דברי חיים חלק א קי

דחסה היתה אסורה אבל לבתר דהדר מטעם דחסה ממילא גם גרושה מעוברת מותרת להר"ש ז"ל. ויותר י"ל דאפי' לסברת הרמב"ם ז"ל דס"ל [בפ' י"א מה' גירושין הל' כ"ה] דטעם דחסה לא נדחה מ"מ גרושה מעוברת מותרת והוא דהנה הכל תמהו על הרמב"ם ז"ל מהיכן למד דטעם דדחסה לא נדחה כיון דחידש הטעם דלמניקה קיימא וגם הש"ס קאמר בהדי' דאחרינא נמי חייס עלי' הרי דנדחה טעם דדחסה ומנ"ל להרמב"ם ז"ל שלא נדחה לגמרי והנה הפשוט הוא כך דהנה ראינו בהרמב"ם ז"ל [שם הל' כ"ד] שסובר דבהבחנה א"צ רק פרישה וראי' לדבריו יש מסוטה כאשר יבואר לקמן ורק מניקת צריכה דוקא גט [כמבואר שם הל' כ"ח] משום סכנת הולד א"כ קשה למה לעיל [דף ל"ז ע"א] פשטינן דכופין אפילו בכהן דבא לגרש וקשה למה לה הכפי' נמתין שמא לא תהי' ולד של קיימא דהא עתה קודם לידתה אינו סכנה וא"כ נמתין עד בוא עת לידתה דאז יגרש משום סכנה ולע"ע די בהפרשה דדלמא תפיל ותהא מותרת לבעלה הכהן ומזה הוכיח הרמב"ם ז"ל דע"כ לא מדחה הגמ' טעם דדחסה די"ל דאחרינא נמי חייס היינו למאי דלא ס"ד לאסיר מטעם למניקה קיימא אבל למאי דמסיק למניקה קיימא א"כ יש חשש דדחסה כדי להשאר עם אשתו שלא תהא מינקת וא"כ אכתי איכא סכנה לולד ומש"ה צריך דוקא גט ולא סגי בפרישה וא"כ לפ"ז בגרושה לשיטת הר"ש ז"ל דמותרת מטעם מניקה גם מטעם מעוברת תהא מותרת דלא דחסה דחייס על אחריני נמי כיון שלא נ"מ באם תלד של קיימא ג"כ תהא מותרת לשיטתו וא"כ מכל דברים הללו הדבר בפשיטות דבאשה עני' אלמנה נהי שאינה נוטלת שכר ויכולה להסיר מן השעבוד מ"מ השעבוד עלי' רמיא רק שצריך לשלם לה [כמבואר בסי' צ"ה ס"ב] וא"כ עכ"פ מקרי שדי היתום ושפיר שייך הגזרה דבשדי יתומים א"ת דאלולי זה הנושאה מסתמא הי' מניקתו כדרך כל העניים ונהי שיכולה ליפטר מהשעבוד כיון שאין ניתנין לה מזונות מ"מ מקרי שדי יתומים ועיין בתשובה להגאון או"ת בספרו בני אהובה שנוטה דעתו דעני' מותר להקל מטעם שאינה משועבדת והב"ד ימסמסו וישגיחי על היתום אך אעפי"כ פסק דאסורה גם בעני' מטעם ל"פ יעו"ש. ונלע"ד כאשר כתבתי דבודאי באלמנה עני' הגם שאין מי (שתשלם) [שישלם] שכר ארוסה להנשא משום הגזירה דאסמכוה חז"ל בשדי יתומים א"ת וכנ"ל וא"כ שוב ליכא להקל בזה רק מטעם דהוי הבעל שוגג. והנה הנראה מפשט וסתם מתניתין דסוטה [בר"פ ארוסה] דלר"מ מעוברת ומניקת לא שותות אלמא סתמא בין בשוגג בין במזיד צריכה גט לעולם לר"מ דאל"כ האיך סתם התנא לומר בכללא דממזרת ונתינה כולל גם מעוברת ומניקה בסתמא משמע דאין חילוק ובכולם בין בשוגג בין במזיד אינה שותת ובשלמא במשנתינו ביבמות בהחולץ [דף ל"ה ע"ב] דקתני אין הולד ש"ק יקיים ור"א אמר יוציא ואמר רבא [שם ל"ו ב'] ר"מ ור"א אמרו ד"א יש ה"א לומר דאיירי במזיד הגם דלא כן הוא כאשר יבואר לפנינו אי"ה אך במשנה דסוטה א"א לומר כלל דאיירי דוקא במזיד דהא דינא תני איזה נשים שאינם שותות ואמר ע"ז ר"מ דגם מעוברת ומניקה א"ש משמע בודאי דאפילו הנשואין הי' בשוגג דהא אין עסקינן עתה בנשואיהם רק בעצמות הנשים וסתמא פסק עליהם ר"מ שאותם נשים א"ש ומי מחלק כלל איך הי' הנשואין וי"ל דאפי' בנישאת בשוגג נמי א"ש. אך באמת בלא"ה א"א לומר לר"מ דבשוגג לא תתגרש דהא ר"מ ס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד כמבואר בגיטין [דנ"ג ונ"ד] בודאי לדבריו אפילו בשוגג תתגרש ואתפלא על מרן ז"ל בנ"ב [בח"א סי' י"ח] שכתב לתרץ דהמשנה יבמות איירי במזיד והאיך משכחת מזיד הא הי' תוך ג"ח כמבואר בתוס' [שם ד"ה ונמצאת] בהוכחה ברורה דע"כ מיירי בתוך ג"ח וא"כ לא היתה מזידה בהנקה ולא היתה מזידה רק בהבחנה והא משום הבחנה גם לר"מ אינה אסורה לעולם כמבואר במשנה סוטה דוקא מעוברת ומינקת א"ש אבל מטעם הבחנה אינה אסורה לעולם וכ"כ שם בהדי' תוס' ז"ל [דכ"ד ד"ה ושאר] וכיון דאינה אסורה רק מטעם מינקת ומעוברת ובזה ל"ש מזידה דהיא סברה שא"מ. והשנית קשה על הנ"ב מה שמפלפל לר"מ להתיר בשוגג בלא גט ואיך אשתמיט מיניה דמר [סוגי' דגיטין דף נ"ג ונ"ד] אשר לר"מ בדרבנן קנסו שוגג א"מ והנה לדידי' איפכא קשה דמאי פליג רבא על אביי [שם ביבמות ל"ו ב'] הא בהדי' מסקינן פשטות הסוגי' בגיטין דלר"מ בדרבנן קנסו שוגג א"מ ובדאורייתא לא קנסו הרי מבואר כדברי אביי שם בלא חולק. אשר ע"כ נלע"ד דבזה פליגי (דהכא) [דהנה] באד"ר קנם ר"מ שוגג א"מ ובדאו' לק"נ והנה באם נתחברו שני איסורים יחד דאורייתא ואד"ר בזה פליגי אביי ורבא רבא ס"ל כיון (דרבנן) [דבדרבנן] קנסו שוגג א"מ אפילו נתחבר לזה איסור (דרבנן) [דאורייתא] ל"פ וקנסוהו ואביי ס"ל כיון דעכ"פ איכא אד"א (ל"ג) [ל"ק]. ובזה יתיישב מה דהקשה הנ"ב מה ס"ד דרבא דאמר ר"מ ור"א אמרו דבר אחד הלא מצינו כמה פעמים פשוט בש"ס דיש חילוק בין דאוריית' ובין דרבנן אך לפמ"ש א"ש דהא בכאן נצמדו שני איסורים אחד דאוריית' משום (א"ח) [אשת אחיו] והשני משום מעוברת חבירו בזה ס"ל לרבא כיון דמשום מעוברת אסורת בשוגג וצריכה גט גס דנצמד עם זה האיסור איסור דאו' לא פליגי רבנן ומש"ה כיון דר"מ ס"ל כר"א גם ר"א ס"ל מסתמא כר"מ כמו שפשוט זה בכמה דוכתי אך אביי מדחה לומר דזה אינו פשוט די"ל דלר"מ לא גזר כיון דעכ"פ אית בזה המעשה גם איסור דאורייתא וז"ב לפע"ד

היוצא לנו דלר"מ ודאי אפי' בשוגג צריכה גט ואסורה לעולם דהא קנס ר"מ שוגג א"מ אולם לדידן דפסקי' לא קנסו שוגג א"מ בדרבנן תלינן הדבר בזה אם מה דצריכה דוקא להתגרש ולא סגי בהפרשה הוא מדינא בודאי אין חילוק בין שוגג למזיד משום סכנת הולד דאין הטעם כלל משום קנם אך אם נימא דהגירושין הוא רק מקנסא י"ל לדידן דלא קנסו שא"מ והנה מהרמב"ם [הנ"ל] משמע להדי' דלא מקנסא צריכה להתגרש רק מטעם סכנת הולד ולכן מחלק בין הבחנה דסגי בהפרשה וגם מחלק בין קידש לנשא גבי מינקת וכן הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמדינא צריכה גירושין ולא מקנסא ומדברי הראב"ד נראה שהוא משום קנס והרשב"א והרמב"ן ז"ל דחו דבריו יעוין בחי' וכן נראה מדברי התו' דגם בשוגג צריכה גט דז"ל התו' (סוטה כ"ד א') בד"ה ושאר כל הנשים תימה הא משנה יתירה מאי קמ"ל הא שמעי' לי' מרישא והאומרת א"ש אינה נוטלת כתובתה ואומר רבי דוקא מעוברת א"ש משום דאיכא סכנת נפשות כדאמר בהחולץ אבל ניסת בתוך ג' חדשים מה דהוה הוה ותו לא קנסינן לי' להוציא וקרינן בה אשתו הראוי' לו ובכהן אפי' לרבנן א"ש דאסקי' בפ' החולץ אפי' לרבנן יוציא בגט עכ"ל והפי' לפע"ד כך דשאר הנשים אתי' לרבוי' נשאה בימי הבחנה דשותה כיון דא"צ גט וק"ל דהא תינח לר"מ אבל לרבנן דגם מעוברת ומינקת שותת פשיטא (דהבחינה) [דבימי הבחנה] שותה ולזה הקדימו דגם לרבנן בכהן א"ש ובימי הבחנה גם בכהן שותה שא"צ גט והנה לפי המובן מדבריהם שגם רבנן אסרו בכהן [בהפרשה לחוד ורק צריך לגרש] ורק בישראל התירו [להחזירה] כמאמרם ז"ל שיכול להפרישה ולהחזירה משמע בכהן שאינו יכול (להפרישה) [להחזירה אח"כ] א"ש וא"כ א"א דבשוגג גם לרבנן אפי' בכהן [די בהפרשה בלבד וממילא דהיא] שותת (ו) האיך אמר במשנה הטעם שיכול להפרישה והיינו דוקא בישראל דהפרישה היינו גט הלא גם בכהן מותר בשוגג דלר"מ אסורה דקנס שא"מ ולרבנן מותר בשוגג ואין לומר דהפשט הוא דבכהן בשוגג מש"ה שותת מפני שיכול להפרישה בלא גט דל"ג רבנן שא"מ זה דבר קשה לחלוק בלשון ולומר דלגבי מזיד הפי' שיכול (להחזירה) [להפרישה] בגט ולכן בכהן (אסורה) [דאסור להחזירה וממילא אינה שותת] ובשוגג הפי' יכול להפרישה בלא גט ואפי' לכהן מותרת בלא גט [ושותת ממילא] זה דבר רחוק לומר כך וכיון דלר"מ בכל גווני אסורה [להחזיר] בין שוגג ומזיד ובין לכהן ובין לישראל [ואינה שותת] ורבנן ס"ל דשותת בישראל ובכהן אסורה [להחזיר ולא שותת] ולא חילקו דבשוגג גם בכהן מותרת [בהפרשה לבד ושותת] ולכן נראה דגם לרבנן אסורה בשוגג דטעם הגירושין אינו משום קנס רק משום סכנת הולד וכנ"ל

אולם באמת דעת הא"ז בפירוש להתיר בשוגג וצ"ל לדידי' דס"ל כתי' השני של תוס' בפ' החולץ [ל"ו ב' ד"ה ולא] דסגי בסוטה בהפרשה משום חומר האיסור ועפ"ז י"ל מה דמקשה בנ"ב [אולי צ"ל בס' עצי ארזים סקי"ד] על ת"ה שכ' כיון דלא קיי"ל כא"ז בקידש לא קיי"ל כוותי' גם בשוגג דתמה הנ"ב וכי בחדא מחתא מחתינהו כיון דנדחה דבריו בחדא ידחה מכל דבריו. ולפמ"ש א"ש כיון דהוא מתיר בשוגג בהפרשה וצ"ל דהפשט במשנה דסגי בהפרשה משום שבלא"ה אסור [מטעם סוטה כתי' ב' של התו' הנ"ל] ומטעם זה דייקי המתירים בקידש דדי בהפרשה [כמבואר בתו' הנ"ל] וא"כ כיון דלא קיי"ל כוותי' דהא"ז בקידש כן לא קיי"ל כוותי' בשוגג דפי' הפרשה היינו גט ממילא מוכח דגם לרבנן בשוגג אסור בכהן וכנ"ל אך עכ"פ י"ל דא"ז לא ס"ל כהתוס' ובדיעבד יש לסמוך על הא"ז וכדברי הרמ"א ז"ל יעו"ש [בדברי הרמ"א ז"ל בסי' י"ג ס"י וע"ש בב"ש