דברי יששכר עד

בשתי נשימות ואח"כ תקיעה אחרונה ויצא מידי כל הספיקות ומדמצריך תלתי בבי ש"מ דקול אחר מפסיק עכ"ל כ"ת

ולפענ"ד נ' דדברי הפר"ח נכונים דהנה נחזי אנן אה"נ לשיטת הסוברים דאפי' שמע קול אחר ביניהם יצא א"כ אה"נ קשה קו' דמר למה לי' לר' אבהו לתקוני תלתי בבי וכו'

אך בפשוט התירוץ כמ"ש ר"ן בשם ר"ת דעכ"פ לכתחילה אסור להפסיק ומש"ה לכתחילה לא רצה לתקן כן וא"כ על הפר"ח בשם הרמב"ן ג"כ י"ל כן לכאורה. אבל הא ליתי' דודאי לדברי הרמב"ן אינו משום לכתחילה אלא משום דבדיעבד לא יצא דלדברי הרמב"ן בתשע שעות ביום מותר אפי' לכתחילה ור"ת ורמב"ן פליגי בתרתי א"כ לפ"ז עדיין קושייתו דמר במקומה

אבל באמת נלע"ד דאפי' לדעת הסוברים דאם הפסיק ביניהם קול אחר יצא אעפ"כ לא מצי לתקוני כן לא משום לכתחילה אלא משום דיעבד כיון דשברים תרועה הוי קול מצורף גנוחי וייליל אינו עולה לקול מיוחד לא לגנוחי ולא לייליל דאינו ניכר לא הגניחה ולא היללה דזה הוא קול שלישי לגמרי המצורף משניהם וזה הוא שמקשה בגמ' ר"ע ודלמא ילולי הוא ומפסיק שלשה שברים בין תקיעה לתרועה אין כוונתו משום ההפסק אלא דהוי קול אחר ונתערב הקול תרועה וכן הקושיא שלאחריו ודלמא גנוחי הוי וכו' דצריך שיהי' שברים מופסקים ותרועה מופסקת וזו מעורבת

וא"כ לפ"ז ניחא דהפר"ח לא הקשה על הרמב"ן בעצמו כיון דהרמב"ן ס"ל דאם עשאן בשתי נשימות לא יצא כלל א"כ כיון דלא יצא הרי הן מחולקים שפיר דברי מר נכונים דלמה לי' לתקוני תקיעות כולי האי יתקן תקיעה ראשונה ושברים תרועה מצורפים ושברים תרועה מיוחדים ותקיעה אחרונה וע"כ דאם שמע ביניהן קול אחר דלא יצא

אבל לדברי המ"מ שכ' ראוי לחוש לדבריו משמע דבדיעבד אפי' בשתי נשימות ג"כ יצא. א"כ גם בשתי נשימות הוו כמצורפים א"כ כיון דר"א רצה לצאת ידי כל הספקות לא מצי לתקוני אח"כ שברים ותרועה בשתי נשימות דלמא עדיין הוו כמצורפים ואינו יוצא לא ידי שברים ולא ידי תרועה בשלמא לדברי הרמב"ן ודאי הוו כמחולקים אבל לדברי המ"מ ודאי דיש לחוש דגם בשתי נשימות הוו כמצורפים. וכן לא מצי למיעבד תרועה ואח"כ שברים כיון דסתמא דמילתא גנח והדר ייליל לא הוי קול כלל ואינו עולה לא לזה ולא לזה אבל ס"ס יכול להיות דבתשע שעות ביום כגון אם תקע תקיעה ואח"כ שברים ואחר זמן מועט לא בסמוך לו תקע תרועה ואח"כ תקיעה באופן דניכר לכל שזה קול אחר ואינו מצורף שפיר יצא באופן דלא השחית קול הראשון עולה שפיר לתש"ת וכן לתר"ת

ומה שלא תקן ר"א באופן זה פשוט דלא רצה להטריח הצבור כולי האי ובהאי גוונא דהשתא עדיף לי' לתקוני

ולפי דברינו יתישב קו' המלחמות על רבינו האי גאון דהי' די לתקוני תשר"ת לחוד כיון דגם בשברים לחוד ובתרועה לחוד יצא דס"ס נהי דבכל א' לחוד יצא דוקא כשקול זה הוא מיוחד בפ"ע אבל בצירוף חששו דגם קול הראשון אינו כהוגן

והנני להעתיק לכ"ג ג"כ קצת מענינא דיומא. במ"ש הרמב"ם פ"א מה' שופר ה"א מ"ע של תורה לשמוע תרועת שופר בר"ה שנא' יום תרועה יהי' לכם ועי' לח"מ שהאריך בזה במ"ש הרמב"ם בתשו' דהא השומע אע"פ שלא תקע יצא ותימה דאפשר משום דהתוקע הוי שליח השומע ולעולם עיקר המצוה היא התקיעה ועי' ב"י סי' תקפ"ה בשם הירושלמי דנוסח הברכה היא לשמוע קול שופר משמע דעיקר המצוה היא השמיעה

ובס' יום תרועה הקשה א"כ אם עיקר המצוה היא השמיעה למה אם שמע ממי שאינו חייב במצוה לא יצא י"ח כיון דהתקיעה בעצמה לאו מצוה היא

ויותר יש לתמוה לפי דברי תוס' גיטין (דף כ"ב ע"ב) דהא דפסול עבד בגט משום שאינו בר כריתות היינו דוקא אי בעי שליחות אבל אי לא בעי שליחות אין נ"מ אם הוא בר כריתות או לא. וא"כ ה"נ מאי נ"מ אם התוקע מחויב בדבר או לא

ונ' עפ"י מה שאמרו בגמ' ר"ה (דף כ"ח) על מה דשלחו לי' לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל

ויש לתמוה על מה שפירש"י בהאי דאמרו התם אכול מצה א"ר והא אכל דקיי"ל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה א"כ למה צריך להוסיף אבל הכא זכרון תרועה כתיב הא בפשוט די לומר דהא הכא לא הוי מידי דאכילה ולא מידי דהנאה ול"ש לומר מתעסק דיהי' ממש בזה וממילא לא יצא

אך באמת כוונת הגמ' בפשוט דהא הכא לא הוי מתעסק כיון דנתכוין לתקיעה ותקע וס"ס נתכוין הוא לאותה המעשה שעשה. בשלמא באכילה כיון דזה לא רצה לאכול כלל חשיב מתעסק. אבל הכא ס"ס נתכוין הוא לתקוע. ע"כ הוסיפה הגמ' אבל הכא זכרון תרועה כתיב א"כ חדשה התורה הכא דכל היכי דאינו מתכוין למצוה לאו תרועה היא כלל. וממילא הוי מתעסק וס"ד דלא יצא וע"ז קמ"ל רבא דיצא

וידוע דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו דלא כרבא ותוקע לשיר לא יצא. א"כ אה"נ דקיי"ל זכרון תרועה כתיב. ומי שאינו מכוין הוי כאלו לא תקע כלל. וא"כ שפיר יש לומר דעיקר מצות שופר היא השמיעה. ואעפ"כ השומע ממי שאינו מחוייב לא יצא דלא הוי תקיעה כלל וגזה"כ הוא

וכמ"ש המג"א תק"צ סק"י בשם הרמב"ן בתקע כמתעסק בנתיים לא הפסיד דהוי כעשה מלאכה בנתיים כמו בחולין (דף ל"ב ע"ב) גבי נשחטה בהמה אחרת עמה שלא בכוונה דהוי כלא נשחטה כלל וכמבואר שם במחצית השקל

ואה"נ לרבא דס"ל התוקע לשיר יצא ול"ל סברא דזכרון תרועה כתיב שוב קשיא קו' היום תרועה הנ"ל. ואה"נ די"ל דס"ל דעיקר מצוה היא התקיעה. ומש"ה ר"ת דס"ל מצות אצ"כ ותוקע לשיר יצא לשיטתו פסק דצריך לברך על תקיעת שופר ולא לשמוע. אבל להרמב"ם ניחא דאזיל בזה ובזה כשיטתי'

וי"ל ג"כ דניחא מ"ש הרמב"ם בה' שמיטה ויובל פ"י ה"י מצוה לתקוע שופר משמע דהתם עיקר המצוה היא התקיעה וע"ז תמה הלח"מ בשם הרא"מ דהרי שוה שופר של ר"ה לשל יובל. וא"כ כי היכי דהתם עיקר המצוה היא התקיעה ה"נ נימא הכא

ולפמ"ש ניחא דאה"נ לפי ששוה שופר של ר"ה לשל יובל א"כ כי היכי דהכא השומע מן המתעסק לא יצא ה"נ ביובל השומע מן המתעסק לא יצא וא"כ א"א לומר דהמצוה היא השמיעה א"כ תקשה קו' היום תרועה דלמה השומע מן המתעסק לא יצא והתם הא לא כתיב זכרון תרועה ובודאי שם התוקע לשיר יצא וע"כ צ"ל שם דעיקר המ המצוה היא התקיעה וע"כ דרק בזה שווים דבשניהם השומע ממי שאינו מחויב לא יצא

וניחא לפ"ז דהכא כ' הרמב"ם התוקע לשיר לא יצא סתם דמשמע דמדאו' לא יצא והדבר תימה נהי דס"ל מצות צ"כ מ"מ לא מצינו בשום מצוה שבתורה שיהי' מדאו' מחוייב לכוין וכמ"ש בפמ"ג או"ח סי' ס'. וגם קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דהכא משמע דר"י ס"ל דצריך שיכווין המשמיע להוציא השומע אלמא דמצ"כ ובע"ז (דף כ"ז) אמר ר"י וכי היכן מצינו מילה מה"ת לשמה אלמא דמצות אצ"כ. ולמ"ש ניחא דבתקיעת שופר שאני דאמרה תורה זכרון תרועה ותקיעה בלתי כוונה מתעסק בעלמא הוא: