דברי יששכר פא

אבל הלא רבותינו ז"ל הרמב"ם ותוס' וס' כריתות מחולקים עליו בזה. וגם הוא ז"ל נ' שנסתפק בזה שאעפ"כ בקש ליתן טעם על סדורן

ואשר הקשית לדעת התוס' קידושין (דף י') דקטנה שנתקדשה ונתגרשה אין האב מקבל את גיטה א"ה לגמ' סנהדרין (דף ס"ט ע"ב) דבת שבע לשית ילדה א"כ איך משכחת לה מה שאמרו בגמ' כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהרי היתה קטנה ומי מקבל את גיטה. לא ראית דברי התוס' שם בסנהדרין (דף ס"ט) ד"ה בידוע שבדורות הראשונים הי' זמן גדלות שלהם קודם ואין כאן קושיא כלל

וגם דפשוט הדבר דאפי' לדעת התוס' היינו שאין אבי' מקבל גט עבורה אבל הקטנה בעצמה ודאי שיש לה יד להתגרש אם היא בכלל צרור וזורקה אגוז ונוטלה ולד"ה כשנשאת מקבלת בעצמה גיטה ואין חולק בדבר

אך נ' להוסיף דאפי' אי נימא דקטנה אינה יכולה להתגרש בעצמה כל זמן שלא הגיעה לעונת הפעוטות או אי נימא דהיתה ארוסה ולא יכלה להתגרש בעצמה מ"מ כיון דדבר זה אינו אלא מצד הלמ"מ וכמ"ש הרא"ש בת' כלל ט"ז דהוא בכלל שיעורין הלמ"מ ובודאי בדורות הראשונים שהי' זמן גדלות קודם הי' מצד דין התורה תלוי רק בדעתה אם היא בת דעת הי' זמן קבלת קידושין וגירושין שלה קודם

ועי' ת' חת"ס חיו"ד ת' שי"ז על הרמב"ם שכ' בהל' מלכים שאין עונשין בן נח קטן והלא לא ניתנו שיעורים לב"נ והדבר פשוט דבב"נ שלא ניתנו שיעורים הוי כמו אצלינו קודם שנשתנו הדורות ותלוי הכל בדעת העושה. ומ"ש הרמב"ם שאין עונשין ב"נ קטן היינו כשאינו בר דעת

וע"כ במשנה פ' האומר שם לא הזכירו סימן שנים אלא אם יכולה לשמור את גיטה וס"ס בת שבע כיון שהיתה דעחנית היתה מתגרשת לכו"ע

עוד נ' היכי דזכות ברור לה יכולים לעשות לה שלית כדאשכחן במומרית באהע"ז סי' א' וסי' ק"מ ובגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ולפיכך כל היוצא למלתמח ב"ד גט כריתות כותב לאשתו אפי' אם הנשים היו יתומות וארוסות וקטנות קודם השיעור

וניחא לפ"ז לשון הגמ' שם בשבת (דף נ"ו) ובכתובות (דף ט' ע"ב) שאמרו ואת ערובתם תקח מאי ואת ערובתם תקח תני ר' יוסף דברים המעורבים בינו לבינה ותימה שהביאו דברי ר' יוסף לראי' לדברי ר' שמואל ב"נ בשם ר' יונתן שהי' כמה דורות קודם ממנו. וגם רש"י דחק עצמו מכיון שישי נהג כן בימי שאול ודאי שהי' דוד נוהג כן

ולפענ"ד נראה פשוט דרשב"נ ב' ר' יונתן אמר סתם גט כריתות כותב לאשתו כדאיתא בבעל הטורים פ' מטות שגם בימי משה עוד נהגו כן. אך הגמ' הביאו ראי' מדברי ר"י מקרא דואת ערובתם תקח למה לא אמר ואת ספר כריתותם תקח דהיו משמע בפשוט שיוליך גט לנשותיהם והי' משמע שנותן הגט לידה ממש. ע"כ אמר לראי' מקרא דואת ערובתם תקח דמשמע תיכף שיגיע גט ליד השליח יתבטלו דברים המעורבים בינו לבינה ובמה. ע"כ צ"ל שהשליח זוכה עבור האשה לפי שזכות היא לה והוא לא הביא גט כלל אלא עשה פעולה שיתבטלו דברים המעורבים

והביאו זה לראי' שהי' קשה להו נהי דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו אבל מ"מ מנא לך שהועילו הגיטים בבת שבע שהיתה קטנה אולי היתה יתומה וארוסה ע"כ הביאו ראי' שאחרים זכו בשבילה ולא היו צריכים לקבלתה כלל ממילא הועיל אפי' ביתומה וקטנה

ואם נאמר כן יתורץ בזה מ"ש נתן הנביא לדוד אפס כי נאץ נאצת את אויבי ד'. היינו שגרם עכ"פ חלול השם. ותימה כיון שכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו איזה חלול השם הי' אז בזה והכל ידעו שהיא גרושה ואה"נ בזמנינו שייך חלול השם שאין יודעים מזה. אבל בדורו הי' גלוי לכל כיון שכל היוצא עושה כן ומה חלול השם יש כאן

אך לפי דברינו ניחא. די"ל שהיא היתה יתומה וארוסה והיו מרננים ע"ז כיון שהיתה קטנה ולא הועיל הגט או מפני זה שלא קבלה מעצמה רק ע"י שלית שעשו עבורה ממקום אחר אם מועיל שליחות כזה לפי שזכות הוא לה. ע"כ אף שנתן הנביא ידע שמן הדין היא מגורשת מ"מ כיון דהדין לא הי' ידוע לרבים שייך חלול השם

ויש לכאורה ראי' לדברי הרמב"ם שכ' בפ"ב מה' סוטה דקטנה שזינתה נאסרה על בעלה ותמהו עליו דהא פיתוי קטנה אונס הוא. והנה מהך דבת שבע ראי' דהא פריך בכתובות (דף ט') דפריך מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה והא קטנה היתה אלמא דגם קטנה נאסרה אך לתי' הראשון הנ"ל לאו ראי' היא דאז בזמן ההוא היתה נחשבת לגדולה

ולפי כל דברינו הנ"ל יתורץ לנו קו' התוס' ב"מ (דף נ"ט) על הא דאיתא התם שהשיב להם דוד הבא על א"א מיתתו בחנק אבל יש לו חלק לעוה"ב למה קרי לה ס' א"א. וגם מה שאלו לדוד הבא על א"א מיתתו במה וכי לא ידעו שהבא על א"א מיתתו בחנק. וגם ידוע קו' תוס' סוטה (דף ד' ע"ב) דשם משמע דהבא על א"א אין לו חלק לעוה"ב והכא אמר דיש לו חלק לעוה"ב ואך לפי דברינו ניחא דאה"נ השואלים לקנטרו היו יודעים שאוריה נתן גט אלא שנתן ע"י שלית כדרכם תמיד כמש"ל משום דזכות הוא לה אלא שהם היו סוברים שאין גירושיה גירושין שהיא קטנה. או שהיו סבורים שהיא ארוסה ואין קטנה מקבלת גט אפי' בעצמה. וע"כ שאלו מיתתו במה פי' אם היא ארוסה ובסקילה או נשואה ומיתתו בחנק

וע"ז השיב מיתתו בחנק פי' שאם היתה א"א היא נשואה גמורה ומיתתו בחנק אלא שבאמת גירושי' גירושין גמורים ומש"ה יש לו חלק לעוה"ב דאין כאן חטא כלל

וניחא דקרי לה ס' א"א דאפי' לפי דבריהם לא היתה אלא ס' א"א דהוי ס' אם היא בת דעת ונחשבת לגדולה או קטנה

ויש לראות (דבשמואל ב' כ"ג) כשחושב השלשים גבורים של דוד חושב ג"כ אליעם בן אתיתופל ובד"ה לא חשיב לי' וע"כ שמת באמצע הזמן ונעשית יתומה

ובדברי חדושי הרשב"א שבועות (דל"א) במחלוקת ר"פ וראב"י ח"א למעוטי מלך וח"א למעוטי משחק בקוביא שכ' בתי' השני דפליגי בגורם לממון אי כממון דמי משום שמא יתבייש ותמה מהך דשכנגדו חשוד על השבועה דאמרינן מי יימר דמשתבעית וכו' וע"ז תמהת דהא הך דמי יימר הוא רק לרבנן והכא קיימינן למ"ד גורם לממון כממון דמי. וכ' ששאל לרבנים גדולים ואין פותר. במחכ"ח לא כוונתם לדעת הרשב"א דמעולם לא עלה על דעת הרשב"א לומר דר"פ וראב"י פליגי במחלוקת רבנן וראב"ש דא"כ לימא ר"פ הלכה כראב"ש וראב"י הלכה כרבנן וגם למה יפסוק ר"פ כראב"ש והלא הלכה כרבים וסתם מתני' דלא כראב"ש. וגם למה לא יחלקו גם בפסולי דאורייתא דגם בהם שייך שמא יתבייש והלא כתב בתשו' הרא"ש דל"א מגו נגד עדים פסולים משום דלא חציף להכחישם

אלא ע"כ דכוונת דברי הרשב"א הוא דאה"נ דתרווייהו ס"ל דלעולם גורם לממון לאו כממון דמי לענין קרבן שבועה וכדקיי"ל הלכה כרבנן. אך ה"מ בדבר שמדאו' אין שום חיוב ממון אלא מצד גרם בעלמא. אבל בעדות שמדאו' הם עדים גמורים ומחייבים ממון וחייבים להעיד ורבנן פסלו עדותו בהא ס"ל לר"פ אפי' לרבנן כיון דמדאו' הם כשרים וגם מדרבנן עכ"פ יש תועלת בעדותן אולי יתבייש בזה הדר אזלינן לדין התורה וחייב הוא להעיד וראב"י פליג גם בכה"ג ואהא שפיר פריך הרשב"א והרי בשכנגדו חשוד על השבועה דג"כ מדאו' חייב הוא לשלם אלא שמדרבנן אינו עד ואפ"ה אמרו לרבנן מי יימר דמשתבעית אלמא דלמ"ד גורם לממון לאו כממון אין נ"מ בין פסול דאו' או דרבנן

ואף שכ' הרשב"א דקמיפלגי בפלוגתא דראב"ש ורבנן אין כוונתו דפליגי בפלוגתייהו ממש אלא כעין פלוגתייהו פליגי בנידון דידן היכי שמדאו' חייב להעיד והדברים פשוטים: