דברי חיים חלק א קא

סימן יב

שאלה אשה אחת עברה ממדינתינו לרוסיא ותפסוה הזאנדארין והוליכוה לאהליהם אשר על הספר ושמה יושבים הזאנדארין עם נשותיהם וגם השרים הנקראים אפצירען וישבה שם האשה כל הלילה ובבוקר הוליכוה להטאמאזניע הוא בית ועד הערכאות שעל הספר ושמה תפסוה וישראלים היו עמה והשתדלו עד שבבוקר השני שבה לבית יהודים עדי בא ממקום הגבוה לשלחה לשלום לביתה והיא אשת כהן ובעלה בשאלה בא אם היא מותרת לו

תשובה הנה מתבאר בש"ס פרק א"מ (ע"ז כ"ב א') וז"ל [המשנה] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים מפני שחשודין כו' ולא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות [ובגמ'] [שם כ"ג א'] ורמינהו לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין [וכו' עד] רבינא אמר לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד ומנא תימרא דשאני בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בידי נכרים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחלה לדיעבד ממאי דלמא לעולם אימא לך אפי' דיעבד נמי לא והכא ה"ט דמתיירא (שלא יפסיד) [משום הפסד] ממונו תדע דקתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי כל"ה ושם בתוס' ד"ה ותו לא מידי וז"ל פי' דודאי הפסד ממון שאני אבל יחוד בעלמא אימא דאסור אף בדיעבד תימה א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כהן יושבת תחת בעלה דא"א שלא תתיחד עם שום נכרי שעה א' וכיון דליכא הפסד ממון חיישי' וי"ל דאין זה אלא דיחוי בעלמא כלו' מהכא לא תוכיח ומ"מ דברי רבינא אמת הן ועי"ל דאפי' לפי המסקנא אין לאסור יחוד מועט דדווקא נחבשה שאני לפי שהיא מסורה בידו כעין בהמה דהכא אבל היכא שאינה תחת ידו של נכרי כלל ויכולה לצעוק ויהי' לה מושיע ודאי הנכרי מרתת ואין לאוסרה על אותו יחוד וכן עיקר ובירושלמי דחי דאין דמיון אשה לבהמה שאני אשה שדרכה לצווח ואפי' חרשת דרכה לרמז עכ"ל. והנה זה פשוט דהגם דלרבינא דס"ל דבדיעבד מותר בנחבשה אפי' בלא ע"י ממון והרא"ש ותוס' בחד תירוצא פסקו כוותי' אבל עכ"פ מודים כ"ע דשבוי' אפי' בדיעבד אסורה [כמבואר במשנה כתובות דף כ"ב ע"א] דלא מצינו שום אמורא שיחלוק ע"ז וא"כ ע"כ צריך לחלק ולומר דנחבשה אין דינה כשבוי' והטעם קל לחלק ביניהם דבשבוי' שהיא אצלו בין לחרב ולמוכרה לאישות ולכל מה שירצה באין מוחה בודאי אינו מירתת ולא מתבייש לאונסה כי הרי היא אצלו כשבוית חרב אבל בנחבשה מחמת חוב או שרוצה שיפדוה ממנו בדרך שכתב הרי"ו מ"מ אינו בידו רק שיהא לקנין כספו ולשרתו אך אינה שבוי' תח"י שתהא מסורה בידו להרג ולקלון ורק כדרך שנהגו מקדם השרים לחבוש ב"ח ובזה ס"ל (לר"ה) [לרבינא] דאינה בגדר שבוי' ולא אסרו חז"ל מספק שמא נאנסה כי העכו"ם מירתת מלעשות כזה כי היא אינה תחת ידו לנהוג בה קלון ואונס משא"כ שבוי' שהיא בידו לקלון ומש"ה שבוי' דוקא גזרו חז"ל אך לא נחבשה שבזה לא גזרו חז"ל ובדיעבד לא חשו שמא אנסוה כי אינה עומדת לקלון אך סתמא דגמ' דפליג ארבינא וס"ל דגם נחבשה אסורה בדיעבד משום דכיון דעכ"פ היא כקנין כספו לא מירתת לבעול ודעת המרדכי [א"ה עבאה"ט אה"ע סי' ז' סקל"ח] ידוע דאם יש בי דואר במתא הוי כיד ישראל תקיפא ולא חיישינן לאונס אך לא קיי"ל כוותי' וס"ל דכיון דהיא שלו לא מירתת רק כשיד ישראל תקיפא כמבואר ולכן כשיד האומות תקיפא ע"ע אסורה אבל הי' קשה לרבותינו נ"נ ז"ל שא"כ לא מצינו בת א"א ע"ה יושבת תחת בעלה כהן עתה בגולה ולזה חילקו התו' דהיינו דוקא היכא שמסורה בידם אבל שאינה מסורה בידם מותרת כיון שיכולה לצעוק והנה בודאי אפי' שהיא בין העכו"ם במקום שאין שם שום ישראל שייך שהעכו"ם מירתת פן תצעק ויוודע הדבר לרבים ויהא לו לפוקה כמבואר בתשו' מהרי"ק סי' ק"ס באשה שישבה בבית התורפה שאין ישראל מצויים שם וכן בת"ה וסי' רמ"ב] באשה שהיתה מתיחדת בכפרים שאין יהודים דרים שם כלל יעו"ש בדבריהם דהטעם דהעכו"ם מירתת כיון שאינה מסורה תח"י ויראים לאונסה פן תצעק בקול ויודע הדבר לרבים והיא אינה מסורה תח"י והכוונה לפע"ד בהחילוק הזה דהיכי שנחבשה גוף האשה לב"ח שחבשה בעד חובו או לאיזה עלילה וחבש גופה לפדותה ממנו אינו מתיירא מצעקתה כיון שהיא קנוי' לו לדעתו משא"כ כשהיא אינה מסורה לקנין גופו רק שמתייחדת עמהם ירא פן תצעק ויהי' לבוז וקלון ברבים שבודאי ל"ח לאשה ההולכת ברה"ר בעיר שכולם עכו"ם הגם שאין הנכרים שומרים דפרוצים בעריות מ"מ ברבי' הדבר לבוז ולקלון ול"ח לאונס כמ"כ ל"ח בביתם לאונס כי מתיירא מצעקתה ופן יוודע לרבים ואפי' אם נתייחדת לשם זנות למהרי"ק ואחרונים ז"ל [ע' בב"ש סקל"ד] דל"ח לאונס משום דעכ"פ העכו"ם מתיירא לאנסה פן תצעוק כנ"ל טעם החילוק של התוס' והרא"ש ז"ל בסברא זו וכן יש לדקדק מדברי הגמ' גופא (כתובות כ"ז א') וז"ל הש"ס ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי גנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקי' והוא שנגמר דינן להריגה ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא נגמר דינן להריגה עכ"ל וקשה למאד לשיטת הסוברים דע"י נפשות מותרת לישראל [כמבואר בש"ע סי' ז' סי"א] וכוונת המשנה רק לכהן וא"כ מאי אמר רב נשי גנבי ולוי א' בן דונאי וחזקי' ור"י פליגי אם בעינן גמ"ד ולמ"ל הא כל שאינו מחמת ממון אסורה לבעלה כהן וכבר התעורר ע"ז בבית מאיר ז"ל אך לפי דרכינו א"ש מאד דהנה בלא"ה יש לדקדק הרבה דבמשנה מבואר ע"י נפשות אסורה לבעלה וסתם משמעות היא שנחבשה להורגה ומדוע א"ר כגון נשי גנבי ואי תימא דרב בעי לחדש לן דזה נמי הוי כנחבשה ע"י נפשות בשביל עצמה שהמה הפקר וכמו שפירש"י ז"ל א"כ הל"ל א"ר נשי גנבי נמי אסורי' ואך לפי לשון הגמרא על סתמא דמתני' ע"י נפשות אסורה לבעלה רב א' כגון נשי גנבי משמע דלא בא רק לפרש המתני' לא להוסיף חידוש אמתני' כלל וזה קשה מאד מי דחקו לרב לפרש כן דלמא מתניתין כפשטא נחבשה בשביל עצמה להריגה ואם דס"ל לרב דגם נשי גנבי מסורים להרג והפקר כפירש"י ז"ל ה"ל לומר בלשון חידוש והוספה על המשנה וגם על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דברי רב ושארי האוקימתות תמהו האחרונים למה השמיטוהו ולכן נ"ל דבאמת זה גופא הי' קשה לרב דלמה לתנא לומר מחמת נפשות אסורה לבעל כהן הא אפילו שלא מחמת נפשות ורק אינו מתיירא מהפסד ממון אסורה לבעלה כהן לזה פי' רב דמתניתין איירי דלא נחבשה מחמת עצמה ואין עלה שום עונש כלל ורק שנחבשה כמו בזמנינו שמחפשין איזה אנשים שעל ידם יוודע הדבר וכיוצא אך לא בגדר קנין הגוף ולכן אם הי' שלא מחמת נפשות היתה מותרת לבעלה כהן וכסברת התוס' הנ"ל דלא חיישינן לאונס כיון שאינה מסורה בידם והיא רק כנתיחדת עמהם ומרתתי לאונסה פן תצעק ויהי' להם לבוז וקלון כי אין להם עלי' שום דבר ורק שיושבת עדי יחקורו הדבר או לאיזה סיבה ובודאי מותרת ורק בנשי גנבי ס"ל לרב דהמלכות מפקירם והמה כשבויות ממש ולוי פליג עליו דאין מפקירין אותם והוי רק כנתיחדו עמהם דמותרות מטעם שמתייראין פן תצעק ורק בבן דונאי מפקרי נשיהם וכן פלוגתת חזקי' ור"י ע"ד זה אך כ"ז לפרש המתני' אבל לדינא כבר ביאר הרמב"ם ז"ל כ"א במקומו ולכן לא הוצרך להביאו בחיבורו על הפסקים פירושא דהלכתא כידוע דרכו דאינו מבאר רק מה דנ"מ לדינא כנ"ל בסברת התוס' ז"ל והר"א ז"ל כתב ומחלק בין זמן מועט לזמן רב ולפי הנראה ממהרי"ק ות"ה [הנ"ל] שהם ג' דיעות חלוקות אך המהרי"ק ז"ל כתב דר"א מוסיף ע"ד התוס' דאפי' במסורה בידם יש חילוק בין זמן רב למעט הגם דשבוי' בודאי אסורה בזמן מועט דבעי' וכשיצאתי ללקט עצים דעתי על אמי [בכתובות כ"ז ב'] אך בנחבשה קיל טפי עפ"י החילוק הנ"ל דריש דברינו ובב"ש ז"ל [סי' ז' ס"ק ל"ג] כתב בפי' דלהרא"ש ז"ל אינה אסורה רק בתרתי לריעותא מסורה בידם וזמן רב. ועכשיו שבררתי דעת הפוסקים בזה נבוא לנ"ד הנה בודאי אין האשה מסורה ביד הזאנדארין ושריהם לשום דבר ואין עליהם רק להוליך להערכן שעל הטאמאזנע ואם הוא ביום מוליכה תיכף ובלילה ממתין עד הבוקר כי כן הוא נימוסיהם כידוע לכל וא"כ הוי רק נתיחדה ואינה מסורה בידם דמרתתי לאונסה פן תצעק דהיא אינה תח"י כלל ורשות ביד הערכן שעל הטאמאזנע לשלחה חפשי תיכף וכאשר באמת כן הי' ששלחוה למחרתו לבית היהודים ופעמים שמשלחין תיכף לבית היהודים ואין להזאנדארין שום עסק וידיעה בזה אם יגיע לה שום עונש אפי' ע"ז וא"כ האיך יעלה על הדעת שזאת נקרא מסורה בידם ובודאי מותרת היא לכהן דאלת"ה א"כ לא הנחת בת לא"א תחת זרע אהרן דידוע דנשי כהנים שכיחי ורגילי שהמה נצרכים לעמוד על פראטיקאהל בבית הערכן ואין מניחין שום ישראל שם כפי נימוסם שלא ישמע דברי' בחוץ ואין מניחין לילך חוצה עד גמר הפראטיקאל ואין איש ישראל שם וזה שכיח למאד וא"כ לשיטת התוס' שאין מחלקין בין זמן מועט למרובה א"כ הוי מסורה בידם ואסורה לבעלה כהן א"ו כל כה"ג שאין עליו ענין עונש גוף לע"ע רק