דברי יששכר פג

למה אפייתן בפנים הא עתה אין התנור מקדש דהא אינו מקדש אלא בזמנן ובגמ' אזלא לרבנן ולר"א שוב הוי שלא בזמנן ואינו נפסל. וגם קשה למה בחביתין פסק הרמב"ם דדוחה את השבת וע"כ משום דנפסל בלינה. הא גם שם אפשר לעשות כן והוי שלא בזמנן ולמה תפסל בלינה א"כ שוב הדק"ל למה דוחה את השבת

והנה בס' תפארת ישראל פ"י מ"ט כ' לתרץ עפ"י קושית הברכת הזבח הא אמרו בסוכה (דף נ') גבי מים דפריך ואי מייתי לה במקודשת תפסל בלינה ותירצו בגמ' שם דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ע"כ חי' דאה"נ דהגמ' דהכא אזיל אליבא דמ"ד דכ"ש מקדשין אפי' שלא מדעת ומש"ה הרמב"ם לא חש לקושיא דגמ' דהכא דס"ל הלכה כמ"ד דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת

ודבריו תמוהים דהא הרמב"ם ז"ל כ' בעצמו בפי"ח מה' תמידים ומוספים הי"ת גבי חביתין דמש"ה דוחין את השבת משום שאם תאפה מאתמול תפסול בלינה אלמא דאף דאין מקדשין אלא מדעת אעפ"כ נפסל בלינה בכה"ג

ובגוף קו' הברכת הזבח נ' דודאי מה שהוא מחויב לעשותו חשיב מדעת כמו דאמרי' אגב אונסא גמר ומזבין ה"נ גמר ומקדש. ומש"ה התם בסוכה גבי מים כיון דיש לו עצה למלאות באינה מקודשת אף אם מלא במקודשת לא נתקדשו המים. משא"כ הכא כיון דחיוב הוא לאפותו בתנור קודש שוב מקדש אפי' שלא מדעת

אך לפע"ד נ' לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל בכמה אופנים

ראשית נ' עפ"י מה שהקשו התוס' לעיל (דף נ"א) הא כלי שרת אין מקדשים אלא בזמנן. וחי' מתחלה דשא"ה גבי חביתין דכתי' על מחבת דבעי קידוש כלי מקדש אפי' שלא בזמנו. והדר הקשו מהך דהכא דשתי הלחם דלא כתיב קרא ואפ"ה אמרו דתפסל בלינה וחי' כיון דאינן דוחות את השבת א"כ מאתמול זמנו, וא"כ לפי מסקנת תי' תוס' זה הדרא קו' למה צריך רבא לעיל (דף נ"א) לומר מחבת מלמד שטעונה כלי. נימא פשוט כיון דאי לא דחי שבת א"כ מאתמול זמנה וממילא תפסל בלינה וממילא דומה את השבת

אך דהא קשה להיפוך מנא לך לומר להקל דמשום זה דחי שבת משום דאי לא דחי הוי ע"ש זמנו ומקדשת ותפסול נימא להחמיר כיון דאי תדחי שבת הוי ע"ש שלא בזמנו וממילא אינה מקדשה ולא תפסל בלינה וממילא אסור לדחות שבת. ואה"נ פליגי בסברא זו. ורבא לא ניחא לי' בזה והי' מוכרח לומר משום דכתיב מחבת דבעי כלי

וזה הוא שאמר רבא הקשה אדם קשה כברזל היינו שאמר על ר' ששת שהוא קשה כברזל להעמיד דבריו בסברא נגד החולקים עליו ולא ניחא להו בסברא זו דהא לעיל גבי חביתין ג' אמוראי כל א' אמר סברא אחרת ולכו"ע לא ניחא להו לומר כתי' התוס' השני משום דלא דחי שבת מע"ש זמנו. אלא דר"ש מעמיד דבריו נגד החולקים וס"ל כסברא זו ומש"ה הרמב"ם פסק שפיר כסתם מתני' ולא כתי' התוס' הנ"ל

ומה שאפייתן בפנים הוא כמ"ש התוס' דגנאי להוציאם לחוץ ולא משום דתפסול בלינה וזה שייך אפי' שלא בזמנו כיון דבזמנה מקדש הוא ליפסול אפי' שלא בזמנו גנאי הוא להוציאם לחוץ

עוד י"ל תי"ע שני עפ"י מה דאיתא בגיטין (דף פ"ד) ע"מ שתאכלי בשר חזיר אמר אביי היא היא פי' דהוי תנאי שא"א לקיימו ורבא אמר אפשר דאכלה ולקיא אלמא דלאביי כל מה דאסור חשיב א"א ולרבא אה"נ אף דאסור מ"מ אפשר הוא ויש כעין פלוגתא זו בעירובין (דף ע"ח) לענין יש עירוב בקבר וא"כ יש לומר שפיר דהיא היא סברא שכ' התוס' כיון דלא דחי שבת מע"ש זמנו דאמרי' דאיסור חשיב אי אפשר אבל לרבא דאמר אפשר דאכלה ולקיא ה"נ ל"ת ע"ש זמנו דזמנו שפיר בשבת ויש לדמותו למ"ש תוס' חגיגה (דף ב') ד"ה איזהו קטן כיון דמחמת יום קאתי חשיב ראוי. וע"כ שפיר אמר רבא הקשה אדם קשה כברזל ולטעמי' אמר שפיר לעיל דוקא בחביתין דאמר קרא במחבת שטעונה כלי ומש"ה שפיר אינו דוחה שבת ואעפ"כ אפייתן בפנים או משום דמיגניא מילתא כמש"ל בדעת התוס'. או משום דאה"נ לכתחילה אמרינן דע"ש זמנו ומ"מ אם אפאה דיעבד אינה נפסלת כיון דע"ש לאו זמנו הוא מש"ה אינו דוחה השבת

[ובדרך פלוגתא זו מיושבים אצלי דברי פיהמ"ש לרמב"ם בפסחים (דל"ב) במשנת האוכל תרומת חמץ בפסח שהקשו עליו שכ' דלפיכך פטור מן התשלומין באוכל חמץ משום דאין אדם לוקה ומשלם והא בגמ' משמע דלמ"ד חמץ בפסח אסור בהנאה אצ"ל משום קלבד"מ אלא משום דלאו בר דמים הוא דאסור בהנאה

ולפי דברינו אלה מיושב שפיר דאה"נ אפי' אי נימא דאסור בהנאה אעפ"כ כיון דקיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ מותר חשיב לעולם גורם לממון וכמ"ש בגמ' פסחים (דף כ"ט ע"ב) ונהי דהכא אסור לקיימו משום ב"י וב"י מ"מ כיון דאם עבר והשהה אותו מותר חשיב דמים אלא דגם זה תלוי במחלוקת של אביי ורבא דגיטין הנ"ל ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלאביי דאמר היא היא ודאי דלאו בר דמים הוא ומש"ה בגמ' דאזיל בתר אביי שם שפיר אמרו דלאו בר דמים הוא אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאמר אפשר דאכלה ולקיא שפיר הוצרך לומר משום דאין אדם לוקה ומשלם דלולא כן בר דמים הוי. תוספת לדבר זה עיין לעיל תשובה ל"ט]

עוד נ' לתרץ באופן שלישי והוא דצריך לעיין בדברי הגמ' שהקשו מתחלה אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה ואמר עלה מאי קושיא דלמא עשרון לא מקדש ותנור מקדש. ולכאורה אין לזה ביאור דהא היא היא קושית הגמ' דמ"ש עשרון ומ"ש תנור ומאי מתרץ הא לא חדש לנו כלום דס"ס מ"ש זה מזה. וכן יקשה בדברי הגמ' שאמר אלא אי קשיא הא קשיא אמרת אפייתן בפנים אלמא התנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלא בלינה הא קושיא זו לא מעין הראשונה היא ואיך שייך לומר אלא אי קשיא הא קשיא כיון דהיא קושיא חדשה לגמרי

אך נ' עפ"י קו' ברכת הזבח הנ"ל דלמה אמרו דניפסלו בלילה הא אמרי' בסוכה (דף נ') גבי קדוש המים חזקי' אמר אין כ"ש מקדשים אלא מדעת וא"כ ה"נ למה נפסל בלינה הא הי' יכול להיות בדעתו שלא יקדש הכלי ולא תפסל בלינה

אמנם לע"ד קשה אה"נ למה תועיל דעתו נגד המעשה כיון דעושה פעולה דמניחו בהכלי שרת למה תועיל מחשבתו שהיא נגד הפעולה הנראית לכל נימא דברים שבלב אינן דברים ובע"כ ניקדשו

אך נ' עפ"י דברי תוס' נדרים (דף כ"ח) ד"ה פסק דמותר לו לחשוב דברים שבלב באופן שלא יהי' סותר לגמרי למה שבפיו וכן מוכח ממ"ש בגמ' שם באומר בלבו היום דהיינו אם יהי' בלבו ההיפוך ממה שאומר בפיו או שעושה אז הדבור או המעשה קיים והמחשבה כמאן דליחי' דדברים שבלב אינן דברים אבל כשמחשב בלבו מחשבה שאינה סותרת לגמרי הדבור או המעשה. אז המחשבה קיימת אף שע"י המחשבה נתלש כח הדבור והמעשה אעפ"כ המחשבה קיימת כיון דאינה עוקרת לגמרי. וא"כ ניחא דשם בסוכה במילוי המים כיון שמחשבתו לא היתה שלא יקדשו המים לגמרי אלא שיקדשו למחר ע"ז מועלת המחשבה דאינה עוקרת לגמרי. אבל הכא בתנור כיון דאמרו במשנה (דצ"ד) כשהוא רודן נותנן לדפוס כדי שלא יתקלקלו. א"כ ע"כ היתה מחשבתו שלא יתקדשו בתנור זה כלל. ובכה"ג הא המחשבה סותרת לגמרי למעשהו אמרי' שפיר דברים שבלב אינן דברים ומהני הקידוש שלא לדעת

אבל עדיין קשה יניח הלחמים באותו תנור הראשון עד השבת ודעתו שלא יקדשו עד שקדש היום. ובודאי הא לא מעכבא לפסול עי"כ אם לאי יניחנו תיכף לדפוס השני ובכה"ג שפיר הדרא קו' לדוכתא דנימא אין כ"ש מקדשין שלא