דברי יששכר צג

ומבואר יותר בט"ז דחולק שם על הרמ"א מדברי תוס' שבת (דף ק"ו) שכ' דדוקא בע"ז הוא דשרי משום דכ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דצריך להיות תקונו יותר ניכר מקלקולו הא בשחיטה בשאר איסור כגון בנדר אסור ולא אסיק אדעתא למימר משום דמצוה קעביד אע"כ דאפי' למ"ד דהוי מצוה מ"מ כיון דטרחתו מרובה לא שייך דעביד משום מצוה

ועי"ש עוד בט"ז שם סקמ"ב שמסיים מדברי הראב"ד פ"ו מה' שבועות שכ' ואם נשבע שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם הרי שהתחיל בשני דברים במילה ושחיטה ולבסוף לא זכר שחיטה שיעשה בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו. והדבר פשוט דל"ד לשאר מצות כגון בשופר ותפלה שאמרו המקבל שכר אינו רואה סימן ברכה

וכבר כתבתי דכל אותה החקירה לא שייך במי שקבלוהו הקהל דאפי' בשופר ובעל תפלה דודאי הוי מצוה אפ"ה אם קבלוהו הקהל אסור לירד לאומנתו וחייבים לשלם לו אח שלו. והדבר פלא שבכל המקומות שהייתי לא נשמע כזאת ואדרבא מפורסם הוא בין השוחטים שאפי' שוחטים פעמים בלא ידיעה לקצב של חבירו מחזירים לו דמי השחיטה ולפעמים כשהוא בשוגג נוטלים לעצמם שכר טרחא מעט אבל במזיד ח"ו לא נשמע שיעשו זאת העוסקים במלאכת הקודש ונקראים יראי ד'

והדבר פשוט דהשוחטים המסיגים גבול נקראים רשעים ויורדים לאומנתם של אלו. אך יען די"ל דהוו שוגגים דדמיא להו כהיתרא ע"כ צריכים התראה ע"י ב"ד אחר שאינם נוגעים. וראוי להתרות גם באנשים אחרים מעיר ההוא שלא יכשלו באכילה שאינה בכשרות אולי יגערו בהם ואם יוסיפו לעשות כן יהי' דינם כגזלנים גמורים ועפ"י דעת הרמב"ם בתשובה אפי' בפעם א' אסורים להיות שו"ב לרבים מלבד מה שמבואר בחבורו הגדול פ"ד מה"ש ה' בחשוד לדבר אחד. וד' יסיר מהם לב האבן ויטה לבבם לטובה: הדוש"ת. סימן נד

בעובדא דשוחט ששחט בלא קבלה דדעת התב"ש סי' א' סעיף כ"ד דבמדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר ושחט בלא קבלה שחיטתו אסורה ועי' בביאורו שם ס"ק מ' דלא גרע תקנה זו מתקנת הקהל המובא בש"ע סי' א' סי"א ובשמלה חדשה בסי' ב' והוא מתשו' הרא"ש. ע"כ פשוט דעת כ"ת לאסור שחיטתו

ולפענ"ד נ' דדין זה צ"ע מדברי התב"ש דלקמן סי' ב' סכ"ב שכ' דזה תלוי בלשון התקנה דאם התקינו בפירוש לפסול אפי' בדיעבד ודאי דתקנתם מועיל אבל אם לא התקינו רק על לכתחילה ודאי דמותר בדיעבד בהפס"מ

ע"כ תימה על התב"ש למה פסק הכא סתם דאסור בדיעבד דמנין לנו להחמיר בדבר שאין כאן תקנה מפורשת. ומנא לן להחמיר אפי' בדיעבד. נהי דמל' המחבר סי' א' שם משמע סתם אבל כבר עמד בזה הפר"ח והתב"ש שם הסכים עמו

וכן באמת משמע מל' הרא"ש שם שכ' כי הקהל פסלו שחיטת הכל משמע דידוע היתה דתקנתם היתה לפסול דמשמע על דיעבד

אבל בדין שלנו שלא לשחוט בלא קבלה מביא התב"ש בעצמו לשון תשו' מהר"מ וז"ל לא ישחוט ולא יבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב עכ"ל א"כ לשון התקנה היא רק על לכתחילה ולא על דיעבד

ע"כ לפ"ז נ' דבחנם השיג התב"ש על תשו' חוות יאיר שהתיר בדיעבד ומה שהקשה התב"ש דא"כ מה הועילו החכמים בתקנתן א"כ יקשה קו' זו על התב"ש בעצמו לקמן ס"ב היכי דלא פרשו לאסור וע"כ דדי בכך לאסור לכתחילה

הן אמת דהא גופא קשיא לדעת ר"א ממי"ץ המובא במרדכי שהקשו למה ע"א נאמן על השחיטה והא אין ע"א נאמן נגד איתחזק איסורא וה"נ איתחזק איסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ותי' דל"א אין ע"א נאמן במקום איתחזק אלא בסתם בני אדם כמו שני עדים דנאמנים אפי' ריקים ופוחזים אבל במוחזק בכשרות נאמן אפי' ע"א במקום איתחזק וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש בשמו הש"ך סי' א' סק"ב א"כ יש לפקפק היכי דחזינן דעבר על התקנה נימא דשוב לא הוי מוחזק בכשרות וא"כ אינו נאמן. וידוע מ"ש בת' רדב"ז בנושא אשה בערכאות של עכו"ם דל"א בי' ח' אאעבב"ז כיון דחזינן דעבר על האיסור

ואך בגמ' דידן משמע דלא אמרינן כן לגבי שחיטה. ואדרבא מדאמרו (בדף ב' ע"ב) הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין ובמוקדשים לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו מותרת ותימה למה אמר שחיטתו מותרת שחיטתו טהורה הל"ל דעיקר החשש שמא נגע ונטמאו המוקדשים

אך אה"נ הא גופא קמ"ל דסד"א נהי דנאמן לענין טהרה דוקא לענין טהרה דאין הנאמנות נגד חזקה. אבל לענין אכילה סד"א דלא יהי' נאמן דהוא נגד ח' דבהמה בחיי' בח' איסור עומדת ואין כאן היתר רק מצד דהשוחט מוחזק בכשרות. וזה כיון דעבר על דברי חכמים שאמרו לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר א"כ אינו מוחזק בכשרות וממילא אף בדיעבד יהי' שחיטתו אסירה. קמ"ל דאם אמר ברי לי נאמן ומותר באכילה

ומתחלה עלה ע"ד לומר דאה"נ מש"ה הרי"ף לא הביא בהלכותיו הך דרבא דאמר מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו משום דס"ל כיון דבעי מוחזק בכשרות לא מהני בדיקת סכין ורבא אה"נ ס"ל דלא בעי מוחזק בכשרות

ואך קשה לי לומר כן דהרי הרמב"ם ומחבר פוסקים ג"כ דבעי מוחזק בכשרות ואעפ"כ פסקו להא דרבא דמהני בדיקת הסכין

וכן משום זה לא נ"ל תי' של הג"ה דרעק"א סי' א' שכ' דטעמא דהרי"ף הוא דס"ל דרבא ס"ל לא בדק בסימנים לא הוי נבילה מש"ה סמכינן על המומר הזה שבדק אחרי השחיטה אבל לדידן דקיי"ל לא בדק בסימנים הוי נבילה אה"נ דלא סמכינן על בדיקת המומר

וכל זה איננו שוה לישב דהרי הרמב"ם דדרכו לימשך תמיד אחרי דעת הרי"ף והוא ז"ל הביא לשני הדינים. לא בדק בסימנים הוי נבילה. ומומר או"נ לתיאבון בודק סכין ונותן לו

ולפע"ד משום זה לא הביא הרי"ף הך דינא דרבא דכל טעמי' הוא דסמכינן על זה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וזה למדו מהך דע"ז (דף כ"ג) אין לוקחין ימ"ת וכו' אצל החשוד ואם הי' מתארח אצלו מותר משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומדהעתיק הרי"ף ז"ל לדין זה שם לא חשש להביא הך דרבא הכא דהיינו הך ופשוט דהלכה כרבא

אך ס"ס טעמא בעי דהא אינו מוחזק בכשרות. ונראה דכל מה דמצריך מוחזק בכשרות הוא דוקא לענין בדיקת הסכין דסתמא כל היכי דשייך לא שביק היתרא ואכיל איסורא סמכינן דעושה כל מה שצריך ומוטל עליו דלא מרע חזקתי' ומש"ה בטירחא מועטת נאמן הוא ורק לבדיקת הסכין שכ' הראשונים ז"ל דהרבה צריך ישוב הדעת לזה הוא דא"נ מי שאינו מוחזק בכשרות אבל לענין דבר אחר נאמן הוא. והיכי דעבר רק אדרבנן נאמן הוא גם לבדיקת הסכין. מש"ה בטמא במוקדשים נאמן כשאומר ברי לי. וכן ה"נ כשעבר על התקנה

והנה ידוע דעת הרמב"ם דה"ה במומר לעבירה מן העבירות צריך בדיקת הסכין וידוע מה שהקשה עליו בהג"ה דרעק"א לסי' ב' דא"כ למה אמרו בגמ' אביי לית לי' דרבא נהי דס"ל דמומר או"נ לתיאבון א"נ גם אם בודק סכין ונותן