דברי יששכר פו

על הרי"ף ז"ל דאינו מביא אלא הנוגע להלכה ולמה הביא אותן שני הדינים

ע"כ נ' דאה"נ הא קמ"ל דכיס שעשאו להניח בו תפילין משמע דהוא כמדת התפילין וה"א דוקא בכה"ג הוא דאמרי' דאם אזמני' וצר בי' אסור אבל אם הוא יותר מן השיעור לא מהני ומותר, ע"כ קמשמע לן בסודר דאזמני' וצר בי' דג"כ אסור והוא רבותא דסתם סודר אינו מצומצם למדת התפילין דוקא ואפ"ה אסור בכה"ג

וכן קמ"ל להיפוך דאפי' בכיס שהוא מצומצם למדת התפילין אפ"ה אם הזמינו לבד אינו נאסר. וס"ס אם אזמני' וצר בי' אסור אפי' אם הוא יותר ממדת התפילין, ומיושב קו' הט"ז אפי' אי נאמר כמש"ל לדעת הרמב"ם במזרקין דהתם כיון דמשום מררייהו הוא די"ל מאי דל"ת ל"ת. אבל בסודר שעשאו מרצונו אפי' מה דלא חזי ג"כ תפיס. וה"נ במותר השמן שבנר כיון דנתן מרצונו אפי' מאי דל"ח תפיס. ואדרבה נ' יותר דאפי' לאביי אמרינן ג"כ כן והי' ראוי לאסור לאביי אפי' בהזמנה בעלמא אלא דלא קיי"ל כן וס"ס על השאלתות לק"מ

עוד נ' בישוב קו' הט"ז הנ"ל דכמו דאמרי' דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא אפ"ה בגוף הקדושה הזמנה מילתא ה"נ אפי' למ"ד הזמנה מילתא וקיי"ל מה דחזי תפיס ומאי דל"ח ל"ת אפ"ה בגוף הקדושה אמרי' הזמנה מילתא אפי' במאי דלא חזי לי'

וניחא לפ"ז מה דקיי"ל במנחות (דף ס"ו) במותר העומר דהוי הקדש ופטור מן המעשר ודלא כרע"ק דאמר לא ניתנו מעות אלא לצריך להם ועיין ח' שו"מ מהד"ר ח"ב ת' רי"ט מה שהעיר בזה

אבל המעיין בפיהמ"ש לרמב"ם שם יראה דמדייק בלשון החכמים כי מאחר שנגמרה מלאכתן והיא נידון כהקדש אינו חייב במעשרות דהיינו דבגוף הקדושה אמרי' הזמנה מילתא אפי' ביותר ממה שצריך

וה"נ בנר חנוכה כיון דמ"ד איתקצאי למצותה אמר דהוי דומיא דמנורה הוי כמו גוף הקדושה ואמרי' בכה"ג הזמנה אפי' ביותר ממה שצריך

הן אמת דגוף דין זה דאיתא ברמ"א או"ח סי' מ"ב בשם הנימוקי יוסף דבגוף הקדושה לכו"ע הזמנה מילתא צ"ע טובא. דהרי התוס' סנהדרין שם ד"ה מאי כ' להקשות דרבא הא ס"ל עריפתה אוסרתה וא"כ מאי מקשה ורבא מ"ט לא יליף מע"ע. וע"כ דהפירוש הוא כמ"ש התוס' דאדרבה הקושיא היא מ"ט לא יליף מע"ע דהזמנה לאו מילתא וא"כ ע"כ התירוץ הוא להיפוך דבגוף הקדושה הזמנה לכו"ע לאו מילתא

הגם דגוף הפירוש לדברי התוס' תמוה מאד'. ויש לדחוק דכוונת הגמ' משמשים ממשמשים גמר היינו היכי דעשה כל מה שהי' לו לעשות כגון באורג בגד למת דהוא ראוי עתה לגמרי למת וכן בונה בית לע"ז דנגמרה מלאכתו והוי משמש אבל בגוף הקדושה דחסר עוד מעשה כגון בעגלה ערופה דמשעת ירידתה מש"ה לא קדש לרבא דמחוסר עוד מעשה באותו דבר עצמו מש"ה הזמנה לאו מילתא

והי' מיושב בזה קו' התוס' (דמ"ח) ד"ה מותר דבגבו מעות הוי כמו טוי לאריג דכל הטעם דטוי לאריג לא הוי הזמנה דאינו ראוי עדיין למלאכתו וחסר מעשה משא"כ באורג בגד למת דהבגד מצד עצמו כבר נגמר. ואינו חסר אלא מצד המת שילבשוהו. וכן בגבו מעות הגביי' נגמרת והוי נגמר מלאכתו מצד עצמו ואינו חסר אלא מצד מעשה הקנין. כן הי' נ' לפרש עפ"י דברי התוס' אבל העיקר חסר מן הספר

עוד נ' קצח לומר כמ"ש בגמ' כריתות (דף כ"ד ע"ב) החם מעידנא דאיתעבד בה מעשה. היינו דלא מצי למילף מגוף הקדושה דיש לומר מש"ה לאו מילחא משום שלא עשה בה מעשה. אבל הכא באורג בגד למת ס"ד דנימא הזמנה מילתא משום דעבד מעשה ע"כ לא יליף מע"ע אלא מבונה בית לע"ז דג"כ עשה מעשה ואפ"ה לא נאסר. ואף שהוא ג"כ חסר ביאור בלשון הגמ'. אבל ס"ס ההכרח לפרש כן דגוף הקדושה גרע לענין הזמנה. ס"ס דברי הנמוקי יוסף תמוהים דהא מוכרח שלא לומר כן דהא רבא ס"ל כר"י דעריפתה אוסרתה

ונראה ליישב עפ"י מה שמוכרח ליישב קו' התוס' ד"ה מאי הנ"ל שהקשו דרבא ודאי דס"ל בכל דוכתי כר"י ולמה לא הקשו דהא רבא בעצמו מפורש אמר כן בכריתות (דף כ"ד ע"ב) והיא תמיהה גדולה וכבר עמד בזה בס' מלא הרועים ובהג"ה רש"ש

ונ' ליישב דלרבא אמרו שם בגמ' דטעמי' משום דאיתעביד בה מעשה וא"כ יש לומר שפיר דנהי דחולק על ר' ינאי דאמר ירידתה לנחל איתן אוסרתה דס"ל דהירידה ל"ח מעשה גמור וכמ"ש בחולין (דף י"ג) היכי דקיימא עולה בדרום ושחטה בצפון מקום הוא דלא איתרמי לי' ולא הוי מעשה גמור כמבואר כ"ז שם בתוס' (דף י"ב ע"ב) ד"ה ותיבעי אבל אה"נ אם עשה בה מעשה בשעת הקנין היתה נאסרת אלא לפי שאינו דבר ברור דלפעמים לא עשה בה מעשה בשעת הקנין או שלקחה סתם מש"ה אמר סתם דעריפתה אוסרתה וה"ה דלקיחתה אוסרתה היכי שהי' הקני' ע"י מעשה מש"ה לא הקשו התוס' הכא מדברי רבא בעצמו דהכא הא מיירי דעשה בו מעשה וארג בו בגד ואפ"ה אמר דהזמנה לאו מילתא י"ל דשפיר מקשה בגמ' מ"ט לא יליף מע"ע דהתם במעשה נאסרת ע"כ לא הקשו בתוס' אלא דהא רבא לעולם ס"ל כר"י ור"י ע"כ דאפי' עשה בו מעשה ג"כ ס"ל דאין העגלה ערופה נאסרת מדאמר שם בחולין (דף פ"ב) עגלה ערופה אינה משנה היינו דלא משכחת שחיטה שאינה ראוי' בע"ע א"כ ע"כ אפי' עשה בה מעשה קודם העריפה ג"כ אינה נאסרת דאל"כ למה אמר אינה משנה הא הי' יכול לתרץ בעשה בה מעשה קודם וא"כ שפיר הקשו בתוס' דע"כ דגמ' דכריתות התם לאו דוקא ואפי' עשה בה מעשה מחיים אינה נאסרת

עוד נ' ליישב דברי התוס' הנ"ל עפ"י מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל פ"י מה' רוצח דפסק ע"ע משעת ירידתה לנחל איתן נאסרה ועי' בכ"מ שם שכ' בשם תשו' הרשב"א דמסיק בחימה על הרמב"ם והלא רבא בכריתות (דף כ"ה) שם אמר מנא אמינא לה דתנן בע"ע אינו כן אלא אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר וכו' אלמא דעריפתה אוסרת ולא דחי לה אלא דאמר תנאי הוא והרמב"ם דפסק תצא ותרעה בעדר איך פסק ירידתה אוסרת וזכה שטרא לבי תרי

וע"ז תי' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דהכא שאני כיון דנמצא ההורג איגלאי מילתא למפרע דלא היתה קדושה כלל והוסיף דלפי דברי המפרשים דעיקר המעשה הוא כדי שעי"כ יתגלה מי ההורג ע"כ סמכה דעתייהו דודאי יתגלה הדבר מש"ה לא חיילא הקדושה אם נמצא ההורג

אך עדיין קשה על חי' הכ"מ דס"ס במה נחלק על דברי הגמ' דהתם דס"ס מדמסייע רבא מזה ולא דחי לה בגמ' משמע דלאו סברא היא. ועוד תימה על הרמב"ם דפסק ירידתה אוסרתה ולא פסק כרבא דהוא בתרא

ע"כ נראה עפ"י מה דקשה לכאורה לעיל (דף כ"ד ע"א) דאמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שנתחייב עפ"י עדים שתצא ותרעה בעדר וכו' לא סמך עליי' מימר אמר השתא אתו עדים ומזמי להו ופירש"י שם כיון שיודע בעצמו שלא חטא בטוח הוא שיזימו אותם

וע"ז פריך רבא שם משור הנסקל וכו' שתצא ותרעה בעדר ה"ד וכו' אלא ע"כ שהוזמו עדיו דכוותי' בא"ת ג"כ שהוזמו עדיו ואעפ"כ אמרו ירעה עד שיסתאב וע"ז תי' אביי שבא הרוג ברגליו

ואח"כ איתא שם אמר ר' יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתברא טעמי' דר"י באמרו לו נרבע שורך אבל א"ל רבע שורו מידע ידע בעצמו ומטרח ומייתי עדים. וקשה דהא הוא הוא סברתי' דר"י אמר רב לעיל וע"ז בעצמו פריך רבא לעיל והשתא אמר הוא בעצמו אותה הסברא וע"כ צ"ל דאה"נ דרבא קבלה מאביי אותו