דברי יששכר פה

משמי' דר"י דס"ל ע"ע עריפתה אוסרתה אם כן הזמנה לאו מילתא וממילא ל"ק ממותר המת ליורשיו ול"צ ליישב ולומר מאי דחזי תפיס מאי דל"ח ל"ת וכיון דמה שמדליק הוי כאזמני' וצר בי' דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא ג"כ נאסרת מש"ה קבלה שפיר אביי

ולפ"ז אה"נ דאביי חזר בו עכשיו מדיני' דהזמנה מילתא והודה עתה דהזמנה לאו מילתא והיכי דנאסר נאסר אפי' מה דלא חזי לי'

ובדרך זה יתיישב קו' תוס' סנהדרין (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אף לשיטת ר"ת דמפרש דרשב"ג ס"ל בעי עיבוד לשמה בבתים של תפילין ס"ל הזמנה לאו מילתא וא"כ אביי דס"ל הזמנה מילתא ע"כ דל"ב עיבוד לשמה. והא ודאי דמאן דל"ב עיבוד לשמה בבתים ה"ה דל"ב צביעה לשמה גבי תכלת וקשה דאמר לי' אביי לרשב"י האי תכלתא היכי צבעיתי לה

והשתא לדברינו ניחא שפיר דאה"נ לבתר דקבלה מר"י חזר בו וס"ל השתא דהזמנה לאו מילתא ובעי עיבוד בתים לשמה וה"ה צביעה לשמה

אך בגוף דברי הט"ז שכ' דגם לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא מ"מ אמרי' מאי דל"ת ל"ת. דבר זה צ"ע טובא. לכאורה יש ראי' דהרי"ף ורמב"ם והרא"ש סוברים כן דהלח"מ פי"ד מה' אבל הכ"ג הקשה עליהם דכ' באביו ואמו מזרקין עליו כלים בנגעו במטה אסורים משום דמחלפי בתכריכין דעלמא תימא דבגמ' לא הוצרכו לתי' זה אלא אליבא דאביי דקשיא למה מצוה על אחרים למונעם ולמה לא נאסרו ואצטריך לתרץ משום מררייהו וא"כ קשיא למה נגעו במטה אסורים ותי' משום דמחלפי. אבל לדידן דקיי"ל כרבא הזמנה לאו מילתא ל"צ לחי' זה דפשוט כל זמן שלא נגעו במטה הזמנה לאו מילתא וכשנגעו במטה הוי כאזמני' וצר בי'

ודאי להרא"ש הי' מקום לתרץ דקו' הגמ' היתה אליבא דרשב"ג. דידוע דהתוס' והרא"ש מפרשין דרשב"ג דס"ל לקמן דבעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה לאו מילחא וא"כ לכאורה תימה מאי מקשה בגמ' מרשב"ג דאמר בנגעו במטה אסורים הא הוא ל"ל הזמנה כלל ולא ס"ל משום מררייהו והטעם פשוט דנגעו במטה הוי כאזמני' וצר בי' וע"כ דמצד הסברא פריך כיון דשייך סברא דמררייהו ה"ה למ"ד הזמנה לאו מילתא ואזמני' וצר בי' נמי למה יאסר ותי' משום דמחלפי וא"כ סברא דמיחלפי הוי גם למ"ד הזמנה לאו מילתא

אבל להרמב"ם ז"ל קשה דהוא ז"ל מפרש כרש"י דמ"ד בעי עיבוד לשמה ס"ל הזמנה מילתא ומש"ה פסק דל"ב עיבוד לשמה ורשב"ג אה"נ דס"ל הזמנה מילתא וא"כ קו' הגמ' מרשב"ג דנגעו במטה הוא רק למ"ד הזמנה מילתא וא"כ לדידן אין שום הכרע דנצרך לומר משום דמתלפי

ואך לדברי הט"ז דכ' דאפי' לרבא דס"ל מאי דל"ח לא תפיס י"ל דקשיא להו למה נגעו במטה אסורים אפי' אי נימא דהוי כאזמני' וצר בי' נימא מאי דל"ת ל"ת מש"ה צריכים להוסיף הטעם משום דמחלפי

אמנם לכאורה עדיין אינו מיושב דלפ"ז אה"נ מאי מקשה הגמ' אליבא דאביי מהך דמזרקין נימא דשם ג"כ הטעם דמה דלא חזי לא תפיס

ונראה עפ"י מה דקשיא לן אה"נ מה מתרץ הגמ' משום מררייהו. ומה בכך וכי משום צערא אינה חלה ההזמנה

ולכאורה יהי' ראי' למ"ש הרמ"א בחו"מ סי' של"ג בשם רי"ו בשם י"א שאם [אמר]לו לפועל לך מעמדי דרך כעם אינו נמחל וע"ז חמה התורת חיים פ' חלק ודבריו נכונים מאוד חדא דהרי אמרו בחגיגה (דף י') רמז להיתר נדרים מדקאמר רחמנא באפי נשבעתי אלמא דעכ"פ צריך היתר ועי' תשו' מהרי"מ פדואה ת' ל"ת שדחה ראי' זו דהתם אצל הקב"ה שאני

ולפע"ד לא אמר כלום דודאי אצל הקב"ה בעצמו לא שייך זה אבל ס"ס מדהביאו ראי' מזה להיתר נדרים ע"כ דהקרא מדבר כן לשבר את האוזן דרך משל ללמוד מינה לבשר ודם הנשבע דרך כעס. ועיין רש"י שכ' באפי נשבעתי ולא בדעה מיושבת. וכי נעלם מעיני קדשו של רבינו רש"י ז"ל דגבי הקב"ה לא שייך כן. אלא אעפ"כ כ' כן מדאמר לה קרא ללמד דגבי בו"ד אם נשבע באפו יש לו טענה לא שלא יחול הנדר אלא דבעי עכ"פ התרה וס"ס חזינן דגם שבועה בכעס מהני

וכן הראי' השני' שכ' התו"ת מהך דריש ג"פ אתרי דכהני דקפדי ומגרשי נשייהו משמע עכ"פ דמהני ומ"ש המהרימ"פ דהוא רק שיהי' ריח הגט דוחק הוא

וכן ממה דאיתא ביו"ד סי' רל"ד ברמ"א שם באשה שבקשה מבעלה שלא ישמש עמה ובכעסו נשבע שלא ישמש עמה דחזינן דחל נדרו אף שהי' דרך כעס ודאי דהוא ראי' גדולה. ומה שדחק א"ע המהרימ"פ דשאני גבי נדר דדרשינן חדלה חדלה מנדרי רשעים מש"ה מהני אפי' בכעס. אמר דבר חדש כזה מסברת הכרס. דהגמ' לא אמרה זאת בנדרים (דף כ"ב) אלא לענין זה שנקרא חוטא אעפ"י שמקיימו ולא לומר שיהי' גזה"כ דאע"ג דלענין שאר דברים אינו חל אעפ"כ הכא חל דבר זה הוא מוקצה מן הדעת

ואפי' אי נאמר כדרשתי' דמר ז"ל הוא רבותא להיפוך דודאי לענין קנין וכן לענין מחילה דא"צ קנין אם מתל או הקנה בכעסו מהני וא"צ לפנים אבל לענין נדר דסתם עיקרו הוא משום המצוה וקונם הוא משום קדושת קרבן דמיתפס אחפצא וס"ד דוקא אם נדר בישוב הדעת אז הוא דשייך הנדר דקבל ע"ע אבל אם קבל בכעסו דהוי נדרי רשעים ס"ד דלא מהני קמ"ל דאפ"ה מהני

ויש לרמוז זה שם בגמ' דאמר עלה ר' אבהו כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו דבכל שאר עבירות אינו אלא מין א' של גיהנם לבד. אבל הכועס אוסר עליו בכעסו דברים המותרים והוא נאסר בהם ויש לו צער מזה. וכן לפעמים מוחל חוב או מגרש ומקנה דברים שאח"כ מתחרט עליהם וע"כ קורא אותו כל מיני גיהנם הן בעוה"ז והן בעוה"ב וס"ס פשוט הדבר יותר דאפי' מה שעושה דרך כעס מהני וכדברי התו"ח. וא"כ קשה לנו התירוץ משום מררייהו

ע"כ נראה לפרש כוונת הגמ' עפ"י דברינו הנ"ל דלכאורה קשה מאי פריך לאביי מהך דמזרקין נימא מאי דל"ת לי' לא תפיס. וע"כ דס"ל להמקשן דוקא לעיל במותר המת דהנותנים עבור המת נותנים סתם אמדינן דעתייהו דיותר ממה דחזי למת ניחא להו יותר ליתן להיורשים דלמה לו ליתן מעות נדבתו לבטלה. אבל הכא שהוא עושה מרצונו מה נ"מ בין אם חזי או לא חזי ס"ס הוא נותן ושפיר מקשה דנימא הזמנה מילתא

וע"ז מתרץ הגמ' שפיר משום מררייהו. דהיינו כיון דנותן רק משום מרירות אמרי' גם בזה מאי דחזי תפיס ומאי דל"ח ל"ת. דמה שהוא עושה דרך מרירות לא מהני רק היכי דיש קנין או מחילה או נדר ודאי דהכעס אינו מגרע דבר שיש לו חלות מצד עצמו. אבל כת ההזמנה לא מהני אלא כשהוא שפוי בדעתו. אבל כיון שהוא עושה דרך מרירות ונותן אפי' מה דלא חזי לא תפיס בכה"ג

וא"כ לדברי הט"ז דאפי' למ"ד הזמנה לאו מילתא אמרי' מאי דל"ת לא תפיס מש"ה מוכרח הרמב"ם לומר בנגעו במטה הטעם משום דמחלפי בתכריכין דעלמא דאל"כ אמרי' גם בזה משום מררייהו דהיינו מה דל"ת לא תפיס

אבל אליבא דאמת נראה לקיים דברי השאלתות ולומר דמסתמא דגמ' משמע דלרבא אפי' היכי דל"ת נמי תפיס. ויתורץ בזה מה שיש לדקדק בגמ' שם דהביאו שני פעמים אותו הדין בעצמו סודר דאזמני' למיצר בי' תפילין ואח"כ הביאו בברייתא אותו הדין בעצמו בכיס שעשאו להניח בו תפילין ולכאורה הוא אותו הדין בעצמו. וביותר יש לתמוה