דברי יששכר עז

דאפי' היכי דאיכא הנאת הגוף בהדי המצוה בטלה ההנאה לגבי המצוה ומותרת והקשו עליו ז"ל א"כ למה אמרו בר"ה (דף כ"ח) המודר הנאה ממעיין טובל ביה"ג ולא ביה"ח ותי' השעה"מ פ"א מה' שופר דהתם שאני דההנאה הוי לבתר המצוה והנאה זו אסורה היא. א"כ שפיר כ' הרמ"א דמש"ה עושים לו כל הרפואות כולם דהאיסור הוא רק בשעת הרפואה וזאת שרי לתולה משא"כ באכילה דההנאה היא ג"כ אח"כ בהנאת מעיים וזו היא אחרי ההצלה בזמן שליכא עוד סכנה וזה אסור

ולפ"ז נכונים שפיר דברי הרמב"ם דשפיר פסק דכל היכי דאפשר לעשר נכון יותר שיעשר משיאכל דבאכילה איכא הנאת מעיים ובמה שיעשר ליכא רק פטם אחת איסור

ול"ק ממימרא דרבי דאה"נ ס"ל דרבי פליג על ראב"ש. אך י"ל ע"כ דרבי ס"ל דלעולם אינו חייב רק על הנאת מעיים וא"כ אין נ"מ בין איסור הפרשה לאיסור אכילה דשניהם האיסור רק פעם א' ואין נ"מ רק במה שיש לגזור אטו דאו'. אבל ראב"ש ס"ל דבאכילה אזלינן בתר הנאת גרונו וכר"י א"כ איכא באכילה הנאות הרבה ומש"ה לא פסק הרמב"ם כרבי נהי דהלכה כרבי מחבירו חדא דר"י ור"ל הלכה כר"י. וגם הכריע יותר לפסוק כסתמא דברייתא דהכא דאמרו מאכילין אותה רוטב

ויש לומר עוד דשניהם רבי וראב"ש ס"ל כר"י דאזלינן בתר הנאת גרונו אלא דרבי ס"ל דאזלינן רק בתר הנאת גרונו לחוד וכחקירתו של המל"מ. וראב"ש ס"ל דאזלינן בתר תרווייהו וסתמא דברייתא הנ"ל הכריע להרמב"ם לפסוק דלא כרבי. הנלפע"ד כתבתי: סימן מד

כבוד ב"ג האברך החריף ושנון מ' אברהם נח שי'

הנה בקו' הפר"ד ושאר גדולים על גמ' דיומא (דפ"ג) טבל ותרומה דנחלקו אי מאכילין אותו טבל או תרומה. מה נחלקו מה לעשות הא אפשר להפריש תרומה ולבטלו ברוב ואין כאן רק איסור דרבנן לרוב הדעות. באמת קושיא זו בעצמה לכאורה אין לה קיום כלל דכשיפריש התרומה ודעתו יהי' לערבה אח"כ ל"ה תרומה כלל כמ"ש בשבת ופסחים (דף ל"ג) חתן לו ולא לאורו עאכו"כ הכא דאינה ראוי' להיות תרומה כלל דאינה מפריש אותה אלא ע"מ לערבה ולעשות אותה כמאן דליתה

אף אם היינו מפרשים בגמ' טבל ותרומה היינו דיש לו טבל מיוחד ותרומה מיוחדת הי' מקום להקשות דיוכל להפריש תרומה ולהניחה ומן התרומה האחרת יקח ויערב בזו אבל ברש"י לא כ' כן אלא שמן אותו הטבל יפריש התרומה וא"כ קו' זו לכאורה לק"מ דלעולם מה שהוא בגדר נתינה הוי בגדר הפרשה. אבל כל היכי שא"י לקיים הנתינה אינו בגדר הפרשה

אך לפ"ז גם בגמ' דידן קשיא למ"ד תרומה היינו דמפרשינן ויהבינן להחולה הזה וכמ"ש רש"י א"כ שוב ג"כ קשה הא ליתי' בנתינה והוי כמו תתן לו ולא לאורו. ואדרבה אם יתננה להכהן איסורא קא עביד ועובר על לא תעמוד על דם רעיך וחי בהם ולא שימות בהם וא"כ איזה הפרשה יש בכאן

אך בע"כ צ"ל דמ"מ כיון שהפרישו זכה בו השבט ונעשה ממונו של כהן. ואף אם יאכלנו זה ס"ס דמים הוא חייב לו ושפיר קיים זה מצות נתינה והפרשה. וא"כ שוב הדק"ל דגם אם יבטלנו ג"כ קיים מצות נתינה דדמים הוא חייב לכהן

אך כיון שכן הוא שוב לק"מ דממנ"פ אם אינו ממונו של כהן ל"ש נתינה ואינו מקיים שום הפרשה ואם הוא ממונו של כהן אינו בטל כלל דממונא לא בטל מדאו' וכמ"ש סוף ביצה הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבים של חבירו יאכל הלה וחדי ועיין שב שמעתתא ש"ו פ"ד דהקדש איסורא דאית בי' ממונא הוא ואף דהש"ש בעצמו דתי לה יש ראי' לדבר זה מגמ' ערוכה דכריתות (דף י"ח) שאמרו כי מכפר יו"כ על איסורא על ממונא לא מכפר חזינן דהקדש ג"כ חשיב ממונא ולא איסורא. ולדעתי היא כוונת התוס' סוף מעילה שכ' דמטבע חשוב ולא בטל והק' ע"ז המל"מ הא הא דדבר חשוב לא בטל אינו אלא דרבנן והכא אדאו' קאי

ולפמ"ש ניחא עפ"י מה שאמרתי ליישב קו' המנחת חינוך שכ"ה שהקשה עפ"י מה דמשמע מדברי רש"י סוכה (דף כ"ז) ד"ה כל האזרח דא"א שיהי' לכל ישראל חלק בו דלא מטיא ש"פ לכל חד משמע דכל היכי דלית לי' חלק ש"פ לא הוי דידי' א"כ איך אנו יוצאין בערבה הא אינה ש"פ ול"ת לכם

ולפע"ד אין זה כלום דאה"נ אף דלית בי' ש"פ ג"כ חשיב שלו רק ה"מ אם הוא בפ"ע דאסור לגזול ממנו אף פחות מש"פ אבל אם הוא מעורב עם חלק אחרים כיון דאינה בגדר השבה בטלה שפיר ולא הוי דידי' ומ"מ אפי' בכה"ג אם הוא ש"פ לא בטיל

וע"ז פריך שפיר בגמ' הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבים וכו' דהא ממונא לא בטל אבל פחות מש"פ בטל שפיר וזה הוא שכ' רש"י בסוכה כיון דלא מטיא ש"פ לכל חד בטל שפיר בחלק חבירו אבל ערבה מיוחדת של יחיד אף שאינו ש"פ הוי שלו שפיר

וממילא נכונים דברי התוס' שאמרו מטבע חשוב ולא בטל היינו אף אם לית בה ש"פ כיון דמטבע חשובה לא בטלה מדאו' משום דהוי ממון של חבירו וזה ילפינן מקרא דמטבע חשובה דכתיב וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וממילא ל"ב וה"נ בתרומה דהויא עכ"פ תשובה ול"ב. ומש"ה אפי' מה שאמרו בתרומות פ"ד מ"ז התרומה עולה בא' ומאה מ"מ צריך להרים מפני גזל השבט כמ"ש הרע"ב פ"ב דערלה מ"א

וכן הוא ג"כ כוונת דברי רש"י דבכורות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה תעלה ותבטל ותאכל עם חולין ומשום גזילה יתן דמים לכהנים וכו'. לא כמו שהעתיק בתוי"ט פ"ה דתרומות מ"ב בד"ה כדי לשין רש"י בבכורות ותאכל עם חולין ומשום גזירה ע"כ ופי' משום גזירה אטו תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים. והיא דבר תמוה שלא מצינו בכל מקום גזירה זו ואדרבה מדאמר עולא לקמן (דף כ"ג) שמא יביא קב חולין ממקום אחר וכו' משמע דלא ס"ל גזירה זו שהזכיר התוי"ט

גם תמוה יותר מ"ש שם החוי"ט דאין נ' שרש"י יתכוון למ"ש התוס' משום גזירה דעולא דהא רש"י מפרש לגזירה דעולא דוקא לר' אליעזר. והדבר פלא דרש"י כ' מפורש בד"ה מה טעם לא חשבינן לי' כחולין גמורים לרבנן כיון דבטלה לר"א הואיל ואית לי' שאני אומר. אלמא דרש"י ס"ל דעולא קאי בין לרבנן בין לר"א. ויש שם עוד דברים תמוהים. והארכתי בחידושי לסדר זרעים

ס"ס הדרן לדברינו הנ"ל דאם יבטל התרומה אפי' למ"ד דמבטלים איסור לכתחילה מדאו' מ"מ אסור משום דחשיב גוזל ועובר על לא תגזול ע"מ להשיב ועדיף יותר שיאכל תרומה משיעבור שני איסורים ביטול איסור וגזילה ובכה"ג לכו"ע אין מבטלים איסור מדאו'

ועפ"י דברינו הנ"ל ביישוב קו' המנחת חינוך ישבתי דקדוק בדברי הרי"ף דאמר על דברי הגמ' ב"ב (דף קל"ז) האחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית נטלו לאכלו יצא וכ' הרי"ף שמעינן] מינה הנהו בי תרי דזבני לולבא בשותפות לא נפיק י"ח עד דיהיב לחברי' מנתא דידי' ודקדוק דברי הרי"ף דנקט הני בי תרי ול"ק סתם הנהו שותפים כמ"ש בגמ' וגם דבגמ' אמרו אתרוג והוא שינה וכ' לולבא. ונ' כמ"ש הרשב"ם ב"ב שם דדייקי לה מקרא דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהי' כולו