דברי יששכר עה

ולפ"ז יתפרשו לנו דברי הרמב"ם שהאריך במה דאמרי' שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא כ' שאין בקול דין מעילה וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו. נראה דטעמו ז"ל דס"ל דמש"ה ס"ל לר"י בגמ' מצות ליהנות ניתנו דוקא בשופר דהתקיעה אינה גוף המצוה אלא הכשר מצוה ועיקר המצוה היא השמיעה מש"ה אמרי' שפיר כיון דיש ג"כ הנאה שפוטר מעל עצמו עול קיום המצוה אותה הנאה אינה בטלה אלא לגבי המצוה עצמה ולא לגבי הכשר המצוה

ויתורץ בזה קו' הטורי אבן שהקשה לר"י ממשנה מפורשת פ"ב דמעילה דאמרו ערבה של הקדש לא נהנים ולא מועלים דמצות לל"נ. ולפמ"ש ניחא דבגוף המצוה מודה ר"י ורק הכא משום דס"ל דהוי רק הכשר מצוה. ורבא לשיטתו דס"ל התוקע לשיר יצא ול"ל זכרון תרועה א"כ ס"ל דהתקיעה היא עיקר המצוה וכנ"ל דא"כ למה אם שמע ממי שאינו מחוייב לא יצא ומש"ה שפיר פליג על ר"י ואמר מצות לל"נ אך לפ"ז יקשה אליבא דידן דקיי"ל השמיעה היא עיקר המצוה ולמה אמרי' מצלל"נ

ונראה עפ"י מה שפירשתי בגמ' שאמר רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קא תקע באיסורא תקע ומאי טעמא דר"י. ונ' דנחלקו בטעם המעילה בזה עפ"י מה שהקשו בס' יום תרועה ובטורי אבן דהא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ותי' בס' יום תרועה דשא"ה דלקח הכלי בידו מש"ה הוי כמשתמש בכלי הקדש ומש"ה מעל. ובס' טו"א תירץ דשא"ה כיון דיוצא ידי מצוה בתקיעה זו יש בה משום מעילה דהמצוה מחשב אותה לדבר של ממש ונ' דאה"נ באותן שתי הסברות נחלקו ר"י ורבא דר"י ס"ל דהמעילה הוא משום דלקח הכלי בידו ונשתמש בו וכמ"ש ג"כ המל"מ פ"ח מה' כלי המקדש ה"ו וכ"כ בת' רדב"ז ת' רצ"ו. אך רבא ס"ל דלאו מש"ה מעל אלא משום המצוה. מש"ה שפיר מקשה אימת מעל לבתר דתקע ולר"י לא קשיא לי' הא דהא מעל מטעם אחר

ובדין זה ס"ל להרמב"ם כרבא ואף דבשאר לוקח כלי הקדש ונשתמש מועל בו ה"מ להשתמש בו תשמיש של ממש. אבל בכאן כיון שאין בקול דין מעילה גם בלקיחת הכלי לזה ג"כ אין בו מעילה. וזה הוא שדייק הרמב"ם שאין בקול דין מעילה. וא"ת הרי נהנה בשמיעת הקול פי' שמא תאמר הרי בשמיעת הקול איכא מצוה וזה הוא שיגרום המעילה כדברי שהקשה מתחלה אימת מעל וע"ז מתרץ שפיר מצות לל"נ כיון דהשמיעה בעצמה היא ההנאה והמצוה בעצמה לכו"ע מצות לל"נ ולא נחלקו אלא בהתקיעה: [תשלום תשובה זו בחחו"מ ת']: סימן מב

ראיתי לבאר במתלוקת הפוסקים בדין ה' עינויים ביוה"כ אם הם מדאו' או לא דדעת רש"י והרמב"ם דכולם דאורייתא ולדעת ר"ת והרשב"א רחיצה וסיכה אינן אלא דרבנן והנה ר"ת הביא ראי' מהך דכריתות (דף ז') כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואי הוי דאו' ראוי לאסור עיי"ש בתוס' יומא (דף ע"ז) ד"ה דתנן ובס' תו' יוהכ"פ וס' דברי אמת תמהו ע"ז דאדרבה מכאן סייעתא להרמב"ם דהא בגמ' שם אמרו ולא יחללו פרט לזו דהא אתחיל משמע הא לא"ה הי' אסור מדאו' מדמדמה לה להך דכהן שסך בשמן המשחה דאי כר"ת למה לי קרא והשאירו הדבר בתימה על ר"ת

ולפענ"ד אדרבה מכאן תיובתא להרמב"ם ורש"י דהא מהך דומתו בו כי יחללוהו דדרשינן מינה ג"כ בחולין (דף קי"ג ע"ב) לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ואעפ"כ פסק הרמב"ם ז"ל בעצמו דעכ"פ איסור יש בזה אלא שאינו במיתה וא"כ קשה למה פסק בכהן שסך שמן כ תרומה דבן בתו ישראל מתעגל בו לכתחילה. וע"כ היכי דמדאו' אסור או היכי שנתחלל עכ"פ אסור מדרבנן. ואם היכי שלא נתחלל ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן אז אם נתחלל מותר לגמרי וא"כ ראי' דסיכה אינה מדאו'. ויש לדייק כן בדברי התוס' שכ' ואי הוה דאו' הוה אסור בכל ענין מאי בכל ענין פי' אפי' דעכשיו כבר נתחלל כמו בכהן טמא שאכל תרומה טמאה וא"כ קשה להרמב"ם

ונ' עפ"י מ"ש הכ"מ פ"א מה' תרומות ה"ת כיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ מש"ה בן בתו ישראל מתעגל בו ותמה שם המל"מ מנא לי' להרב ז"ל לומר דוקא מפני שנהנה בהיתר וכ' דיצא לו מהך דאמרו בתוספתא דמאי נכרי שסך שמן על קטבלא וכו' דהתם דוקא בדמאי הוא שהתירו משמע הא לא"ה אסור והכא נקטו כהן שסך דהיינו בהיתר. ויצא לו להרב ז"ל דדוקא בדמאי מותר אפי' נכרי שסך אבל בתרומה אסור דנהנה באיסור והכא בתרומה דוקא כהן שסך דנהנה בהיתר

ולפי דברינו נ' דמסתייע לי' להכ"מ מהך דכהן טמא שאכל תרומה טמאה דעכ"פ אסור ותי' ע"ז דשאני כהן טמא שנתחלל באיסור. וא"כ שוב ראי' להרמב"ם ז"ל דאסור מדאו' דאי מותר מדאו' מ"ש מדמאי ולמה נקטו דוקא כהן שסך הא אפי' נכרי ג"כ מותר לישראל ומדנקטו דוקא כהן שסך משמע דאיסורו הוי מדאו'

ועי' תוס' מנחות (דף ס"ט) ד"ה שבלע שכ' בהך דזר שבלע שזופין והקיאם דטעמא מפני שנתחלל והתם הרי נתחלל באיסור ואולי התם עכ"פ אסור מדרבנן

ונ' קצת לומר עפ"י מה שהקשה ג"כ הפר"ת מהך דנדה (דף ל"ב) דאמרו שם מעשה והטבילוה קודם לאמה ואמרו שם לסוכה שמן של תרומה ואי סיכה אינה אלא מדרבנן למה הטבילוה והא מותר ליתן לקטן איסור דרבנן

ולי קשיא עוד מהך דיבמות (דף ע"א) דאיבעיא להו ערל קטן אם מותר לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה מעכבת או לא ואי סיכה אינה אלא מדרבנן מאי איבעיא להו הא ספינין לי' לקטן איסור דרבנן

הן אמת דלהרמב"ם לאו סייעתא מהכא דהוא ז"ל ס"ל דאפי' איסור דרבנן לא ספינין לי' לקטן בידים אבל לדעת רשב"א קשה דהוא ז"ל בעצמו כ' דמותר ליתן לקטן איסור דרבנן בידים ותימה מהכא איך יסבור שוב דסיכה אינה אלא דרבנן ומאי איבעיא להו

ולכאורה עלה ע"ד לומר עפ"י מ"ש הרשב"א יבמות ונ"י שם דלמ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ה"ה דאסור ליתן לקטן בידים אפי' איסור דרבנן ואך למ"ד קא"נ אין ב"ד מצווין להפרישו הוא דנחית דרגא דבאיסור דרבנן ספינין לי' בידים א"כ י"ל דאה"נ גמ' דיבמות שם ס"ל קא"נ ב"ד מצווין להפרישו מש"ה אסרו ליתן לקטן איסור דרבנן אבל להלכה אה"נ דשרי

אך לפ"ז יקשה דביבמות (דף קי"ד) טרחו להביא ראי' אי קטן א"נ אין ב"ד מצווין להפרישו או מצווין הו"ל להביא ראי' מהך דהטבילוה קודם לאמה דמעשה רב ור' יוסי אמר לה דנמוקו עמו וכן סתמא דגמ' יבמות (דף ע"א) הנ"ל דיהיו כולם שלא אליבא דהלכתא דהא קיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו

ונלפע"ד לומר דבתרומה יש שני איסורים איסור הסך לאחר דהוי כמו שמאבד תרומה בידים. ואיסור על האדם הניסוך מש"ה שפיר איבעיא להו ביבמות שם אם מותר לסוך את הקטן ערלה שלא בזמנה אי מעכבת דנהי דאין האיסור על הקטן הניסוך ושפיר ספינין לי' אך ס"ס אם ערלה שלא בזמנה מעכבת א"כ הסך אותו הוי כמאבד תרומה בידים אבל אם ערלה שלא בזמנה לא מעכבת שוב הוי היתר ומי שמאכילו בהיתר לא' חשיב מאבד וכן נמי בהטבילוה קודם לאמה. ויש לפ"ז נ"מ בין תרומה לאיסור נבילה.