דברי יששכר צט

במקדש משום דאין שבות במקדש והשו"מ שם את הכל עשה יפה בעטו. תי' זה לאו כלום הוא עיין אור זרוע הגדול הנדפס בזיטאמיר (דף נ"ח ע"ג) שכ' דנאבדה ריאה כשר ראי' מדזרקו את הדם קודם להפשט וניתוח אלמא אף קודם בדיקה החזיקו אותה לכשרה עכ"פ משמע דאח"כ בדקו אותה מדלא מייתי ראי' רק מקודם הפשט וניתוח משמע דאח"כ היו בודקין

ולמ"ד נאבדה הריאה טרפה ס"ל דשא"ה דלא אפשר וגם דס"ל דקודם הפשט הוי כמו חלב דאכלינן וכמ"ש רש"י אתמול אכלנו מחלבה אבל בשעת ניתוח ליכא למ"ד שלא היו בודקין הריאה

ומ"ש ראי' מס' תפארת שמואל על הרא"ש פסחים פ"ב אות ב' דמ"ש אין כבשונות בירושלים משמע הא אם היו עושים כבשונות היו מותרים הכלים של חרס ע"י חזרת כבשונות משום דאין שבות במקדש

במהרש"א שבת (דף מ"ב) מפורש דדוקא לענין איסורי שבת הוא דאמרו אין שבות במקדש ולא לגבי שאר איסורים. ואפי' לענין איסורי שבת יש חולקים כמ"ש בתוס' שבת (דף צ"ה) ד"ה שרא ועיין צל"ח פסחים (דף ס"ה) ד"ה הא דאין שבות במקדש אם הוא דוקא מה שהוא צורך עבודה

ות"ל מצאתי מפורש בת' הריב"ש קס"ג שהאריך בזה ומסיים וז"ל. אבל אין ס' דגם בבהמת קדשים בזמן שבהמ"ק קיים היו בודקין הריאות. והא דאין שבות במקדש הוא דוקא במה שנאסר משום גזירה משום דכהנים זריזים הם. משא"כ מה שנאסר משום חשש איסור אדרבה אם בחולין החמירו כ"ש במוקדשים עכ"ל

וכן נלפע"ד להוכיח גם מדברי תוס' חולין (די"א) שכ' דר"מ מדרבנן בעלמא חייש למיעוטא ואפ"ה פריך פסח וקדשים מאי איכא למימר

עוד ראי' מסוטה (דף מ"ח) שאמר עד מתי אתם מאכילים טרפות למזבח שמא נקב קרום של מוח והא להרמב"ם כל ס' שרי מה"ת ולא הוי אלא מדרבנן בעלמא ונהי דאסור לספק בתחלה ס"ס אמאי קרי לה טרפות אע"כ דגם במקדש מה שהי' תשש מדרבנן חוששין לה

ולדעתי ניחא ג"כ לשון הגמ' שאמרו מתחלה נבלות ופריך הא שחיט להו דכל הספק דמחמירינן אף דשייך נשחטה הותרה מ"מ היכי שנולד ריעותא מחיים מחמירינן וכמ"ש בד"מ וברמ"א יו"ד ל"א והיינו דמחזקינן מאיסור לאיסור מש"ה קרי לה נבלה דקיי"ל לא בדק בסימנים הר"ז נבלה כדאיתא בחולין (ד"ט) וכן פסק הרמב"ם פ"א מה"ש א"כ כיון שהי' הספק אז כשהיתה הבהמה בחזקת ס' נבלה קרי לה נבלה ואפ"ה דחי לה דס"ס כשבדקו השחיטה וראו שהיא כראוי אין כאן עוד ס' נבלה

ואני רגיל לומר דשם בסוטה פליגי ר"י אמר שמואל אמר דמיחזי כי מומא ובמתניתא תנא וכו' מאכילין טרפות וקשה על הרמב"ם בפיהמ"ש לסוף מעשר שני שכתב וז"ל וזה הנזכר הסיר זה המעשה לפי שהיה הנראה אותו השור הקרב כאלו הי' בעל מום ותימא שלא רצה לומר כפי' המתניתא שהביאו בגמ' אתרי ר"י אמר שמואל

ע"כ נלפע"ד דס"ל לרבינו ז"ל דר"י א"ש והמתניתא מחולקים במה שנחלקו המהר"מ מלובלין והש"ך בסי' נ' על הרמ"א בנולדה ריעותא מחיים אי מותר במקום הפסד מרובה כיון דקיי"ל בחולין דל"ח שמא במקום נקב נקב וכן קיי"ל דאפי' בנולדה ריעותא מחיים להקל במקום הפסד מרובה היכי דלא שכיח האיסור טפי מההיתר ע"כ לא הביא הרמב"ם שם בפיהמ"ש פי' המתניתא אלא כר"י א"ש דמיחזי כי מומא

עוד יותר נ' קצת לומר דיותר יש להחמיר בקדשים מבחולין דבחולין עכ"פ שייך לומר נשחטה הותרה דתיכף דנשחטה הותרה לישראל דמותר לאכול מפרכסת ואפי' לב"נ מותרת אתר שתצא נפשה ועכ"פ יש כאן חזקת היתר אבל בקדשים ל"ש נשחטה הותרה דלמאן הותרה עד שיעשו מצותי' ובגמ' דחולין (דף ש' ע"ב) אמרו דהוי שחיטה שאינה ראוי' דלעת עתה עדיין אסורה היא לכל ע"כ ראוי להחמיר יותר בקדשים

וזה משמע ג"כ מדברי הריב"ש שהבאתי לעיל שכ' בסיום הדברים ואם בחולין התמירו כ"ש בקדשים ויתיישב בזה מה שהקשו על הרמ"א דסי' ל' ס"ב שכ' אבל בפחות מזה יש להכשיר אפי' בזמן הזה דל"ח בבהמה לנקובת קרום של מות וקשה לכאורה מגמ' דסוטה הנ"ל שאמר עד מתי אתם מאכילים טרפות. די"ל דוקא בקדשים הוא שהחמירו מש"ה אמר כן דל"ש נשחטה הותרה אבל בחולין שרי. ואף דהרמ"א ז"ל בעצמו ס"ל בנולד ריעותא מחיים אסור מודה הכא דשכיח היתרא טפי ומש"ה עד יוחנן כ"ג היו נוקפים ולא היו חוששין לזה דלא ס"ל לחלק בין חולין לקדשים אלא יוחנן כ"ג הוא שחדש דבר זה

ובלעדי כל זה דברי השו"מ אין להם קיום דהא ס"ס הי' הכהן מפריד הריאה מן הכבד כמו שמפורש בתמיד וברמב"ם וכי ס"ד שאם הי' סירכא שלא הי' רואה אותה א"כ ס"ס ה' צריך להשקותה וממילא גם דבריך מופרכים דגם בגדיים וטלאים הי' צריך להשקותה שמא יראה בה סירכא ויטריף

אך לפענ"ד נ' ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל מביצה לתמיד עפ"י מ"ש המאירי ביצה שם בשם הערוך דעיקר החשש שמא תסרך לדופן משמע דרק לזה מועלת ההשקאה שתתפרק, מן הדופן ובריאה הסמוכה לדופן דעת הרמב"ם דאפי' ליכא מכה בדופן מועלת בדיקה וא"כ ודאי דיש סרכות כאלה שאינן אלא ריר בעלמא ויש עצה להשקותה. ונהי דס"ס לא תבצבץ אם היא ריר. ואם היא באמת סרכא כזו שתבצבץ אח"כ הלא לא חסור ע"י ההשקאה. ס"ס טובה היא ההשקאה כדי שלא יצטרך אח"כ נפיחה. אבל לרש"י דס"ל דבליכא מכה לעולם לא תועיל נפיחה ודאי דאמרי' לאו רירא היא וא"כ לא תועיל לנו ההשקאה כלום ונהי דבאיכא מכה בדופן וליכא מכה בריאה ס"ל דמועיל בדיקה למלתא דל"ש כולי האי ל"ח להשקותה משום טרחא דנפיחה

אך ס"ס גם לרמב"ם אינה טובה כולי האי רק שלא יצטרך נפיחה דלגוף הדין אין שום נ"מ דמטרפה לכשר לא תשתנה. וא"כ ניחא יותר לומר משום העור דהיא טרחא גדולה ודאית משנאמר משום הריאה שלא תצטרך לנפיחה דהנפיחה טרחא קטנה וכולו ס'. ודלמא יהי' ב"כ וב"כ ריעותא אחרת וס"ס יצטרך לנפחה

אך נ' דס"ל לרמב"ם ואזיל לשיטתו באו"ח סי' תצ"ח שכתבו בשמו לענין מריטת הנוצה דאסור ביו"ט והרמב"ן מחיר משום דסופו ניתן לדחות ביו"ט וממילא גם בעור דכ' הרשב"א שם לענין מסוכנת דהפשטת העור לא התירו רק משום דלמא אתי לאימנועי משמחת יו"ט. וא"כ באמת ראוי הי' לאסור ההפשטה. ונהי, דהתיר ס"ס ההשקאה לצורך העור שהוא מוקצה י"ל דס"ל לרמב"ם ז"ל דאסור דמשום טרחא דהפשטה לא אתי לאימנועי והוי טרח באיסורא מש"ה הוסיף הרמב"ם טעמא דסרכא דא"כ טרח בדבר המותר וממילא טובה היא גם לעור

ורש"י ז"ל אפשר דס"ל כהרמב"ן שם דכיון דניתן לדחות ממילא חשיב היתר גמור וטרח בהיתר. ממילא מובנים שפיר דברי הרמב"ם דנקט יותר משום הסרכות וכ"ז במס' ביצה דמיירי ביו"ט משא"כ שם במס' תמיד דמיירי בחול ודאי דניחא לי' יותר לומר משום העור דהיא טרחא גדול ודאית משנאמר לענין סרכא דהוי טרכא קטנה ומסופקת. וא"כ מיושבים דברי הרמב"ם ת"ל

עתה נשוב לקו' הראשונה מרש"י לרש"י נ' דניחא בפשיטות דודאי כל קרבנות שיחיד מביא משלו שהבהמה היתה שלו עד שעת השחיטה והעור לא תהי' לו למה לו להשקותה בשביל טרחא של הכהן. והכהן תיכף שהי' מקבלת הי' מקריבה ולא הי' חושש בשביל טרחא שלו להניח ההקרבה ולהשקותה דביטול זמן חמירא לי' דכהנים זריזים הן

משא"כ בתמיד שהכהנים בעצמם הם הבעלים של הבהמה