דברי יששכר צז

סימן נו

ראיתי בס' דרכי תשובה סי' א' סק"ד בשם ת' מור ואהלות על שו"ב שלא בדק בעצמו סכינו ואשתו או בתו בדקו לו הסכין והוא שחט בו והשיב דודאי איסור גמור הוא לסמוך על בדיקת אשה מדכ' בסי' י"ח דהרבה צריך ישוב הדעת לבדיקת הסכין וחמור יותר מגוף השחיטה

הגם דודאי למעשה אין ראוי להקל בזה אבל להלכה דין זה ליתי' דלפי דעת התוס' ריש חולין שכ' והא דלא תני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה התם איצטריך למיתני משום דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש. א"כ פשוט משמע מדבריהם ז"ל דאין שום נ"מ אפי' לענין בדיקת סכין דצריך ישוב הדעת הרבה דאל"כ הי' צריך למיתני הכל שוחטין משום בדיקת סכין

וע"כ אין אנו צריכין לקיים דין זה רק אליבא דה א"י שכ' נשים לא ישחוטו ועפ"י ההלכה כל הראשונים חולקים ע"ז אלא שהרמ"א כ' מצד המנהג שאין הנשים שוחטות א"כ יש לומר הבו דלא להוסיף עלה דלמא דוקא לענין שחיטה עצמה ולא לענין בדיקת סכין

וביותר לפי שנלע"ד ליישב קו' תוס' על בעל ה' א"י ממתני' דזבחים שהשחיטה כשרה באנשים ולא אמרו דלא תני לכתחילה משום נשים משמע דשוחטות לכתחילה אפי' בקדשים ונ' עפ"י שידועים דברי הרמב"ם דפט"ז דסנהדרין שאיסור בע"א יוחזק וכעין זה בסוף פ"א מהא"ב דאף שאין ע"א נאמן למלקות מ"מ אם הוחזק למה שכבר נאמן עליו מהני אח"כ גם לענין מלקות ומ"מ אם בא תיכף למלקות א"נ

וכן יש לדקדק בדברי תוס' חולין (דצ"ו) דמקשים האיך מחזירין שט"ח בסימנים והלא אם אמרו פלניא דהאי סימנא לוה מפלוני לא, מפקינן מיני' ותי' דשאני שט"ח שאין אדם מוחזק בו וכו' אלמא דס"ל ג"כ סברא זו אף דס"ס סוף השטר לגבות בו ולהוציא בו ממון מ"מ כיון דאין הסימנים מתחייבים עתה להוציא ממון חשיבי דאינן נגד חזקה

וה"נ זהו החילוק בין שחיטת חולין לשחיטת קדשים דבחולין כיון דע"י שחיטת השוחט מכשירה עתה לאכילה והוא מוציאה תיכף מח' אמ"ה מש"ה בעי מוחזק בכשרות וכמ"ש המרדכי ב' ר"א ממיץ דהא דאין ע"א נאמן במקום איתחזק איסורא היינו דומיא דשני עדים נאמנים דהיינו אפי' בריקים ופוחזים אבל מוחזק בכשרות נאמן אפי' נגד איתחזק מש"ה ע"א נאמן על השחיטה כשהוא מוחזק בכשרות ואשה בכה"ג לא מהימנא. אבל בקדשים דעתה אינה מוציאה עדיין מח' אמ"ה דגם לאחר השחיטה עדיין אינו ראוי דבעי זריקה כדאמרי' בחולין (ד"פ ע"ב) דלר"ש הוי שחיטה שאינה ראוי' מש"ה נאמנת האשה דלא הוי מוציאה עדיין מח' אמ"ה

וא"כ לפ"ז לענין בדיקת הסכין כיון דעדיין אינה מוציאה בזה מח' אמ"ה אפי' לבעל הלכות א"י נאמנת היא

ואפי' לפמ"ש היש"ש ריש חולין סי' ב' דאין הנשים נאמנות לענין ברירת דגים קטנים כיון דהוי איסור דאורייתא וטרחא וס' איסור סומכות עצמן שאין כאן איסור וא"כ הי' סברא דה"ה לענין בדיקת סכין כיון דהוא טרחא וס' איסור דשמא אין כאן פגימה ומתעצלות

אך לפי דברינו אין דמיון לזה דהתם כיון דהדגים צריכים בדיקה יש להם חזקת איסור באותה שעה עד שיבדקו והאשה שבודקת אותם באה להתיר אותם אינן נאמנות. אבל בבדיקת הסכין דאפי' ע"י הבדיקה עדיין אינה באה להתיר אותה י"ל דנאמנת אפי' לדעת היש"ש

ואם הי' מקום לקיים דברי התשו' הנ"ל הי' מקום ליישב קו' התוס' על ה' א"י הנ"ל דאה"נ היינו טעמא דה' א"י דמש"ה לא ישחוטו משום דדעתן קלות ואינן זהירות בתיקון הסכין וא"כ במוקדשים דלא שייך הך דבדיקת הסכין דהתם לא היו מתקנין שום סכין פגום וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש הט"ו. מש"ה נאמנת

והראה לי בני שי' שכבר כתב תי' זה בס' ח"י מהרא"ל ליו"ד וס' תבואת השדה. אבל באמת לפי דעתי אין זה תי' כלל דא"כ הו"ל בגמ' לתרץ הכל שוחטין אפי' אשה כשבודק סכין ונותן לה אבל בא ומצאה ששחטה בודק סכינה אחריו וכדאמר רבא בישראל מומר וע"כ דאין נ"מ כלל

עוד יש ליישב דעת הא"י לומר דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא דגזרו משום דדעתן קלות אולי יקלקלו השחיטה ובקדשים כיון דיש לפעמים דהאשה בעצמה מחוייבת להביא קרבן והמצוה עלה רמיא לא אסרו חכמים לבטל מצותה וכדמצינו בא"ל ע"א נטמאו טהרותיך דמכחישו א"נ העד להכחיש הבעלים ואעפ"כ כתבו הפוסקים דאחר יזהר מזה וכן אם א"ל שורך נרבע והוא מכחישו א"נ והכהן יכול להקריבו וא"צ להחמיר בזה משום דלבטל מצותו לא תקנו רבנן

וכמ"ש רש"י ע"ז (נ"ד) לענין חליפי אה"נ דלגבי קידושין משום מצות פו"ר התירו וכ"כ התוס' חולין (דף ד' ע"ב) א"כ יש לומר שפיר דבקדשים לא אסרו שחיטת נשים ועיין ש"ך חו"מ שפ"ב דהאב שהוא בעצמו מוהל לא יכבד לאחר להיות מוהל במקומו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ י"ל דבקדשים כיון דיש לפעמים כן דהיא מחוייבת לשחוט קרבנה ה"ה אפי' בקרבן של אחר ג"כ יכולה לשחוט דלא תקנו לחצאין

א"נ יש לומר דאה"נ מה שאמרו שהשחיטה כשרה בנשים היא דוקא היכי דחייבת קרבן וס"ס ל"ק גבי חולין דהתם תקנו חכמים לאסור

וא"כ יש לפ"ז לומר דלפי מה דמסיק הרמ"א שכ' וכבר נהגו שאין הנשים שוחטות ה"ה דלענין בדיקת הסכין נהגו דלא סמכינן עלייהו

אבל עדיין יש ללמד זכות עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ה דבדבר דלא איתחזק איסורא כ"כ סמכינן עלייהו וא"כ ה"ה לענין בדיקת הסכין ל"ח איתחזק איסורא כ"כ ול"ד לגוף השחיטה

וכבר כ' הפרי תואר שם סקכ"ג דלענין דינא כל אשה שהיא כשרה ומדקדקת במצות ושלימה בדעתה נאמנת ודאי וא"כ אם הוא מכיר באשתו שהיא זהירה במצות למה נחשב זאת לקלות והרי אמרו בגמ' כתובות (פ"ה) בת ר' חסדא קים לי בגווה היינו שדעתו נוטה להאמינה

עוד נראה לומר ליישב קו' התוס' על ה' א"י ג"כ באופן הנ"ל דהא דנשים לא ישחוטו הוא רק מדרבנן בעלמא והא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י בריש חולין שם אי טוב אשר לא תדור אפי' מנודב ומשלם כדברי ר' מאיר או כר' יהודה דטוב מזה נודר ומשלם וידוע מה שהקשו שם בתוס' לר"מ איך אכלו ישראל שלמים במדבר ועוד הא כתיב וידר יעקב נדר וכתיב אשר נדרתי אשלמה

ולפי דברינו הנ"ל דנהי, דגבי שחיטה בדיעבד מוקמינן אחזקה ואמרי' דודאי שפיר שחט אפ"ה לכתחילה חיישינן ובעי מוחזק בכשרות דיש נ"מ בכל החזקות בין בדיעבד לכתחילה ומש"ה אסרו חכמים לנדור בקרבן שמא יקלקל בשחיטה ונמצא שלא קיים את נדרו וניחא לפ"ז דקדוק דברי התוס' ריש חולין שם על שני המקראות דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא וכתיב טוב אשר לא תדור וכ' מעיקרא מייתי מדברי תורה ואח"כ מדברי קבלה היינו דקשיא להו דמעיקרא הי' להם להביא מקרא מפורש טוב אשר לא תדור וקרא דוכי תחדל לנדור אינו מפורש כ"כ. ע"כ כ' לתרץ דמעיקרא מייתי מד"ת וכו'

ולפענ"ד נראה לפי דברינו הנ"ל דהוא רק מדרבנן בעלמא וידוע מ"ש הט"ז או"ח ס"ס תקפ"ח וש"ד דמה שמפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור והתורה אמרה כי יפליא לנדור נדר וכו' ע"כ הקדימה הברייתא קרא דוכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא כיון