דברי יששכר צח

שכתבה התורה קרא זה גלתה לנו התורה כאילו נתנה רשות לחכמים לגזור בדבר זה

וא"כ לפ"ז ניחא דדוקא בנדרי קרבן שיש לחוש שמא תתקלקל השחיטה שדיני שחיטה מרובות וצריך זהירות יתירה חיישינן שמא תתקלקל ממילא ל"ק האיך אכלו ישראל שלמים במדבר עפ"י מ"ש בת' ושב הכהן וכ"כ בס' לב ארי' בשם ס' תולדת אדם שבמדבר הי' שחיטת קדשים בכהנים דוקא לפי שלא הי' שחיטת חולין כלל היתה השחיטה עבודה ודוקא מזמן ביאת הארץ ואילך שהותר להם בשר תאוה אז הוא דהותרה השחיטה בזר. וא"כ ניחא דעכשיו דהשחיטה תוכל להיות בזר חיישינן שמא תתקלקל השחיטה. אבל בזמן המדבר שהיתה השחיטה בכהנים כיון דכהנים זריזים הם לא הי' לחוש כלל ושפיר לא אסרו אז לנדור

וממילא ל"ק מקרא דוידר יעקב נדר דהתם לא הי' כלל נדר קרבן וגם דבזריז כמוהו ל"ש לחוש לקלקול ויש לדמותו לשבועה דפסק הרמב"ם דהוי מ"ע להשבע בשמו ואעפ"כ אמרו דוקא אם יש בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע ואם לאו אסור להשבע בשמו וה"נ מי שיש בו כל המדות הללו מותר לנדור נדר ובתו' בעצמם הנ"ל מרמזים כן שכ' דכו"ע לא בקיאי כהלל וכו' אלמא דיש בזה נ"מ בין אדם לאדם

ולפ"ז ל"ק ג"כ ממה שמקשים התוס' מקרא דיונה שאמר אשר נדרתי אשלמה. חדא עפ"י מ"ש למעלה דזריז כמוהו מותר. ועוד דהוא הא הי' מאלו שחייבים להודות וחייב בקרבן תודה ובכה"ג לא אסרו לנדור לפטרו מן המצוה

וא"כ יש לפ"ז לומר דלר"מ דאסור לנדור בקרבן שמא תתקלקל השחיטה. ואף דכתבו חששות אחרות היינו כיון דאיכא חשש קלקול השחיטה חששו נמי לחששות אחרות וכמו שאכתוב לקמן. ה"ה דאסור לנשים לשחוט דלכתחילה חששו שמא תקלקל השחיטה. אבל לר"י דס"ל דטוב נודר ומשלם אה"נ דלא אסרו לנשים לשחוט דל"ת כולי האי ואין נ"מ בין תחלה לסוף וכמו דאמרי' בדיעבד דמוקמינן אחזקה דשפיר שחט ה"נ לכתחילה

וניחא לפ"ז דל"ק ממתני' דכל הפסולים דזבחים (דל"א ע"ב) שם דשם איתא במשנה ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר ומזה דייקו בגמ' דטמאים לכתחילה לא משום שמא יגעו בבשר וע"ז הקשו בתוס' שם ד"ה ובטמאים ת"ל דלמא אתי לאימשוכי בפנים ואפי' טהור גמור לבן זומא דאמר הנכנס למקדש טעון טבילה אין יכול לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאימשוכי דייקו בתוס' דברים הללו. דאה"נ למ"ד טהור גמור ל"ב טבילה מדאו' ל"ח שמא אתי למשוך י"ל דה"ה בטמאים לא גזרו דמשום טמא בלבד ל"ג דהוי מלתא דל"ש וכעין מ"ש התוס' ריש כתובות דמשום דבאשת כהן ופחותה מבת שלש אסורה ה"ה דתקנו בכל הנשים שמא יבואו עדים. ומשום כל הנשים שמא יבואו עדים ג"כ לא היו מתקנין דרחוק הוא זנות כזו אך משום שני החששות הוא דתקנו. וה"נ אילו בטהור גמור לא הי' מקום לגזור משום טמאים לחוד לא גזרו ומש"ה דייקו התוס' דאפי' בטהור גמור לבן זומא חששו דלמא אתי לאימשוכי ומש"ה גזרו ג"כ בטמא

וא"כ ניחא שפיר דההלכות א"י ס"ל דאה"נ מתני' דהכא כמ"ד דטהור גמור א"צ טבילה מדאו' וממילא ל"ג בו דלמא אתי לאימשוכי וה"נ בטמא ל"ג ולא חששו אלא משום שמא יגע דהוי תשש קרוב ומ"ד דס"ל טהור ל"ב טבילה היא ר' יהודה ביומא וא"כ שפיר ניחא דר"י לטעמי' דס"ל טוב נודר ומשלם ול"ג על קלקול השחיטה כמו דל"ג לענין נדר ל"ג לענין נשים ושוחטות שפיר לכתחילה

וס"ס לדידן דקיי"ל כר"מ דטוב שאינו נודר כל עיקר ה"ה דנשים לא ישחוטו וממתני' דהתם ל"ק דר"י הוא: ולפי תי' זה ה"ה דמצד בדיקת הסכין יש לחוש להו וצ"ע

וראיתי להזכיר מה דתמוהין אצלי דברי היש"ש ריש חולין שכ' על דברי הב"י שתמה על מ"ש הכלבו שהנשים שוחטות לעצמן היינו לא לאחרים וכ' הב"י דכן צריך הכשר לזה כמו לזה וכ' הוא ז"ל דמ"ש התוס' ריש פסחים ובפ' כיצד מעברין דנאמנות על השחיטה היינו לומר שאחר שחטה. אינני מבין דבריו ז"ל דהא התוס' קאי התם על הגמ' דמיירי שאמרו שהם בדקוה וקאמרו בגמ' משום דבדיקת חמץ דרבנן הוא דהימנוה אבל אי הי' דאו' לא היו נאמנות וע"ז הקשו והא נאמנות על השחיטה אף שהוא דאו' ואי, כדברי היש"ש דהנאמנות הוא לומר שאחר שחטוה א"כ אין שום קושיא דהא בבדיקה מיירי דאומרות אנן בדקנוה ובכה"ג אה"נ גם בשחיטה אינן נאמנות. א"כ ע"כ פי' דברי התוס' דמיירי שאמרו אנן שחטנו ואפ"ה נאמנות ומש"ה שפיר מקשים

והראי' שהביא מן הירושלמי שאמר שנשים עצלניות הן ג"כ תימה דאדרבה הלא התוס' הביאו דברי הירושלמי לחלק בין בדיקת חמץ לשחיטה דעל הבדיקה א"נ מפני עצלות אבל על השחיטה משמע דל"ש עצלות או דטרחתה מועטת מבדיקה או משום דשחיטה הוי ודאי איסור ואינן מתעצלות אבל בבדיקה הוי ס' איסור. ס"ס לפי דברי התוס' אין ראי' לדבריו מדברי הירושלמי לענין של שחיטה

וכן מ"ש ראי' מדברי הא"ז שכ' דהשוחט נאמן להתיר משום דרוב מצויין א"ש מומתין הן ובנשים ל"ש רמא"ש מ"ה, ג"כ איני מבין כלל דודאי לפי מנהגא דידן שאינן מצויות אצל שחיטה ל"ש רמא"ש מ"ה. אבל ס"ס מדינא דגמ' אם היו מצויות לשחוט הי' שייך גם בהן רמא"ש מ"ה. וצ"ע

והנני להזכיר מה שראיתי בתשו' בית יצחק חאו"ח ת' מ"ה ליישב קו' תוס' הנ"ל איך אכלו ישראל שלמים במדבר. ותי' עפ"י דברי תוס' פסחים (דפ"ח) דמאכילין לקטן פסת שלא למנויו משום דחנוך מצוה שרי וכ' דלפ"ז הי' מותר לנדור ע"י מופלא סמוך לאיש

ולפע"ד אין זה כלום דכי ס"ד דמילה שלא בזמנו דאינו דוחה שבת יהי' מותר לעשות ע"י קטן ונימא דהוי חנוך מצוה ישתקע הדבר ולא יאמר ודוקא בפסח דהגדולים אוכלים אותו מחנכין את הקטן שיעשה עם הגדולים אף דגדול כה"ג אסור דהוי שלא למנויו מ"מ מחנכין אותו ואוכל עם הגדולים באותו אופן שאוכל הגדול. אבל מה שלדידן אסור וכי ס"ד דמחנכין אותו ומרגילים אותו שיעשה דבר דלדידן אסור. ודאי בכה"ג תשיב שמרגילין אותו לעבירה

עוד הנני להזכיר במה שכ' למעלה בשם ס' לב ארי' שכ' דבמדבר הי' אסור שחיטת קדשים לזרים שבאמת דבר זה ליתא. ולפענ"ד שנעלם מהם מדרש רבה מפורש פ' קרח אשר יחדו נמתיק סוד קרח ואהרן זה שוחט (ומקריב) וזה זורק את הדם מפורש דקרח הי' שוחט הקרבנות ומבואר שם במתנות כהונה שהשחיטה כשרה בזר: הנלפע"ד כתבתי. סימן נח

כבוד אחי הרה"ג חו"ב אבד"ק יאנאווי שי'

מ"ש על מ"ש רש"י בחולין (דף צ' ע"ב) ד"ה השקו את התמיד כשבאין לשחטו משקין אותו והוא נח להפשיט ובפסחים (ד"כ) כ' להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות אותה וכו' כדי שתהא נח להפשיט משמע היכי דאין העור לבעלים אינו משקה אותה

וכ' ליישב דברי הרמב"ם שסותר א"ע בפיהמ"ש סוף ביצה כ' שמשקין אותה משום סרכא דמשכא שאם תהי' סרכא נשמטת ונכרתת ובמס' תמיד פ"ג וכן בה' תמידים ומוספים פ"א ה"ט כ' שהיו משקין אותו כדי שתהי' נח להפשיט וכבר עמד עלה בשו"מ מהת"ל ת' נ"ו

וישבת משום דבקרבן תמיד לא בדקו ריאות שלהם שהיו בתוך שנתה כמו שאין בודקין גדיים וטלאים ומתירין בנאבד ריאתן. יפה כתבת

ומה שתי' המתרץ בשו"מ שם משום דלא בדקו ריאות