דברי יששכר פד

וי"ל דדוקא במים שם אמרינן דכ"ש אין מקדשים שלא מדעת דשם אין פעולת הכלי ניכרת בהמים ואין נ"מ אם מקדשו עתה או למחר ושפיר מהני מחשבתו משא"כ הכא בהתנור כיון דמעשה האפיי' היא עתה אם נימא דהאפיי' מקדשת לא מצי למימר דיקדשו למחר ועדיין המחשבה סותרת למעשהו

ובזה מדוקדק שפיר לשון הגמ' שאמרו דלמא עשרון לא מקדש ותנור מקדש היינו דכלי שאין מעשהו ניכרת אם הי' בתוכו או לא אפשר דאינו מקדש אבל תנור דמלאכת האפיי' ניכרת במה שבתוכו כמ"ש יש שבח עצים בפת וה"נ יש שבח תנור בפת אפשר דמקדש

וע"ז שפיר הקשו אלא אי קשיא הא קשיא היינו דתחלה לא הייתי מקשה דתפסול בלינה משום דהיינו אומרים דאין כ"ש מקדשים שלא מדעת שדעתו יהי' שלא יקדש עד השבת וכמש"ל. אבל לפי דבריך דשאני בתנור דניכרת בו המעשה. שוב מאותה סברא עצמה ראוי לומר שלא תועיל בו המחשבה על למחר ושוב ק' דתיפסל בלינה

אך לפ"ז יקשה בגמ' דלעיל (דף נ' ע"ב) גבי חביתין דאמרו בגמ' כמה טעמים למה הם דוחים את השבת ולא אמרו בפשוט כיון דהמעשה מקדשה ממילא תיפסל בלינה דלא תועיל המחשבה על למחר וכמש"ל ע"כ צריך לומר דאה"נ דהגמ' דלעיל ס"ל דאף היכי דהמעשה ניכרת מ"מ מועיל המחשבה משום דאין המעשה מקדש אלא הכלי ולפ"ז שוב ל"ק קו' הגמ' דהכא והדרן לתי' הראשון דאה"נ דהתנור מקדש לפי שיש צורך בו ואעפ"כ אין המעשה מקדשת אלא הכלי. ועל הכלי שוב מועיל המחשבה שיקדש למחר. וא"כ שפיר לטעמי' קאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל דרבא ל"ל הסברא דהמעשה מקדשת מדצריך לעיל גבי חביתין לקרא דעל מחבת שטעונה כלי. וממילא שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דצריך אפיי' בפנים כמ"ש בגמ' דתנור מקדש. ומ"מ אינו דוחה השבת כיון דאמרת דאינו דוחה השבת ע"כ מחשבתו שיקדש למחר וע"ז מועיל מחשבתו ואמרי' שפיר אין כ"ש מקדשין שלא מדעת ואין נפסל בלינה

עוד יש לומר בפשוט דאה"נ דהגמ' נסתפקו בזה אם התנור מקדש או אינו מקדש א"כ לכתחילה אה"נ דהחמירו שתהי' אפייתן בפנים עפ"י מ"ש החוו"ד סי' ק"י דאפי' הסוברים סדא"ו לקולא מ"מ לענין עשה החמירו א"כ ה"נ שפיר אפייתן בפנים דהחמירו דילמא בעי קידוש כלי ואפ"ה לענין שחיפסול בלינה בדיעבד לא החמירו שתיפסול דסדא"ו לקולא מדאורייתא ומדרבנן לא אסרו דאין שבות במקדש אלא דאה"נ דהגמ' שפיר הקשו דס"ל סדא"ו מדאורייתא לחומרא ואין נ"מ בין עשה ללאו ושפיר הקשו. אבל הרמב"ם דאזיל לשיטתו דסדא"ו מדאו' לקולא אה"נ דניחא לי' שפיר דלענין. עשה החמירו שתהי' אפייתן בפנים ומ"מ בדיעבד כיון שלא תיפסול בלינה אינו דוחה את השבת [עוד הארכתי בזה בחידושי על הרמב"ם] הדוש"ת: סימן מט

בדין מותר השמן שבנר חנוכה דפסק השאלתות דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו ועיין ב"י בשם מהרי"א דהיכי דנתן סתם ולא פירש אז הוקצה למצותו וצריך לעשות לו מדורה ועי' מג"א סי' תרע"ב סק"ו בשם הב"ח דיש להחמיר שלא להשתמש בו

והט"ז סק"א שם האריך להקשות על דין זה דהא בסנהד' (דף מ"ח) הקשו לאביי דאמר הזמנה מילתא מהך דתנן מותר המת ליורשיו ותירצו דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס. א"כ ה"נ נימא כן דמאי דלא חזי לא מקצה

ועפ"י דברי ט"ז אלו נראה לי לתרץ דברי הגמ' שבת (דף כ"א ע"ב) דאמרו שם אמר ר"ז אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר ר' ירמי' מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קבלה כי אתא רבין אמר לה משמי' דר' יוחנן וקבלה וכולם תמהים בזה אה"נ למה מזה לא קבלה ומזה קבלה ודברי רש"י דחוקים

ונראה דהנה לכאורה קשה למ"ד דמותר להשתמש לאורה מש"ה אסור להדליק בהם בשבת משום שמא יטה עפ"י מ"ש הרמ"א או"ת סי' רס"ד באם הדליק בשמנים שאין מדליקין בהם בשבת דאסור להשתמש לאורן כמ"ש הרשב"א בתשובה. וא"כ לעולם אסור להשתמש לאורן משום איסור שבת. וא"כ למה אין מדליקין בהם בחנוכה בשבת משום שמא יטה והא ס"ס לא ישתמש לאורן משום איסור שבת

וע"כ יש לומר כמו שנחלקו בפסחים (דף י"א) אי בדיל או לא די"ל היכי דאיכא שני איסורים בדיל ובחד איסור לא בדיל כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן י"ל דלא בדיל. אלא היכי דאיכא שני איסורים כבר כ' המל"מ ה' ריבית דשני איסורי דרבנן כדאו' דמי ועיין ג"כ מ"ש הרב ברטנורא פ"ג דעירובין מ"ג דבשני שבותים גזרו אפי' בה"ש דהוי כדאו' ובמנחות (דף ג' ע"א) רש"י בשני איסורים לא חשדינן שיעבור

וה"נ אם הי' משום איסור חנוכה מותר להשתמש לאורן הי' אסור להדליק שמא ישכח באיסור שבת וישתמש לאורה ויטה אח"כ. אבל אם אסור להשתמש לאורה משום איסור חנוכה ג"כ אז מדליקין בהם בשבת דל"ת שמא ישכח

ומיושב בזה קו' המפרשים לשיטת הסוברים דלאחר שיעור הדלקת המצוה מותר להשתמש לאורה א"כ קשה למה מתיר רב להדליק בהם בשבח משום דאסור להשתמש לאורה ול"ת שמא יטה הא ס"ס שייך שמא יטה לאחר זמן שיעורו

אך לפמ"ש ניחא דכל הטעם דמותר להשתמש לאתר השיעור הוא משום דלא מקצי אינש מאי דחזי לי' וכמ"ש הר"ן דאין אדם עומד ומצפה מתי תכבה נרו ובדעתו להשתמש בה אחר זמן מצותו וכ"ז בחול. אבל בשבת כיון דס"ס אסור עליו אחר זמן מצותו משום איסור שבת וכד' הרמ"א הנ"ל שוב מקצה אותו לגמרי ושייך שוב ג"כ איסור חנוכה וס"ס עדיין יש עליו שני איסורים ובדיל ומש"ה מדליקין בהם בשבת

וידוע מה שהקשו ג"כ לדברי התוס' ישנים דאם יש נר א' יפה מותר להשתמש גם בשאר הנרות א"כ הדק"ל דלעולם מותר להשתמש לאורה משום איסור שבת דלעולם איכא נר א' של שבת ועדיין קשה שמא יטה לאחר זמן שיעורו וע"כ צ"ל דס"ל לרב דאסור להשתמש לעולם משום איסור חנוכה אף לאחר השיעור

אך לפ"ז יקשה על דין זה קו' הט"ז דנימא מאי דחזי לי' תפיס מאי דל"ח לא תפיס. ולפ"ז יש לומר שפיר דמש"ה כשאמרוה קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' לא קבלה דהכא צ"ל דס"ל לרב דאסור גם לאחר זמן מצותו ואביי לשיטתו דס"ל הזמנה מילתא היא וקשיא לי' מהך דמותר המת ליורשיו וצ"ל דחזי לי' תפיס דל"ח ל"ת וא"כ לדידי' אה"נ דמותר להשתמש לאחר השיעור ושפיר קשיא לי' על אותו הדין של רב דס"ס יאסר להדליק בשבת משום שמא ישתמש בהם אחר שיעור הדלקת נר חנוכה מש"ה לא קבלה

וידוע דכל ראייתו של אביי דהזמנה מילתא היא מעגלה ערופה משום דירידתה לנחל איתן אוסרתה. והתוס' בסנהדרין שם (דף מ"ז ע"ב) ד"ה מאי הקשו על מאי דפריך בגמ' ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה הא רבא ס"ל בכל דוכתי הלכה כר' יוחנן ור"י ס"ל בחולין (דף פ"ב) דעריפתה אוסרתה. וא"כ ראי' להיפוך מע"ע דהזמנה לאו מילתא

וא"כ לפ"ז ניחא שפיר דאה"נ כשאמרוה קמי' דאביי