דברי יששכר צא

לאו ירא שמים הוא. אבל בנידון דידן אין כאן אלא ענין של רשאים להעמיד אחר אפי' לסייע לו אפי' כשאינו מקפח פרנסתו ממון ואם כל הקהל ירצו לקיימו יכולים הם ואם אינם רוצים הדין עמהם דאיהו הוא דאפסיד אנפשי'. ובודאי בכה"ג אפי' המיעוטים. יכולים לעכב דיכולים לומר א"א רוצים להאמין לך. ובשאר מקומות שבישראל הוא כשר ככל השו"ב ועכ"פ ראוי לפייסו בממון

עוד אני מוסיף דאפי' אם אמר רה"א שלא חש להודיע להם מפני שהוא בכעס עליהם על שלקחו שו"ב שני ג"כ אינו דומה להאי דרשד"מ. כי מעולם אני מתרץ קו' הים התלמוד שהקשה בטבת אומן שקלקל למה חייב לשלם נפטירנו מטעם כדי שיודיעו. נ' דשאני היכי דהוא נותן לנו לאכול ויאכלו על פיו משישחוק ולא יודיע כגון במטמא טהרות של חבירו שם שייך לומר כדי שיודיעו כיון דהוא אינו נותן לו לאכול אף שיודע הוא שיאכלנו אעפ"כ אינו רשע בפ"ע דהוא מתברך בלבו הלא אני איני נותן לו לאכול ואולי לא יאכל. וזה לדעתי ג"כ הפי' בדברי התוס' סנהדרין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה שערבן שכ' דגבי חכם ובעל הוראה ל"ש לומר כדי שיודיעו דאפי' כי מחייבית לי' ג"כ מודיע. והדבר לכאורה אינו מובן דאטו במטמא טהרות מחלקינן אם הוא חכם או לא. אך לדעתי כוונתם בזה בחכם ובעל הוראה כיון דהוא הנותן לזה לאכול וזה יאכלנו רק ע"פ בזה אין שום אדם מישראל נחשד להאכיל לחבירו כמו שאין איש מישראל נחשד למכור לחבירו טרפה במקום כשר. וכן נמי גבי טבח אומן שקלקל ל"ש זה כיון דהוא הנותן לו לאכול. אבל זה שאינו נותן לו אלא שותק ואינו מודיע מורה היתר ואינו רשע בפ"ע כ"כ

וא"כ יש לומר בהאי דרשד"מ כיון דשניהם היו ממונים מן הקהל בשוה זה להשגיח ע"ז וזה להשגיח ע"ז. לפי דבריו ששחק כדי להאכיל לשונאיו הוא רשע ועכ"פ חציפות גדולה לומר כן. משא"כ בכאן דהוא הי' מקודם ובעיניו הוא שזה בא לגבולו ואפי' אם לא ישגיח עליו ג"כ אינו עושה איסור כיון שזה נעשה מחדש להשגיח על רה"א ולא שהוא ישגיח ע"ז השני אף דלפי האמת אין זה תירוץ כלל אבל מ"מ כיון דעכ"פ שייך מורי היתרא אין זה חציפות כולי האי. ועכ"פ יפייסו אותו כמש"ל. וד' יעשה שלום ביניכם. דברי הדוש"ת: סימן נג

כבוד ש"ב יד"נ הרב הגדול מעוז ומגדול צמ"ס וכו' כש"ת מ' יצחק מאיר שי' האבד"ק יאנאווי

הנה בדין שו"ב המשיג גבול רעהו ושוחט בגליל של חבירו פשוט הדבר דהוי יורד לאומנתו של חבירו ופסקי' לחיוחי' ויש בו כל השלשה מן הד' דינים דחשיב מהרש"ל ביש"ש פ' האומר ובתשובה דיש בו מהפך וטרחא ואומנתו בכך

והגם דבהפקר ומציאה קיי"ל כר"ת שם. וה"נ כל היכי דא"א להשתכר במקום אחר ראוי לומר דהוי כמו מציאה. אבל מי שהוחזק מן הקהל הרי הדבר כשלו ממש ואסור לאחר לירד לזה ואפי' הקהל בעצמם אין להם רשות אפי' להעמיד איש לסייע לו כמ"ש בהגהת רש"א ליו"ד סי' רמ"ה בסוף הסימן בשם ח' מהר"ש הלוי ב' ח' דברי ריבות

ומה שמתירין בהפקר היכי דא"א להשתכר במקום אחר הוא דוקא היכי דהראשון לא זכה עדיין מן הדין אבל בכה"ג דהוא שלו גמור וכי בשביל שא"א לו להשתכר במקום אחר יגזול את מי שהוא שלו

וידוע שדברי הקהל א"צ קנין כמבואר בחו"מ סי' קס"ג ברמ"א ומקורו מגמ' ב"ב (דף ח' ע"ב) רשאים בני העיר להתנות וכו' ועל שכר פועלים. וכשם שבני העיר אינם מכ"ש שאינן רשאים לקפח פרנסתו וליתן לאחר לשחוט אפי' במקום אחר דס"ס השחיטה היא למקומו של זה וגוזל לו

ועי' חשו' מהרש"ך ח"א ת' נ"א בדף פ"ז נשאל על א' שהי' מחזיק המכס מכמה שנים ובא א' להסיג גבולו. והביא שם אותה תשו' דהרשב"א המובא בתשו' דברי חיים ת"ב חיו"ד ת' ב' שהביא כ"ת במעשה דחייט. וכ' שם אבל כל שזכה הראשון והגיע לידו אפי' בדבר של הפקר מילתא דפשיטא היא שאין אדם יכול ליטלה ממנו והנוטלה היא גזל גמור מדאו' וחייב להחזירו וכו' וכו'

וכ' דל"ד להאי דדגים דיהבו סייארא דעדיף מינה מכמה אנפי. חדא דהאי דמצודת הדג לא מטא לידי' ממש אלא מטעמא דיהבו סייארא חשבינן כאלו אתא לידי'. ותו דהתם מה שרוצה השני הוא לחת מצודה קרובה למצודתו של זה ואפ"ה אמרינן דמרחיקין כ"ש הכא בנ"ד שזה הראשון זכה במקומו ומטא לידי' ממש עכ"ל

ובתשו' הרב בעל הש"ע ז"ל בתשו' ט' מ"ש מדין מהפך בחררה ולא כ' בפשוט דהוי גזילה. ע"כ דמיירי בשו"ב שלא נתקבל מן הקהל אלא שהוחזק לשחוט במקום זה דאז לא הוי אלא מהפך בחררה

ובודאי לכאורה יפה העיר כ"ת למה כ' הרב ז"ל דהוי כמו מהפך בחררה דהא משום מהפך הי' מותר למי שאינו מוצא במקום אחר דהוי כמו הפקר ומציאה והעיקר הול"ל דהוי כמו יורד לאומנתו. אבל פשוט הדבר דהכל הוא בכלל מהפך בחררה דאפי' בהפקר ומציאה היכי דיורד לאומנתו רשע מיקרי אפי' לר"ת דמתיר בהפקר. וימחול כ"ת לראות באותה תשובת דברי חיים המביא לתשו' רשד"מ חחו"מ רנ"ט וז"ל שם באמצע התשובה ומכאן נ' דבנ"ד מעכבין אותו למי שירצה לבוא ולבנות 'באטינש' או 'באטאן' אחר חדא דהוי עני המהפך בחררה ומיקרי רשע

וכן ראיתי עוד בתשו' רשד"מ חחו"מ ת' שנ"ד וז"ל עוד נ' ממקום אחר הדין יותר ברור שכ' התוס' וז"ל ומכאן נ' לר"י שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב וכו' והדברים ק"ו ומה התם דהוי בענין לימוד תורה שהי' מקום לומר דמצוה קעביד וכמו שמצינו בענין חצר ומבוי שיכולים בני חצר או בני מבוי לעכב לאומן או רופא שרוצה לבוא שם ואין בידם למחות למלמד תנוקת להכנס שם אפ"ה בדין כזה נקרא רשע במילי דעלמא עאכו"כ עכ"ל. הרי למלמד שהביאו התוס' משום יורד לאומנתו קוראו הרשד"מ רשע

וכן הוא בפסקי תוס' ב"ב סי' פ"ז וז"ל עני המהפך בחררה לא מיקרי רשע אם לא שיכול להשתכר במקום אחר או שאומנתו בכך

ועי' ג"כ בת' רדב"ז ח"ד ת' אלף קכ"ו וז"ל תחלה אומר כי שמעון לא טוב עשה שירד לתוך אומנתו של חבירו ויורד עמו עד לחייו וראוי לעונש ומותר לקרותו רשע דאמרי' עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע וכו' עכ"ל. אלמא ג"כ דקורא יורד לאומנתו ש"ח מדין מהפך בחררה

ופשוט הדבר דעיקר דינא דמהפך בחררה מיורד לאומנתו ש"ח הוא דיליף לה מקרא ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנתו ש"ת והי' ראוי לקרותו מסיג גבול רעהו דקאי בארור אבל באמת מסיג גבול רעהו אינו אלא בקרקע וס"ס אפי' בכה"ג הוא רשע דמדמי לה לאשת רעהו טמא וחכמים הוסיפו בזה דאפי' במהפך ג"כ נקרא רשע ובמהפך הוא שחלקו בין הפקר ומציאה למכירה וס"ס ראוי לקרותו רשע דעכ"פ כיון שיורד לאומנתו הוי כמו מהפך במכירה

ומה דקשיא לי' למר על מ"ש התוס' במלמד ילך להשתכר במקום אחר ביורד לאומנתו ש"ח ודאי דאסור אפי' אינו מוצא במקום אחר ודאי דיפה הקשה. ולפע"ד דהתוס' מסופקים בגוף הדין דיורד לאומנתו ש"ח דמקורו מהך דמרחיקין ממצודת הדג דכל בעלי ההלכות לא הביאו זאת