דברי חיים חלק א קג

אפי' ב"פ נתגרשה רק חדא מינייהו נקט ובאמת ז"א דבגרושין הוא מחמת טבעה של האשה שהיא קפדנית שפיר גם גירושין של ארוסה נצטרף ולכן מוכרח לינקוט חדא בנתגרשה וחדא בנתארמלה ושפיר גם לדידי' מוכח דמב' זימני הוי חזקה משום דע"כ אתה אומר דלא הי' יכול למינקט ב"פ נתגרשה ואך א"כ למ"ד מז"ג ה"ק השואל לדוכתא מנ"ל שוב להוכיח דבמיתה ב"פ הוי חזקה דלמא במיתה באמת לא די ב"פ ורק מש"ה לא תצא ב"פ נתארמלה משום דה"א חדא מינייהו נקט וגם בגרושה הדין כן ובאמת קי"ל לתנא דבגרושה אסורה ואי דקים לה לגמ' דשניהם שווים וטעם א' להם וממילא נשמע תרווי' ז"א דהרי ע"כ חילוק גדול יש ביניהם דבגרושה היא טבע של האשה הוי שפיר ווסת דהא גם מ"ד מז"ג מודה למע"ג ג"כ משא"כ מיתה לדעת הרא"ש הוי כווסת ע"י מעשה שפיר צריך ג"פ אע"כ דהריב"ן לא ס"ל כהרא"ש רק דמז"ג היינו עצם המיתה וא"כ גירושין ומיתה שוים וממילא נשמע תרווי' כסברת השואל ודו"ק עכ"ה]: סימן יד

תשובה על אשר נשאלתי במעשה שהי' באחד שהודה לפני שני עדים שראה בלילה שאשתו שכבה [בינו] לבין איש אחר ועשה עמה מעשה חדודין וקלות וצעק עליהם והלכה האשה לשכב בצד השני של הבעל ואח"כ ניסתה אשתו פעמיים אם הבעל ישן ואחר שדימה בדעתה שהוא ישן אמר האיש הבליעל הנחשד שאינו נוח לו המקום לישן ואמרה לו האשה שבצדה יש כרים והלך הבליעל הנחשד שמה והבעל שמע קול נשימה מביאה ומחמת הבהלה המתין מעט עד ששב רוחו אצלו הלך וראה ששוכבים יחד וכעס למאד ואמרה לו האשה שלא הי' רק התחלה ולא גמר הדבר והנחשד אמר שלא שפך בה זרעו והבעל התחיל לשפוך חימה על אשתו כי הי' בעיניו כזונה ואמר לה שאינו רוצה לדור עמה כי היא זונה ולאח"כ נגבה פעם שנית גב"ע וחזר הבעל מדבריו ולאח"כ אמר להגובי עדות שזה אומר מחמת יראה אבל עיקר דבריו הראשונים ושוב נגבה גב"ע וחזר הבעל מכל מה שאמר בפעם הראשון ושוב נגבה גב"ע וחזר הבעל ואמר שלא אמר כן והב"ד הראשון היינו הרב אמר עתה שאינו זוכר אם אמר הבעל בפ"א שאשתו הודית לפניו שהתחיל לבעול ואולי אמר רק שהתחיל ולא גמר וגם אמר שאינו זוכר בבירור אם אמר הבעל בפ"א שמצאן שוכבין יחד האשה עם הנחשד רק בקרוב מקום ועכ"פ מכל הגב"ע זה דבר ברור שמתחלה שכבה האשה באמצע והבעל מיחה בדבר ולכן הלכה לצד השני של הבעל ולאח"כ אמר הנחשד שאינו נוח לו לישן והאשה לאחר הנסיון אם בעלה ישן השיבה לו שבצדה יש כרים והלך הבליעל לשכוב סמוך לה זה ברור מכל הגב"ע כאשר המה מועתקים אצלי. והנה באמת מצד הדין אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה ומה ששמע קול מנשמים אין כדאי לאוסרה כמבואר בת' מיימוני מביאו הרבה פוסקי' ויעויין בצ"צ [סי' ע"ט] ובהודאת האשה אין כדאי כי אמרה שהתחיל ויוכל להיות היינו שרצה אבל לא גמר מחשבתו ולא נגע בה בטומאה וגם דברי הנחשד אינו נחשב לכלום לפי דברי מהרי"ק מובא ברמ"א ז"ל סי' קט"ו דצריך דוקא שיהי' נאמן לו לכל דבר הגם שהמהרי"ק כ' דהרשב"א כ"כ ומתשו' הרשב"א סי' אלף רל"ז מבואר להיפוך מ"מ יש מקום גדול לסמוך ע"ז ולכן אין לאסור האשה מחמת זה אולם אם הי' נאסרה האשה עפ"י דבריו הראשונים בודאי לא יוכל לחזור בו לא כמו שראיתי בדברי הגאון מחו' מהר"מ מיאס שכ' דיוכל לחזור דהטעם שנאמן משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו לפי דבריו שאמר שנאסרה עליו אך באם הוא [חוזר בו שוב אינו אסור עליו לפ"ד דהשתא והא דלא יוכל לחזור] אינו רק מטעם דשווי' אנפשי' חד"א ובזה שייך טעם הר"ן דמשועבד לה לא מצי מפקע ולפע"ד דלא כן הוא והוא בשנבאר דברי הר"ן שכ' במס' נדרים (דף צ' ע"ב) וז"ל ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כו' יעו"ש. וקשה הא עכ"פ (לדידי') [לדידה] נאמן דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה והאיך מאכילין (לו) [לה] דבר האסור (לו) [לה] ואי דאינה יכולה להפקיע שעבודו קשה הרי באומרת קונם תשמישך עלי אסורה משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור [נדרים דפ"א ב'] כמו כן כיון שהתורה האמינה אדם על עצמו ואסור לו הדבר האיך משום שמשועבדת לו תעשה איסור ולא גרע מאסרה על (עצמו) [עצמה] הגם דאין יכולה לאסור עצמה על בעלה מ"מ בהיא עכ"פ אסורה לא פקע הנדר כמבואר בר"ן נדרים [ט"ו ב'] אע"ג שע"י זה יופקע שעבודו לית לן בזה וה"נ כיון דהתורה (האמינו) [האמינה] לגבי (עצמו) [עצמה] ואסור הדבר (עליו) [עלי'] האיך יותר האיסור משום שעבוד וראיתי שהגאון הנ"ל רוצה לומר כיון שהדבר נוגע לאחריני גם לעצמו אינו נאמן לאסור ולא ידעתי למה לעצמו לא יהא נאמן דהרי קיי"ל באחד שאומר חוב לו ולחבירו נאמן לגבי עצמו ולא על חבירו וע"כ צריך אתה לומר כיון דעי"ז יופסד חבירו שוב אינו נאמן לגבי עצמו וזה לא ידעתי באיסור למה נאמר כן אדרבה אית לן למימר דלגבי עצמו אסור והאיך נאכילהו דבר האסור עליו בשביל הפסד חבירו ודמי ממש לקונם (תשמישי עליך) [תשמישך עלי] ולפ"ד באמת מטעם זה נדו הרשב"א והתו' מסברת הר"ן ז"ל בנדרי' בסופו וכתבו הטעם רק דחכמים יכלו לתקן כן בדבר גדול דמיאנו בסברת הר"ן ז"ל משום דקשה להו וכי משום דמשועבד לה יופקע איסורה וראיתי בבית מאיר סי' קט"ו מקשה כן על הר"נ ז"ל ורוצה לחבר תירוץ הרא"ש אל תירוץ הר"נ ופליג שם על היש"ש ולפעד"נ דשפיר אתו דברי הר"נ ז"ל דהנה אין ע"א נאמן בדבר שבערוה ורק על עצמו אדם נאמן וזה ברור דאדם שאסר על עצמו ואמר שדבר זה אסור בדבר ההוא נגד חזקה או עדים באופן שאינו נאמן רק לעצמו נאמן הוא לעצמו בצנעה אם יודע בנפשו ששקר אמר שמותר עליו הדבר שאמר בשקר שהוא אסור ויעויין בבית אפרים בא"ע בתחלתו דודאי מוסכם מרוב הפוסקי' דא"א שווי' אנפשי' חד"א מטעם נדר רק מטעם דאדם נאמן ע"ע וא"כ בצנעה והוא עצמו יודע ששקר אמר מותר בדבר ההוא ולפ"ז א"ש דכיון דחב לאחריני אינו נאמן כלל כי אנן אמרי' דהוא בעצמו יודע שהדבר מותר ורק שאומר כן וא"כ ליכא עליו שום לתא דאיסור בשלמא אם הוא בדבר שאינו נוגע לאחריני אמרי' שפיר אדם נאמן ע"ע ואסור שוב לחזור בלא אמתלא אבל באם חב עי"ז לאחריני אמרינן שגם בזה הוא משקר ויודע בעצמו שמותר ולכן מותר באמת לו ואין נאמן להפקיע שעבודו של חבירו כי אנו אומרים שהוא יודע האמת שלא כן הוא כאשר אמר וממילא אינו עושה איסור כלל וזה הוא ברור לפע"ד סברת הר"נ ז"ל ויותר י"ל לפי מ"ש הפוסקי' דבאשה שזינתה כיון שהדין נותן שלא להאמינה באמת היא מותרת להבעל כ"ז שלא ידע הבעל בלא שום הפקעת קידושין יעו"ש א"כ ה"נ כיון דאין מאמינים (לו הוא) [לה] מחמת שעבודו אינו אוסר עליו ולא התחיל האיסור כלל גם לפי (דבריו) [דברי'] כיון דמשועבד (לה) [לו] ועפ"ז יש ליישב ת' הרא"ש שתמהו עליו האחרונים שכ' באשה שאמרה שנתקדשה מקודם (שזינתה שאנ"מ) [לאחר דנאמנת] מטעם שוי' אנפשי' חד"א והק' עליו מטמאה אני לך יעוי' בב"י וד"מ [באהע"ז בס"ס מ"ו] ואחרוני' ולפ"ד אתי שפיר דבאמת קשה האיך מאכילין לאדם דבר האסור לפי תירוץ הר"נ ז"ל וצ"ל כיון דהיא משועבדת לו א"י להפקיע שעבודו ומעיקרא א"נ והנה בנידון דהרא"ש שלפי (דבריו) [דברי'] אינה משועבדת לו דנתקדשה מקודם א"כ אינה מפקיע עצמה כלל בשלמא בטמאה אני לך שהיא מודה דמשועבדת לו ורק רצה להפקיע השעבוד ע"י עצמה ולזה אמרי' דכיון דאינה יכולה להפקיע השעבוד אין עלה איסור כלל גם לפי (דבריו) [דברי'] והוי כלא אסרה עצמה מעולם אבל באומרת נתקדשתי מקודם ומעולם לא נשתעבדתי לזה נהי דאינה נאמנת לנו מ"מ לגבי דידה הוא חד"א והוא חילוק נכון לפי השכל. אמנם כ"ז באשה האוסרת עצמה אבל באיש ודאי דיכול לאסור ע"ע וא"ל דמשועבד לה הא יכול לגרשה בשלמא גבי קונם תשמישי עלך דאין הבעל יכול לאסור גם שיכול לגרשה משום שמשועבד לה הוי כפירות חבירו ולא התחיל הנדר כלל אבל בשווי' אנפשי' חד"א ורק דנימא דאינו נאמן מכח שעבוד דידה הא שעבודה יכול לבטל בגט ולכן בודאי לפ"ד הר"ן ז"ל נאמן הבעל גם במקום שהוא חדר"ג והרשב"א ז"ל [בתשו' אלף רל"ז] לשיטתו דס"ל דהטעם משום שיכלו חכמים לתקן כן בדבר גדול ולזה כתב גם הבעל אינו נאמן דחכמים יכלו לעקור ד"ת בדבר גדול וכ"מ בהדי' בתשו' שם משום דחכמים יכלו לתקן זה או משום אפקעינהו לקדושין כמבואר במהרי"ק וא"כ בנ"ד אם היתה נאסרת ע"י דיבורו לא הי' יכול לחזור לשיטת הר"ן ז"ל ובאמת גם לשיטת הרשב"א והגהת מרדכי שמביאו רמ"א ז"ל סי' קט"ו בנ"ד אינו נאמן לחזור דכבר כתבנו דלאחר כל הגב"ע הי' כאן דבר מכוער