דברי יששכר צב

לפסק הלכה וטעמא בעי. ע"כ נסתפקו בזה התוס'. ונהי דודאי קיי"ל כן דהרי התוס' הכא הביאו מזה לראי' וכן הרא"ש בקידושין אף דבב"ב במקומו לא הביאו וכן המהרש"ל הביאו ואף שיש להאריך בזה בביאור הגמ' דשם וצ"ע גדול בדבר. אעפ"כ נ' דקיי"ל כן להלכה דאומנתו בכך מרחיקין אף באינו מוצא במקום אחר מש"ה הש"ע סתם במלמד אף שאינו מוצא במקום אחר לאסור לו

ומ"ש כ"ת דתלוי בזה אי שחיטה הוי מצות עשה וציין ל דברי התוס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) בד"ה האוכל שנחלקו בזה התוס' וריצב"א שם. אתמהה הא היא מחלוקת מבוררת בין הרמב"ם והראב"ד במצוה קמ"ו שם בראש ס' הרמב"ם. ובמקומו בריש ה' שחיטה לא השיג הראב"ד וס"ס חזינן הסכמת הרמב"ם דהוי מ"ע

ומדוייק לפי שיטתו ז"ל מ"ש וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה שהי' דרסה חלדה הו"ע. ומיושב קו' הט"ז ריש ה' שחיטה למה ל"א כמו במצות כאו"א כאשר צוך במרה ה"נ נימא כאן או דשם נימא דנצטוה בע"פ פרטי דינים. עיי"ש בט"ז מה שתירץ

ולפענ"ד הדבר פשוט דמה שנצטוה הפרטים בע"פ שייך בדבר שיש רמז עכ"פ בכתב. אבל בדבר שאין בו רמז כלל בכתב לא שייך לומר שנצטוה הפרטים בע"פ ובכ"ד שאלו בגמ' רמז מה"ת מנין. א"כ בכאו"א כיון דלא הי' מקודם שום מצוה ע"כ דנצטוו במרה גוף הדין דכאו"א ולא הפרטים ואמרי' שפיר כאשר צוך במרה פי' אותו דבר בעצמו. משא"כ בשחיטה דאיסור אמ"ה כבר היו מצווין ועומדי' גם בני נח ובאיסור נבילה כבר נצטוו ישראל ועדיין לא היו יודעים באיזה אופן תהי' נבלה ובאיזה אופן לא תהי'. ע"כ שייך שפיר לומר שנצטוה משה בע"פ ה' שחיטה כלומר שבזה תהי' נבילה ובזה לא תהי' נבילה וא"כ תקון הלאו כבר נאמר בע"פ ולמה שוב הוסיפה התורה הפסוק וזבחת ע"כ למצוה וא"כ שפיר מוכח מזה כדעת הרמב"ם דוזבחת הוי מ"ע

וניחא לפ"ז מה דפסק הרמב"ם בהך דחולין (דף ח') בסכין של עכו"ם דאמרו בגמ' מותר לשחוט בו מקלקל הוא דמשמע אפי' לכתחילה והרמב"ם שינה מל' הגמ' כ' אם שחט בו מותר דמשמע בדיעבד ולא לכתחילה וטעמא בעי

ולפמ"ש ניחא כמ"ש ר"ן ר"ה בשופר של ע"ז דלכתחילה לא יתקע נהי דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ לכתחילה אסור דמאיס למצוה וה"נ לכתחילה אסור דשחיטה מצוה היא

אך בגמ' דאמרו מותר יש לומר דתלי במחלוקת הגמ' (דף ט') לא בדק בסימנים אי הוי נבילה ומטמא במשא או טריפה ואסורה באכילה ומדעת הרמב"ם משמע דהוי נבילה מדאו' ודעת התוס' אינו אלא דרבנן

ונ' דהרמב"ם לטעמי' אזיל דידוע דדעתו ז"ל דכל הספקות אינן אסורים אלא מדרבנן ומדאו' כל ספקות שריין וידוע מה שהקשו עליו מגמ' דחולין (דף י"א) דאמרו יליף מרישא של עולה ודלמא נקב קרום של מוח ומה בכך הא ס' שרי מה"ת

וידוע מה שתי' התוו"ד סי' ק"י דשאני לי' לרבינו ז"ל בין לאו לעשה נמצא דהיכי דאיכא מצות עשה אפי' בספק אסור א"כ ה"נ כיון דאמרה תורה וזבחת ואכלת דוקא בידוע שנזבחה אז אתה יכול לאכול ובספק נשאר עדיין באיסורו מה"ת

וזה הוא למ"ד נבילה ומטמאה במשא. אבל מ"ד טרפה ס"ל דלאו מ"ע הוי ומש"ה לא מחמירינן בה מדאו' וא"כ י"ל שפיר דמ"ד לעיל מותר אפי' לכתחילה לשחוט בה ס"ל דלא הוי מ"ע ע"כ לא שייך מאיס למצוה והרמב"ם לשיטתי' דס"ל נבילה הוי ס"ל דהוי מ"ע ואסור לכתחילה לשחוט בו משום דמאיס למצוה

ומיושב עוד מה שהקשו על ר"נ אמר רבה בר אבהו למה ל"א אסור לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר' יוסף דהא בשעת שחיטה הוא עוסק במצוה. ולפמ"ש ניחא דאה"נ ר"נ ארב"א ס"ל דלא הוי מצוה. ולדעת הרמב"ם אסור ג"כ לכתחילה משום דנהנה פרוטה דר"י דהא הוי מצוה

ויתורץ לפ"ז מה שיש לתמוה בגמ' (דף ג' ע"ב) דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין. נמצא דלרבינא אם לא בדקו אותו אם יודע ה' שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ולדידן דמותר דוקא משום דרוב מצויין א"ש מומחין הן

וכן לקמן (דף י"ב) ראה א' ששחט לא מתירין אלא משום דרוב מצויין א"ש מ"ה. ותימה למה לא התירו משום ס"ס וכמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' סק"ו דלעולם הוי ס"ס ס' דלמא ידע השחיטה ואת"ל לא ידע דלמא ס"ס שחט שפיר וא"כ ראוי להתיר אפי' למ"ד דל"א רוב מצויין א"ש מ"ה

אך לדברינו ניחא דידוע מ"ש האחרונים ז"ל בטעם הרמב"ם דמכשיר ס"ס משום דס' הראשון אינו אלא איסור דרבנן וס' השני הוא ס' דרבנן לקולא

אך כ"ז שייך בשאר ספקות. אבל בס' בשחיטה כיון דס' הראשון מה"ת לרמב"ם ז"ל משום דהוי ס' מ"ע א"כ גם הס"ס הוי ס' דאורייתא ואסור עכ"פ מדרבנן. מש"ה הכריחו לומר רק מטעם רוב מצויין א"ש מ"ה

ויתורץ בזה לפענ"ד ג"כ קו' הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הד' בד"ה ובהיות שתמה על הרמב"ם דבנמצא סכין פגום וכן בנמצא שמוט כ' דהו"ל ס' נבילה ובלא בדק בסימנים כ' דהוי ודאי נבילה. ולפי דברינו יש מקום ליישב שפיר דכל ס' בשחיטה דהוי מצד ההללמ"מ שנצטוה בע"פ דהוי רק תקון הלאו בכה"ג לא הוי אלא ככל הספקות שבתורה דמדאו' י"ל דאזלינן בי' לקולא. אבל בס' אם נשחטו הסימנים רובן כיון דהוי הספק במצות עשה גופא אם קיים הך דוזבחת והתורה אמרה וזבחת ואכלת אם ודאי לך שזבחת אז תאכל ואם לאו לא תאכל והוי ספקו להחמיר מש"ה פסק דהוי ודאי נבלה

ויתורץ ג"כ דברי הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה"ב שכ' ומותר לחתוך ממנה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה וכו' נזהר ולא כ' אחד ישראל ואחד נכרי מותרים בו ולטעמי' אזיל שכ' כן מפורש בפ"ט מה' מלכים דאסור לנכרי אפי' שחט ב' הסימנים

וקשה מדברי הברייתא כמ"ש שם הכ"מ והלח"מ בשם הרשב"א ז"ל משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. אך לפי קו' תוס' (דף ל"ג) ד"ה אחד דהא בסנהדרין (דף נ"ט) אמרו והרי יפת תואר דמותר לישראל ולנכרי אסור ומשני שאני הכא דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ דכוותי' דלאו בני שחיטה נינהו. וס"ל לרמב"ם דאה"נ למ"ד שחיטה הוי מצוה שפיר לישראל אישתרי ולנכרי לא אישתרי דלאו בני שחיטה נינהו והברייתא אזלא למ"ד שחיטה לאו מצוה היא אלא תקון האמ"ה ונבילה ושייך שפיר מי איכא מידי]: ויש לעיין קצת דבטור וש"ע לא הביאו זה למצוה אולי אה"נ דמתולקים ע"ז וס"ל דלא הוי אלא חקון האיסורים הנ"ל

אמנם באמת נ' להיפוך אם הוי מ"ע אסור לירד לגבולם מפני שני טעמים דהרי במצוה קיי"ל מי שהוחזק במצוה אסור לאחר ליטלו ממנו כמבואר באו"ת קנ"ג וביו"ד רמ"ה סכ"ב ומקורו מדברי הירושלמי קרש שזכה לינתן בדרום וכו' וא"כ יש בזה חזקה ויורד לאומנתו אך היא הנ"מ דמשום חזקת המצוה אינו אלא באותו מקום עצמו ואין כאן ערעור על מה שבני עירם שוחטים במקום אחר. אבל משום יורד לאומנתו שייך ג"כ אם שוחטים במקום אחר וכמ"ש בח' דברי חיים חיו"ד ב' הנ"ל

ובאמת דברי בעל גה"ק יו"ד סי' א' נכונים מאד דאי משום מצוה אטו משועבד הוא לשחוט ולטרוח בשביל אחרים. וראיתו ברורה מהך דמודר הנאה דמותר לשחוט לו שכ' הרמ"א יו"ד רכ"א משו' דמקלקל הוא ולא משו' דהוי מצוה: