דברי יששכר עג

צ"ז) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ולא הזכיר חזותא ובזבחים לא הזכיר קפילא אבל הזכיר חזותא

ונ' לתרץ כ"ז דהנה בחולין שם אמר רבא מריש הוי קשיא לי הא דתנן קדרה וכו' אלא בב"ת מאן טעים לה השתא דאר"י ליטעמי' קפילא ארמאה ה"נ ליטעמי' קפילא ארמאה. גוף המאמר תמוה אה"נ מתחלה מה סבר ולמה לא אסיק אדעתי' מתחלה שיש עצה שיטעמנו קפילא ארמאה. וע"ק דקדוק הלשון דאמר השתא דאמר ר"י ליטעמי' קפילא ארמאה ה"נ ליטעמי' קפילא ארמאה מאי ה"נ הא היינו הך. ע"ק דקדוק הלשון שאמר ואתו ושיילוהו לר"י ואמר ליטעמי' קפילא ארמאה הל"ל בקיצור כילכית באילפס הוי ואמר ר"י ליטעמי' קפילא ארמאה

ונראה עפ"י דברי הש"ך צ"ח סק"ב דהקשה למה אנו סומכין על קפילא ארמאה והא אין מסל"ת נאמן בדבר שהוא מה"ת אלא בעדות אשה בלבד

וניחא לפ"ז דאה"נ מעיקרא סבר רבא דטכע"ק מה"ת והי' מפרש להא דאמר ר"א אר"י כל שטעמו וממשו טעמו בעלמא וכשיטת ר"ת. ולפיכך הי' ק"ל בשלמא תרומה טעים לה כהן דהוא נאמן אבל בב"ת מאן טעים לה דלנכרי לא מהימנינן דאינו נאמן בדבר שהוא מה"ת אלא בעדות אשה בלבד וס"ל דאפי' קפילא ג"כ אינו נאמן בדאו' דאין ראי' להתיר אומן באיסור דאו'. ועי' יו"ד סי' ש"ב דמפקפקין שם בחייטים נכרים וכ' רמ"א דיש מחמירים ע"כ אמר מאן טעים לה השתא דאר"י ליטעמי' קפילא ארמאה כיון דר"י מתיר בקפילא ארמאה מדייק מזה דע"כ דס"ל טכע"ק לאו דאורייתא וע"כ מ"ש שם טעמו וממשו אסור ולוקה ע"כ כפירש"י דהיינו דוקא כשהוא בעין וממילא ה"נ כיון דקיי"ל טכע"ק ל"ד ה"נ אפי' דהכא הוי בבב"ח ובבב"ח לכו"ע טכע"ק דאו' אעפ"כ וטעמנו קפילא ארמאה דס"ל ה"מ בב"ח דאו' דוקא בחלב שנבלע בבשר אבל בשר בחלב דאינו נבלע בעינו גם הכא אינו אלא דרבנן כדמוכח מרש"י פסחים (דף מ"ד ע"ב) ד"ה בב"ח וכן בפמ"ג בפתיחה בשם ס' קרית ספר

אך הא התוס' לקמן (דף צ"ט) כ' דציר דגים אינו אלא דרבנן וא"כ עדיין אין ראי' מכילכית באילפס דהתם הוי ציר דגים ומש"ה מועיל קפילא. ואך י"ל עפ"י מ"ש רש"י ע"ז: כילכית שרץ קטן וציר שרצים כ' התוס' דהוי מפורש דהוי דאו' וגם בכאן כ' רש"י שקץ דגים טמאים

אך אי נימא דהוי דגים טמאים יהי' מדויק הלשון ואתו ושיילוהו דה"מ הוא דרבנן אם נטלו הדג בעצמו ולא נשאר אלא טעמו אבל אם הדג בעצמו נימוח שם ודאי דהוי דאורייתא. וזה שדייק בגמ' ואתו ושיילוהו לר"י פי' הדברים דתיכף כשבאו ושאלו לר"י השיב ליטעמי' קפילא ארמאה ולא שאל אם הוציאו הדג טמא ולא נשאר אלא הציר או שנשאר הדג בעצמו משמע אפי' אם נשאר הדג ונימוח ג"כ לא הוי אלא דרבנן ומועיל טעימת קפילא והא לא שאל אם הדג הוא בעין דדבר זה ידוע לכל שאם האיסור נראה לעין היו מוציאים אותו וס"ס דייק מזה רבא דטכע"ק אינו אלא דרבנן ואפי' בב"ח אם טעם הבשר נכנס לחלב

ומזה נולדו הסתירות בדברי רבא דאה"נ מתחלה הי' סבור דטכע"ק דאו' וה"ה חזותא דכל שנראה ממשו הוא כנרגש טעמו וזה ג"כ, דאו'. וזה הי' ס"ל בזבחים שם ואין נ"מ בין אורז בחטים או שאר איסורים ואה"נ מהאי דהעושה עיסה מן החטים דייק לה ומש"ה אמר התם בזבחים אמור רבנן בחזותא ולא הזכיר קפילא דלס"ד ס"ל דלא מהני קפילא וכמש"ל דבדאו' לא מהני נאמנות עכו"ם וכל זה לפי הס"ד דמריש ה"א. אבל למסקנא דס"ל טכע"ק דרבנן שפיר אמר רבא בחולין שם אמור רבנן בקפילא ושוב לא הזכיר חזותא דחזותא לאו מילתא היא בדרבנן

וניחא ג"כ בב"ק דמתחילה הזכירה הגמ' רמי רבא דהי' סבור דחזותא מילתא, אבל באמת לפי המסקנא ס"ל דחזותא לאו מילתא היא

וניחא שפיר לפ"ז קו' רשב"א ממנחות ושבת על רבא דשם במנחות פי' רש"י היכי דמעיקרא לא הוי בי' והשתא הוי בי' דלא הוי אלא מיא בעלמא והדבר תימה דמה בכך דאינו אלא מיא ס"ס הלא יש בזה טעם כעיקר. אך הלא רש"י לשיטתו שפיר כ' כן דס"ל אליבא דרבא דטעם לאו כעיקר וא"כ ל"ק מגמ' דשבת דהתם הי' לפי הס"ד דרבא דאז הי' ס"ל טכע"ק דאו' אבל הכא במנחות הוא אליבא דמסקנא

וניחא לפ"ז ג"כ בהך דמב"מ דרש"י פסחים. דהפני יהושע ביצה כ' דהך דמב"מ לא בטל תלי בפלוגתא אי טכע"ק דאו' או דרבנן דמ"ד טכע"ק דאו' ס"ל דעיקר הדבר במה שנרגש ולא בדמיון המין ולר' יהודה דטכע"ק ל"ד העיקר בדמיון המין ולא בטעם א"כ י"ל שפיר דמה דאמר רבא מב"מ ברובא הי' אז קודם חזרה דס"ל אז טכע"ק דאו' אבל למסקנא דס"ל טכע"ק ל"ד אה"נ דס"ל מב"מ לא בטל. כן ס"ל לרש"י ז"ל

וממילא ניחא מ"ש רש"י אמוראי בתראי ס"ל דאסמכתא בעלמא היא דהא אמר רבינא לא ניכרוך מצה ומרור אף דהוי כמו חטים באורז וכמ"ש תוס' זבחים וע"כ דס"ל לרבינא כמ"ש בירושלמי דשאני חטים באורז דהוי טעמא דגרירה. אבל הכא אתי מרור ומבטל למצה ועלה אמר ר"י דחלוקין חבריו על הלל דלחכמים אסור לעשות כן דמבטל לטעמו ועלה פריך ר"א מאי אפילו דהא אי נימא דמבטלו אסור לעשות כן וע"כ דבכה"ג אף דאיכא טעם מצה אינו יוצא בו משום דטכע"ק ל"ד. וא"כ שפיר מוכח דרבינא ור"א תרווייהו ס"ל טכע"ק ל"ד דאי ס"ל דאו' מאי בכך דמבטלו ס"ס אוכל הוא ומרגיש טעם מצה ומדוייקת שיטת רש"י עצהיו"ט דהני הן אמוראי בתראי

וכ"ז לשיטת רש"י. אבל הרי"ף ס"ל כדעת רוב הפוסקים דטכע"ק דאו'. א"כ ל"ק כלל קו' ר"א מאי אפילו דאה"נ דס"ל מצוות מבטלות זא"ז ואעפ"כ היו הרבה נוהגים כהלל משום דנשאר טעם מצה ויוצא י"ח ומש"ה אינו גורס כלל קושיתו של ר"א ואפ"ה ניחא דגם החולקים על הלל מודים דכל היכי דנרגש הטעם יוצא בו י"ח וניחא שפיר דעבדינן זכר למקדש כהלל

ולא קשיא לשיטת הסוברים כורך שלשתן דחד בתרי בטל דהא ליתא דקודם שאכלו הרי ניכר כ"א וא' ולאחר שבא לתוך פיו הרי ניכרים בטעמם ול"ש שום ביטול

וכן לא ק' לשיטת הסוברים כורך שניהם מאי זכר למקדש דס"ס אינו כורך רק מצה ומרור ופסח אין כאן ומאי זכר למקדש. ס"ס הוא רק זכר למקדש דמרור בזה"ז דרבנן ולא עבדינן לי' רק זכר למקדש בזמן שהי' פסח הי' המרור דאורייתא. הנלפע"ד כתבתי: סימן מא. כבוד הרב הגאון החסיד וכו' מ' יעקב מרדכי נ"י האבד"ק בולגרייה

על ד"ת מענינא דיומא על מה שהקשה כ"ת על דברי הפר"ח סוף הל' ר"ה שתמה על המ"מ שכ' אם שמע קול שופר אחר שאינו מאותה הבבא לא יצא וכ' הפר"ח דלדברי הרמב"ן דשברים תרועה הם בנשימה אחת וכו' א"כ ליכא למידק מידי מהסוגיא כיון שהכל בנשימה אחת פשיטא דהשברים או התרועה מפסיקין דלית לן לפסוקי חדא תקיעתא אבל לעולם בעלמא אף אם הפסיק בקול שופר שאינו מאותה הבבא לעולם לא הוי הפסק

ותמה כ"ת דקושית הפר"ת לא על המ"מ תלונתו רק על הרמב"ן ג"כ שגם זה מדברי הרמב"ן דאם שמע קול אחר דלא יצא וא"כ תקשי דברי רמב"ן אהדדי

וכ' כ"ת דקו' הפר"ח לק"מ דודאי אי נימא דאין קול אחר מפסיק א"כ תלתי בבי למה לן יעשה תקיעה ראשונה ואח"כ שברים ותרועה בנשימה אתת ואח"כ שברים ותרועה