לאשה כע"א לענין איסורין בדבר שבידה או דלא איתחזק כמבואר בסי' קכ"ז אבל לענין עגונה דלא בעי עדות דוקא רק בירור הדבר דהא אילו בעינן עדות דוקא אין דבר שבערוה פחות משנים ולמה נאמן איש אחד א"ו כדברי הרמב"ם ז"ל שרחוק הדבר שישקר כמבואר בדבריו סוף ה"ג וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה כו' או עכו"ם המסל"ת כו' שלא הקפידה תורה על העדות שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורי' אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג א"ז כו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בורי' שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שמעיד שמת פ' לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו ע"א אפי' שפחה כו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל וכיון דע"א נאמן יהי' מה"ת או מדרבנן לכ"א מהשיטות סוף סוף האמינו ע"א לא מחמת נאמנות רק מחמת שנראה שהדבר כן א"כ ס"ל לרע"ק דמסל"ת שג"כ הדבר מוכח שכן הוא האמינו אבל לאשה דדעתה קלה אינו מוכרח כ"כ הדבר שלא תשקר ולפיכך הגם שהאמינה באיסורין זה הוא בתורת נאמנות התורה יהי' מאיזה טעם שיהי' או כדי שיהי' רשאי לאכול מכ"א כמבואר בנ"י ריש האשה רבה או מאיזה טעם שמבואר בפוסקים וא"כ בעדות ערוה דלא הימנוה אינה נאמנת בתורת עדות ורק דנימא אנן חזינן דאמרה אמת כי רחוק שתשקר כי יראה פן יגלה קלותה וכדברי הרמב"ם ז"ל ז"א באשה כן י"ל לרע"ק ולכן שפיר חכמים דס"ל דגם בפונדקית לא היתה מסל"ת גמורה די"ל דעשתה [כן] לעדות וכמש"כ התוס' ז"ל ורק שנראין הדברים אמת הקלו משום עגונה שתהא כמסל"ת שפיר אמרו ולא תהא כהנת שנראה ג"כ כמו כן שאמרה אמת. ג"כ היא נאמנת. והנה כ"ז אמרינן כפי' מהר"מ הנ"ל בדברי התוס' ז"ל אבל אי נימא כפי' הצ"ץ ז"ל דידעינן שאינה משקרה מש"ה האמינו ולא מחמת מסל"ת כלל א"כ מאי ראי' מייתי רבנן לדבריהם לאשה הא גבי פונדקית אי לא ההוכחות בודאי לא היתה נאמנת וא"כ עיקר היא ההוכחות ומאי ראי' לאשה דעלמא דליכא הוכחה ואינה נאמנת בדבר שבערוה א"ו דהוכחות אינם גמורות ורק שעשאוהו כמסל"ת ושפיר הביאו רבנן ראי' מפונדקית וכנ"ל ותו קשה על הצ"ץ ז"ל מדברי הרי"ף ז"ל שהביא ראי' דמסל"ת נאמן לגלות (ואח"כ) [לאח"כ] מדהאמינו לפונדקית ומאי ראי' הא התם אמרה הוכחות ומש"ה האמינוה וכמו שכ' מהרי"ק ז"ל ובשלמא לשיטת מהרי"ק ומהר"מ ז"ל דבאמת לא מחמת הוכחות לחוד האמינוה רק ע"י צירוף נעשה מסל"ת א"כ שפיר הוכיח הרי"ף ז"ל דאם איתא דאם נשאלה לאחר שהשיחה לפ"ת לא מהני שוב לגלות שום דבר א"כ נהי דהתחלה היתה כמסל"ת מ"מ אחרי השאלה שוב אינה נאמנת והאיך מצינו כלל לצרפנה אהדדי א"ו דבכל מסל"ת נאמן אח"כ ע"י שאלה דגם כאן לא הי' ההוכחות כלום וכמו שכתבו התוס' רק דמצרפי אהדדי היינו דאמרינן שגם מתחלה כוונתה לספר כל הנ"ל אבל לפי שיטת הצ"ץ דהי' הוכחות טובא ועדיפא דלרבנן מהימנא בלא מסל"ת ורק לרע"ק דס"ל דאשה לא מהימנא הצריך רע"ק שתהי' מסל"ת א"כ עכ"פ האיך מוכח דבעלמא מצרפין שאני הכא שהי' הוכחות טובא וכמבו' במהרי"ק ז"ל א"ו דליתנהו לדברי הצ"ץ ז"ל בזה. והנה המ"ב ז"ל כתב וז"ל כש"כ בנ"ד שהרוצח הזה ידע בודאי שע"י הודאה זו יתחייב להריגה שלא הי' לו להודות אי לאו דקושטא קאמר וא"ת א"כ הא דאמרינן דפונדקית עכו"ם הי' ומסל"ת פריך והא אי' חבירנו קאמר כלומר מאחר דשאלוהו תחלה אי' חבירנו שוב לא הוה מסל"ת ואע"ג דמוכח טובא התם דקושטא קאמרה שהרי הוציא להם מקלו ותרמילו וס"ת שלו והראת להם קברו ואפ"ה פריך וסובר דאין עדותה עדות כיון דשאלוהו תחילה אי' חבירנו ובהדיא כתב הריב"ש בתשו' ודקדק מזה דכל ששואלין לעכו"ם תחילה אין עדותו עדות ואע"ג דמוכח הרבה מדברי העכו"ם דקושטא קאמר וי"ל דהמקשה ידע שפיר דמה שהאמינו לפונדקית במתניתין לאו מטעם דמסל"ת אלא מטעם דקושטא קאמר והלכך לא פריך אמתניתין מידי אלא לפי מאי דמסיק תלמודא דפונדקית עכו"ם ומסל"ת הוה פריך והא אי' חבירנו א"נ שא"ה דאע"ג דמוכח דקושטא קאמרה מ"מ אינו מוכח רק עפ"י הפונדקית ואי לאו הפונדקית לא היינו יודעים כלל הלכך אי לאו דמסל"ת הוה לא סמכי' אעדותה דחיישינן לשיקרא ומה שהוציאה מקלו ותרמילו וס"ת שלו אין כ"כ הוכחה דאפשר שהפקיד הדברים הללו בידה והלך לדרכו אבל הכא בנ"ד דבלא עדותו של העכו"ם הרוצח ובלא הודאתו ברור לן כשמש בלי ספק שהיא הרגו מכמה הוכחות ברורות שכתבנו למעלה (מכש"כ) [מש"כ] דפונדקית דליכא בירור דברים כ"כ עכ"ל. והנה מתירוץ הראשון אשתמט מיניה דברי הירושלמי דפריך והא אי' חבירנו קאמר ולא הוזכר שם דהיתה מסל"ת אך תירוץ השני שכ' דהני הוכחות (דכ"ד) [דנידון דידי'] אלימי טפי זה ניתן להאמר אך עכ"פ בדברי הגמרא ותוס' הפי' כדברי מהר"מ ז"ל ומהרי"ק ז"ל דגם שאינו מסל"ת בצירוף הוכחות נעשה מסל"ת. ובעניי הבאתי ראי' לדבריו מדברי הש"ם ב"ק וז"ל הגמרא במתניתין (דף קי"ד ע"א) א"ר יוחנן ב"ב נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה ואיתא שם בגמ' ע"ז אשה וקטן בני עדות נינהו אמר ר"י אמר שמואל הב"ע כגון שהי' בעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסל"ת ואומר מכאן יצא נחיל זה אמר רב אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לר"א ולא והרי נחיל של דבורים