דברי יששכר צה

ל' ע"ב) ד"ה אשה וכן פירש דבריהם ז"ל בהג"ה דרעק"א ביו"ד סי' ל"ג דבישב לו קוץ הוי שכיח טפי לאיסור מלהיתר משמע דאם לא הי' שכיח טפי לאיסור הוי אמרי' נשחטה הותרה אפי' בושט

ואך מכאן הי' לבע"ד מקום לחלוק דזה הוא רק לתוס' דאזלי לשיטתייהו דנקובת הושט לא הוי נבילה כדמוכח במהרש"א בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב בא"ד. אבל לדעת רש"י והרמב"ם אולי אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. וכן באמת פרשתי זה שנים רבות ליישב דעת רש"י דס"ל ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים לס' נקב והקשו בתוס' (דכ"ח) ד"ה אתא דאמרו בגמ' נ"מ לס' דרוסה למה ל"א נ"מ לס' נקב. עוד הקשו מעולא דאמר ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא ופירש"י בחד פירוש נתרפא והקשה הש"ך סי' ל"ג סק"כ הא ס"ס לרש"י אין לו בדיקה לס' נקב ומאי נ"מ אם נתרפא

ומ"ש הש"ך דאיירי דהפנימי אינו נקב לגמרי. תימה דמל' רש"י לא משמע כן דכ' נקב בעור החיצון לא מינכר משמע דהפנימי נקב לגמרי

וידוע ג"כ מה שמקשין העולם על ל' הגמ' ההיא ס' דרוסה דאתאי לקמי' דרבה וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי. איך שייך לחדודי במה שנאמר מפורש וכי ס"ד דיטעה אביי בזה

ונ' לתרץ כ"ז עפ"י מה שקשה על מה שהקשו בגמ' על עולא דאמר אין תוששין שמא הבריא מ"ש מס' דרוסה. עפ"י מה שכ' התוס' דמש"ה לא אמרי' בדרוסה נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיחא

ועיין ט"ז יו"ד כ"ט במ"ש לפרש דברי הרמב"ם שכ' וכל ספק שיסתפק בטריפות מותר חוץ מדרוסה שמפורש בתורה דהיינו כוונתו ז"ל דל"א בי' נשחטה הותרה וכוונתו לתרץ קו' התוס'

וא"כ שוב קשה מאי הקשו מ"ש מס' דרוסה הא שנא ושנא בשלמא לתי' התוס' איכא למימר כמש"ל דגם בקוץ שכיח טפי לאיסור מלהיתר אבל לרמב"ם קשה

ע"כ נראה לומר דלהרמב"ם ז"ל לשיטתו ניחא דס"ל נקובת הושט הוי נבילה מחיים א"כ שוב איכא בקוץ בושט ח' אינו זבוח ושפיר מקשה מ"ש מס' דרוסה דכי היכי דאסרינן התם משום דמפורש בתורה דל"א בי' נשחטה הותרה ה"נ הכא בושט הו"ל למיסר משום ת' אינו זבוח דשייך בי'

ממילא יתישבו לנו דברי רבה שאמר ושט אין לו בדיקה בחוץ אלא בפנים פשוט לנקובת הושט דמה שאמר אין לו בדיקה בחוץ פי' אף שרוב פעמים ניכר הטפה של דם או הדרוסה מ"מ כיון שלפעמים אינו ניכר אינו מועלת הבדיקה להוציא מת' אינו זבוח זה הוא מימרא דרבה והגמ' הוסיפה ע"ז נ"מ לס' דרוסה פי' דה"ה לס' דרוסה אף דלא שייך בי' ח' אינו זבות מ"מ מחמירינן בי' גם התם משום דמפורש בתורה ל"א גם בי' נשחטה הותרה או משום דדרוסה שכיחא

וע"ז הביא שפיר האי עובדא דאתא לקמי' דרבה ולחדודי לאביי הוא דבעי להודיע דין זה דגם בדרוסה אמרי' כן. ומיושבים שפיר דברי רש"י ז"ל דל"א נ"מ לס' נקב דאה"נ גוף דינו דרבה הי' בס' נקב והגמ' היא שהוסיפה נ"מ לס' דרוסה לרבותא

אך כ"ז לרבה אבל עולא דאמר ישב לו קוץ בושט א"ח שמא הבריא א"כ ל"ל דין זה וס"ל דבושט ליכא ח' אינו זבוח ממילא לעולא יש בדיקה לושט בחוץ א"כ שפיר קאמר א"ח שמא נתרפא דיש בדיקה. ומ"ש שם דנקב משהו בעור החיצון לא מינכר לדברי המקשן קאמר דהמקשן פריך מ"ש מס' דרוסה נימא דהוי ת' א"ז וממילא אין בדיקה לושט

ובדרך זה תרצתי דברי רמב"ם התמוהים שפסק שמנה מיני טריפות נאמרו לו למשה מסיני ופסק נמי לקותא דרכיש בר פפא והא בגמ' (דף מ"ג ע"א) אמרו על מימרא דעולא דאמר שמנה מיני טרפות נאמרו לו למשה מסיני לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא וא"כ לרמב"ם ז"ל דחשיב לקותא דרכיש בר פפא ט' מיני טריפות איכא

ולפמ"ש ניחא דנהי דטעם התוס' להחמיר בדרוסה משום דשכיחא וטעם הרמב"ם משום דמפורש בתורה וכמ"ש הט"ז ז"ל מ"מ יש לומר דלא פליגי וטעם זה דשכיחא אה"נ דמדברי התורה הוא דילפינן לה דמש"ה החמירה התורה בדרוסה משום דשכיחא ויצא לנו הדין דכל היכי דשכיחא לאיסור טפי מלהיתר מחמירינן

והנה הב"י כ' בשם האגור בטעמו של הרמב"ם דמכשיר בכוליא של עוף שלקתה משום דהבני מעיים של עוף הם סגורים בעצם דכל זה דלקתה הכוליא דטריפה הוא רק משום הבני מעיים דהיינו דלעולם כשלקתה הכוליא שכיח שינקבו המעיים וא"כ לדידן נשמע דין זה מס' דרוסה שאסרה התורה שכיחא וה"נ שכיחא ומטרפינן. וממילא אף שרק שמנה מיני טריפות נאמרו למשה אעפ"כ מטרפינן בלקתה הכוליא משום דהוי בכלל דרוסה וכ"ז לדידן. אבל בגמ' דאמרו זאת אליבא דעולא ועולא ס"ל אין חוששין לס' דרוסה א"כ לדידי' אין נ"מ מדאו' במה דשכיחא א"כ לדידי' אם הו"א דלקתה הכוליא טריפה ע"כ צ"ל דהוא מצד עצמה ושפיר קאמר לאפוקי דהו"ל למיחשבי' בפ"ע. אבל להרמב"ם לדידן דשכיחא טריפה מדאו' יכול לחשבי' דהוא בכלל דרוסה ול"צ לומר לאפוקי

עוד נ' לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר לפמ"ש דטרפות לקתה הכוליא הוא משום הבני מעיים דסופן לינטול או לינקוב א"כ קשה אה"נ מ"ט אמרו להוכיח מעולא דלא ס"ל לקתה הכוליא טריפה דלמא אה"נ דטריפה אלא דלא חשיב אלא מה דהוא טריפה מצד עצמה ולא מה דטריפה מצד דבר אחר ונ"מ דהא מה דהוא טריפה מצד עצמו קיי"ל דלא מהני שהיי' יב"ת ומה דהוא טריפה מחמת דבר אחר מועיל שהיי' יב"ח ומש"ה לא חשיב לה

אך י"ל דמעולא שפיר דייקו לה דעולא ס"ל טריפה חיה כמ"ש בס' מלוא הרועים אות ל"ג מש"ה מוכח שפיר דהו"ל לחשוב נמי לקתה הכוליא כיון דאין נ"מ אם ישהנו יב"ח דאפי' אם יחי' ג"כ טריפה

ממילא ל"ק על הרמב"ם ז"ל דס"ל טריפה אינה חי' י"ל שפיר דאה"נ דלקתה הכוליא טריפה ואפ"ה לא חשיב לה דאינה טריפה מצד עצמה ונ"מ דמהני שהיי' יב"ח

וס"ס לפי פלפולא דידן ראוי לומר דלרש"י ורמב"ם אה"נ דל"א נשחטה הותרה בושט. אבל באמת לאחר העיון נ' דליתי'. חדא מש"ל מל' רש"י שכ' אחד מי"ח טריפות דמשמע בכל הי"ת טריפות. ועוד מדהעתיק המחבר דין זה בסי' כ"ה בהלכות שחיטה משמע דגם בסימנים הדין כן דנשחטה הותרה

אך יש לי ראי' מוכרחת לזה דבגמ' (ד"נ) אמרו מקיפין בבני מעיים ואח"כ אמרו מקיפין בריאה ואח"כ מקיפין בקנה והמדקדק בגמ' יראה דבכל חד רבותא קאמר דהא דמקיפין הוא משום דנשחטה הותרה וכמ"ש בת' מהרי"ט ח"א ת' ל"ז וע"ז אמרו דאפי' בריאה דצריכה בדיקה לכתחילה אעפ"כ אמרו מקיפין בה דנשתטה הותרה ואח"כ הוסיפו דאפי' בקנה דסד"א דיש בה ח' דא"ז אפ"ה מקיפין בה דאמרי' נשתטה הותרה

ודברי תשו' מהרי"ט הנ"ל בולטים ונראים מתוך דברי הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' שחיטה הי"ד שהביא בהלכה אחת בני מעיים שבא זאב וכו' ואח"כ הך דנוקבין נקב אחר ומדמין לו היינו דשני הדינים הם מטעם אחד דנשחטה הותרה כידוע דסדרו של רבינו הרמב"ם ז"ל הוא בטעם נפלא משמע עכ"פ כסברתו של מהרי"ט דההקפה היא ג"כ מאותו טעם דנשחטה הותרה וכיון דהרמב"ם בסוף פ"ג מה"ש הביא ג"כ להך דינא דמקיפין בקנה אלמא דאפי' בסימנים נמי אמרי' נשחטה הותרה: