דברי יששכר עו

וממילא מיושב דעת ר"ת מכהן שסך שמן של תרומה דדוקא לענין אבוד התרומה היא דיש נ"מ בין כהן שסך דמותר לישראל לסוך אבל נכרי שסך אסור לישראל לסוך כיון דלא נתחלל בהיתר. ובזה יש שפיר נ"מ אם כבר מחוללת אבל לענין שתיית תרומה ואכילתה לזר דאינה משום חלול אלא משום וכל זר לא יאכל קודש בזה אין נ"מ בין אם היא מחוללת או לא. ובודאי כהן שסך שמן של תרומה אסור לזר לשתותו ודוקא לענין סיכה הוא דאמרו מותר: וא"כ מוכיח שפיר ר"ת דסיכה אינה כשתיי' דאי הוי כשתיי' לא מהני כלל מה שכבר נתחלל בהיתר

ומיושב שפיר לפ"ז קו' תוס' יומא שם ובנדה (ד ל"ב) דלמה הביא בנדה תרי קראי א' ולא יחללו וכו' לרבות סך והדר מייתי הך ותבוא כמים בקרבו וכו' ותרי קראי למה לי. וגם דתחלה מביא מד"ת והדר מדברי קבלה וגם למה במשנה בשבת לא מביא אלא הך ותבוא כמים בקרבו

ולפמ"ש ניחא דשני ענינים נינהו הך דולא יחללו קאי על חלול תרומה והיכי שכבר נתחלל מותר אבל משום סיכה שהיא כשתיי' אסור אפי' היכי שכבר נתחלל ומצד דלא יחללו אסור אפי' לקטן ונהי דלא הוי אלא אסמכתא מ"מ נ"מ להביא מקרא זה לומר דלא ספינין לקטן

ונ' לפי דברינו אלה לתרץ מה שהקשה לי גדול א' על מ"ש תוס' חולין (דף ע"ב) ד"ה מהא דמטמא התרומה שאכל הרי כבר נתחללה בהנאת גרונו. דס"ס לכתחילה אסור כמו בכהן טמא שאכל תרומה טמאה. ואף דהכא נתחללה בהיתר י"ל שפיר כיון דבשעת אכילתו יודע הוא שתטמא חשיב שנתחללה באיסור: סימן מג

לכבוד ש"ב הרב המאוה"ג וכו' מ' דוד אבד"ק אקינאוו

הנה בקו' המג"א תרי"ח סק"ט על הרמב"ם פי"ד מה' מ"א דפסק במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל הקל בטבל ותרומה שאם אפשר לעשר יעשר והא בגמ' משמע דבמעשר ירק אוכל וא"צ לעשר וכרבי ולא כראב"ש דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו

ונ' דבאמת קשה ג"כ מגמ' דרבי אומר אוכל וא"צ לעשר על דברי הרמ"א יו"ד סי' קנ"ה דאפי' כשמרפאין לחולה שאב"ס באיסורי הנאה אבל לאכול אין נותנים לו, וקשה ג"כ מגמ' דהכא דאומר רבי אוכל וא"צ לעשר אלמא דאין נ"מ בין אכילה לשאר איסור

וגם הא גופא תימה אה"נ מ"ט דשיטה זו מאי נ"מ בין איסור העשי' לאכילה ס"ס הלא הותר לו במקום הזה

עוד יותר יש להקשות דאדרבה יש סברא יותר להתיר האכילה במקום סכנה משיעשה מעשה אחרת כגון ההפרשה כמו במקום דקיי"ל עשה דוחה ל"ת דעדיף יותר כשהוא בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה אבל אם אינה בעידנא אינו דוחה א"כ האכילה כיון דבשעה שאוכל האיסור מקיים ומוציא א"ע מן הסכנה ושפיר נכון דידחה, האיסור מפני ההצלה. אבל ההפרשה דבשעה שמפריש עדיין אינו מציל את עצמו ממיתה ונהי דהוי הכנה לההצלה ס"ס לא הוי בעידנא וא"כ גם באיסור דרבנן הי' סברא יותר להתיר לאכול מלהפריש

ונ' עפ"י מה דנחלקו ר"י ור"ל בחולין (דף ק"ג) אם באיסורים חייב מצד הנאת גרונו או הנאת מיעיו. וקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י דאזלינן בתר הנאת גרונו. והא ודאי נ' דאפי' למ"ד דאזלינן בתר הנאת גרונו. מ"מ יש לאסור ג"כ בהנאת מעיים

וראי' לדבר מדברי התוס' שהקשו בסוכה (דף ל') למ"ל קרא דאין יוצאים במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע. ומאי קושיא היא זו הא י"ל דאיצטריך קרא היכי דבלע מצה דמצד המצוה קיי"ל דיצא ועבירה ליכא דליכא הנאת גרונו וע"כ דס"ס איכא עבירה מצד הנאת מיעיו. ועי' מל"מ פי"ד מה' מ"א הי"ב שנסתפק בזה. ומדעת התוס' ראי' ברורה לדבר

עוד נ' ראי' לזה ממה דתניא לעיל יומא (דף פ"ב) עוברה שהריחה נותנים לה רוטב ואם לא נתישבה דעתה נותנים לה שומן עצמו והנה הקשה בס' תוס' יוהכ"פ מאי נ"מ בין רוטב לשומן עצמו. בשלמא לשי' ר"י דאורלייניש בתוס' חולין(דף צ"ט) דס"ל דאין כאן אלא איסור, עשה ובשומן עצמו איכא איסור לאו ולאו חמיר מעשה. אבל לשיטת ר"ת דס"ל אהדרי' לאיסורי' א"כ קשה מאי נ"מ

והנה לשיטת המרדכי פכ"ה סי' תרצ"ז בשם הראב"ן דאין מחשבין רק לפי ערך המדומע ודאי דיש נ"מ דלעולם ברוטב יש לומר דגם בשיעורו אין בו רק ח"ש ויש שפיר רבותא דנקט בשר קודש וחזיר דאיכא למימר דוקא בחזיר יש נ"מ בין רוטב לשומן וכמש"ל אבל בקדשים דהרבה פוסקים דלעולם היתר מצטרף לאיסור אפ"ה קמ"ל דיש נ"מ בין רוטב לשומן דברוטב עכ"פ הוי רק ס' דלמא יש היתר יותר מן האיסור ואינו מצטרף מש"ה מאכילין אותה מתחילה רוטב ואח"כ שומן

אך לשיטת האו"ה כלל כ"ד ד"ח ודעמי' דרוטב הוי ממש כבשר ודאי דהדרא קו' התוי"ה לדוכתא מ"ש רוטב מבשר

והי' בדעתי לכאורה לומר דברייתא ביוהכ"פ איירי וברוטב ליכא איסור יוהכ"פ דמיירי שנתבשלה ביוה ביוהכ"פ ואין איסור חזיר חל על איסור יוהכ"פ וא"כ רוטב קיל משומן דעל שומן חל איסור יו"כ דהוי איסור כולל אבל כשנתבשלה עם מים לא חל איסור חזיר על המים וברוטב ליכא אלא איסור יו"כ

אך הא ליתא נהי דבחזיר יש שפיר לומר דברוטב לא הוי אלא ח"ש דל"ש לומר היתר מצטרף לאיסור כיון דאין אחע"א לא יחול על המים איסור חדש'. אבל ס"ס בבשר קודש קשיא שפיר דהוי איסור מוסיף דאסור בהנאה ושפיר הדק"ל מאי נ"מ בין רוטב לשומן

ע"כ נ' עפ"י סברתינו הנ"ל ראי' דאפי' לר"י דס"ל דאזלינן בתר הנאת גרונו מודה הוא דאיכא נמי איסור בהנאת מעיים וא"כ ניחא שפיר עפ"י מ"ש האחרונים והוא בנוב"י ומנ"ח וחת"ס דביוהכ"פ כו"ע מודים דחייב על הנאת מעיים דביתובי דעתא תלי מילתא ואעפ"כ יש שכ' דבשתיי' חייב ביוהכ"פ גם על הנאת גרונו עפ"י מ"ש בגמ' סוכה (דף מ"ט) ועי' רש"י שם ד"ה מגרונו שבע דבשתיי' עיקר השביעה היא מהנאת גרונו א"כ יש נ"מ בין אכילה לשתי' דבשתיי' לעולם ההנאה בשעת גרונו

וידוע מ"ש הר"ן דמש"ה שוחטין לחולה בשבת ולא מאכילין אותו נבילה משום דהתם בכל זית עושה איסור אבל בשחיטה עושה איסור בפעם אחת. ויש מקור לזה בגמ' שבועות (דף י"ז) שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה

א"כ לעולם אפי' בחול כשיש לפנינו שתיי' ואכילה נכון יותר שישתה משיאכל דבשתיי' אינו עושה איסור אלא בפעם א' בשעת הנאת גרונו. אבל באכילה יש לו כמה הנאות בשעת גרונו ובשעה שבא למעיים. א"כ לעולם נכון יותר לשתות מלאכול

ושפיר קאמר בברייתא מאכילין אותה רוטב דהוי בכלל שתייה וליכא הנאת מעיים ואם לאי מאכילין אותה שומן. ס"ס מוכח גם מהכא דבאיסור אכילה איכא ג"כ הנאת מעיים

ולפ"ז יתורץ לנו דברי הרמב"ם והרמ"א הנ"ל דזה טעמו של הרמ"א דנכון יותר לעשות שאר רפואות מרפואות של אכילה עפ"י מה שידוע דעת הרשב"א נדרים (דף ט"ו)