דברי יששכר צ

וגם לפי דברי הט"ז הנ"ל יש ג"כ לקיים פי' המשנה אליבא דרבה בר עולא דודאי אפי' לדברי הש"ך סקי"ג דאמרי' אפי' שוחק מותר דאלו נסתפק ודאי דלא הי' מאכילה לנו. אם תיכף אחר השחיטה מת השוחט ולא הי' פנאי להודיע לנו הי' אסור לאכול מזה דודאי יש ריעותא שהרי זה הוא רגיל להתעלף אלא שסתמא סמכינן אחזקת כשרות דידי' ועכשיו ליכא ח' כשרות דדלמא אם הי' חי הי' מודיע לנו וא"כ ניחא גם כאן לומר שחיטתן כשרה ע"י ח' כשרות דידי' שלא הודיע לנו ונ"מ אם מת זה הטמא תיכף אחר השחיטה שלא הי' פנאי להודיע מודה גם הרמב"ם דאסור וכבר הזכירו דיש לעיין מגמ' דבכורות (דף כ"א ע"ב) בלוקח מישראל חולין ודאי אם איתא דהוי איסורא אודועי הוי מודע לי' וקיי"ל כן להלכה

ולפי דברינו דהנך בחד דרגא נינהו א"כ כמו דפסק הרמב"ם בטמא במוקדשים לכתחלה לא ישחוט משום דרוב פעמים לא יוכל להזהר ה"נ ראוי לומר ברגיל להתעלף וכן בידיו מרתתין שעכ"פ לכתחילה יש לחוש

ואך באדם שכבר נתמנה לרבים להעבירו מאומנתו קשה מאד דמאן יימר דהכי הוא דכבר השיג ע"ז הנוב"י ואין כאן בירור לומר כן דרוב שחיטתו דרסה. ויש חלוקי דעות רבות בזה ועכ"פ אם יש אופן לפייסו בממון ובדברים שלא יכניס א"ע לס' כזה הי' טוב מאד: דברי הדוש"ת באהבה. סימן נב

לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג צמ"ס וכו' מ' יהודא ליב זאנאבענדר נ"י האבד"ק יאנאווי

ע"ד עובדא דמר שהוציא השו"ב ר' ה"א דבה על השו"ב השני כי שחט ה' כבשים בסכין פגומה ואח"כ הוסיף אח"כ ושחט עוד ה' כבשים בסכין זה. ואמר כ"ח שאינו רוצה עוד לאכול משחיטת רה"א הנ"ל עפ"י דברי תשו' רשד"מ ח' יו"ד ת' מ"ז המובא בבאה"ט ססי"ח ובפמ"ג שם סקל"ב בשפ"ד

והנה לכאורה יש להשיב על כ"ת דלפי המבואר שם בת' רשד"מ הנ"ל צריך השני עכ"פ קבלת דברי חברות. וכ"ת לא הזכיר זאת במכתבו. אך בגוף דברי תשו' מהרשד"מ לפי המובא בבאה"ט ופמ"ג שם יש לתמוה דהא כללא הוא דא"א מע"ר א"כ למה לנו לפסול אח הראשון דהא אין אדם נפסל עפ"י עצמו ונימא פשוט דשקר דבר וכי האומר דבר של שקר נפסל לזביחה. אך המעיין בגוף התשובה שם יראה דדבריו מדוייקים וז"ל, עם היות שכפי הנראה מן הדין אם לא נתאמת הדבר אלא על פיו הי' נראה שלא הי' נאמן דקיי"ל א"א מע"ר וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מה' עדות וכו' וא"כ מצד זה אפ"ל שאין לפסלו. מ"מ נראה בעיני שעם כ"ז הואיל והעיז פניו לאמר כן מראים דבריו שבאמת אמרם הי' ראוי להענישו ולהעבירו אחר שענין בדיקת הסכין החמירו בו כ"כ כמ"ש ר' יונה והביאו ב"י ביו"ד סי' י"ת וכ"כ הרא"ש הרבה צריך ישוב הדעת וי"ש לבדיקת סכין ומי שאומר דברים כאלה ברבים פשיטא שפשט יר"ש מעל פניו ואיך יוכשר להיות שוחט ברבים חלילה. אמנם אם נתאמתו דבריו שכנים היו דבריו שהסכין הי' פגום אעפ"י שהוא לא שחט אלא חבירו אז הדבר פשוט ודאי שאיש כזה אסור לאכול משחיטתו. ולא מיבעיא היכי ששניהם ממונים על השחיטה ולהם מסרו הקהל הנאמנות דפשיטא דשניהם הם שלוחים זל"ז ומה שעושה א' כאלו עשאו חבירו. וא"כ פשיטא שאיש כזה פסול להיות שוחט ואסור לאכול משחיטתו. אלא אפי' הי' איש דעלמא שראה חבירו שוחט בסכין פגום והניח שיאכלו אחרים הבשר הרי עבר על לאו דלפ"ע לא תתן מכשול. וכיון שנכשל בהכשיל לרבים בענין שחיטה אסור לאכול משחיטתו וכו' וכו'. וגם על השוחט הב' לבי נוקפי אלא שכתבתם שאינכם מחזיקים אותו למזיד אלא לשוגג. מ"מ נ' בעיני שצריך כפרה וצריך לקבל ד"ח וכו' עכ"ל

א"כ לפי הנראה יש שם בת' רשד"מ שני דינים היכי שלא נתברר לפנינו אם האמת כדבריו דאז ראוי לנו יותר לומר דשקר דבר. אך עכ"פ כיון דהחציף פניו ברבים לומר דעשה במכוון להאכיל לאויביו בשר נבלה עכ"פ יצא מכלל ירא שמים ואינו ראוי להיות שוחט לרבים. ובכה"ג ודאי בדיעבד אם שחט שחיטתו כשרה

וכן י"ל דלענין הבדיקה ג"כ לא איתרע דרק לענין בדיקת הסכין הוא שכ' רי"ו דצריך ישוב הדעת ויראת שמים. וגם זה רק לכתחילה ולא בדיעבד ובכה"ג ודאי דאין על השני שום חיוב דקבלת ד"ח

אך הדין השני היכי דנתברר דהאמת הי' כן שבאמת הי' פגום אז ודאי דאסור לאכול משחיטתו אפי' בדיעבד אם שחט שחיטתו אסורה. ואז אין נ"מ בין שחיטה לבדיקה לענין זה דודאי רשע הוא לענין נבלות וטרפות. ובכה"ג גם השני צריך עכ"פ קבד"ת דהרי שחט בסכין פגום אלא די"ל דהי' שוגג דסמך עצמו על הראשון

ומעתה בעובדא דידן ודאי יפה עשה כ"ת שלא הצריך את השני קבד"ח וקרוב לודאי שכל אותה המעשה היא שקר א"כ מה לנו לזה השני והוא בחזקתו ככל השו"ב הכשרים וא"כ הוא גם על זה רה"א אין לומר שאסור לאכול משחיטתו אלא שאין ראוי להאמינו להיות שו"ב לרבים לכתחילה וכדין הראשון של רשד"מ

אבל באמת גם להדין הראשון אינו דומה ששם אמר מפורש שעשה כן במכוון לנקום בשונאיו שיאכלו נבלות. וכיון דהחציף כולי האי לומר כן ודאי סר מסוה הבושה מעל פניו לדבר זה. אבל זה דלא החציף לומר כן אלא שהודה באמת שלא עשה כהוגן שהשכין באהלו עולה למה לא נימא כמו בעדים המכחישין זא"ז שזה אומר בב' וזה בג' בחודש אמרי' דזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע כי היכי דלא נתפוס אותם לשקרנים אפי' להרוג אח הנפש. ה"נ למה לא נימא שזה רה"א טעה אז בדמיונו. ובשעה שהי' מסופק לא הי' בכחו לומר לזה השני שזאת היא פגימה ע"כ החריש. ואח"כ נמלך בדעתו אולי היתה פגימה וכיון שהוא נוגע קצת ורוצה לבזות את זה השני שבא בגבולו התחיל לדבר דברי ריק. ויש כמה בני אדם שאינם תקיפים בדעתם ונוחים להתהפך בדבר שאין ברור להם ע"כ למה נאסרנו. וכיון דל"ד להאי דרשד"מ שוב ראוי לנו לומר דראוי הוא להיות שו"ב לרבים דבסברא קלה ובחשד כזה לא נוציא אותו מחזקת כשרות שלו

ואך עכ"ז כיון שלא חזר תיכף מדבריו ועמד בדעתו עכ"פ יכולים בני העיר לומר לו אדעתא דהכי לא קבלנוך עלינו דלגבי ממון מהימן הוא על עצמו כדקיי"ל באומרים אנוסים מ"מ היינו דאף דא"נ מ"מ מחויבים הם לשלם להלוה כמבואר בח"מ סי' כ"ט ל"ח מ"ו. וה"נ כיון שזה שכרו מן הקהל שיראה שיאכלו בשר כשר וכששוחט השני שישגיח שלא יבוא מכשול ממנו ואם הוא בעצמו מודה שלא עשה שליחותו אף דא"א מע"ר עכ"פ נאמן הוא להפסיד שכרו

ודבר זה פשוט בעיני עד שאני תמה על הרשד"מ למה לי' הטעם מדהחציף פניו לאו ירא שמים הוא ולפיכך הוא פסול להיות שוחט לרבים. הא עדיפא מינה הל"ל דהוי הודאת בע"ד להפסיד שכרו לרבים דאינו עושה מעשהו באמונה ואדעתא דהכי לא קבלנוך, אך על הרשד"מ ל"ק דאולי מטעם זה לא הי' פסול אלא לקהל זה ששכרוהו אבל לאחרים יוכל להיות כשר וגם לאותו קהל בעצמו אם יאבו להאמין לו מכאן ולהבא כשר הוא כיון דאינו אלא מילי דממונא ע"כ הזכיר הרשד"מ הטעם מדהחציף פניו לומר דאינם רשאים לקיימו וכן פסול הוא בכל מקומות שבישראל להיות ממונה לרבים וכסברת ר"ן נדרים (דף צ') למשנה הראשונה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הויא מזלזלא נפשה כולי האי דס"ס